אידן אור-גיא: "שני הוריי נכים, אבל בבית מעולם לא ראיתי רחמים עצמיים. נהפוך הוא"

בראיון רווי עוצמות פנימיות, חולק אידן אור-גיא את המסע האישי שלו כילד לבקן וכבד ראייה, שספג לא מעט בדידות בילדותו. אז התבייש לומר שקשה לו, אך עם השנים למד כיצד לדבר על מה שהוא מרגיש, ובימים אלו הוא מוציא לאור ספר ביכורים בשם 'סיפור לבן' - על ילד דחוי חברתית שמהנקודה הנמוכה שבה הוא נמצא, הוא מוצא את הכוחות להעפיל למעלה ולצמוח. 

גם אור-גיא הצליח לצמוח מתוך הקושי, לעטוף את עצמו באהבה שלה נזקק מהחברה, ולבנות יש מאין - ביטחון עצמי ואישיות מוארת, שכבר אינה נזקקת לאישורים חברתיים. 

על אף שגדל במשפחה חילונית "בלי שום גישה למסורת", לדבריו, כבר בתיכון החל להראות סימני קרבה ליהדות. זה התחיל ממדריך בשם חנן בן ארי, בקבוצת תמיכה בנוער לקוי ראייה ועיוור, בירושלים. "היינו מדברים המון, והוא הפך לחבר קרוב שלי", משחזר אור-גיא בראיון ל'בשבע'. "במהלך שירותי הצבאי הוא הזמין אותי לשבת, ונסעתי. הייתי אז חילוני ולא דיברו אליי כל הטקסים האלו של נטילת ידיים, תפילות וקידוש. אבל בסעודה שלישית יצאנו לדבר חנן ואני ליד המגרש, וכשהסתובבתי לחזור חזרה - פתאום לשנייה, ואני לא יודע איך להסביר את זה, היה לי סוג של הארה רוחנית. הייתה לי מחשבה שמכאן אני משנה את החיים שלי, והרגשתי שמהיום משהו חייב להשתנות אצלי. כשחזרתי הביתה, הלכתי לחדר, הוצאתי מהמגירה כיפה של חילונים מבד לבן והנחתי על הראש".

למרות שההורים נכים על כיסא גלגלים, "בבית לא היה מושג של רחמים עצמיים"

כשהגיע לבסיס שלו ביום למחרת, המפקד היה בטוח שמשהו טראגי אירע במשפחה. "הוא שאל אותי 'מי מת', וענתי לו: 'מישהו חייב למות כדי לשים כיפה על הראש?' היה לי ברור לגמרי שזה מה שאני צריך לעשות, והתגובות של הסביבה לא עניינו אותי".

אחרי הכיפה הגיע תורן של התפילות בציבור. "הייתי הולך לבית הכנסת של הבסיס, והרב הצבאי לימד אותי איך מתפללים", הוא אומר. 

מי שמהווה עבורו את ההשראה הכי גדולה של כוח רצון הם לא אחרים מאשר ההורים שלו - ששניהם נכי פוליו המרותקים לכיסאות גלגלים. "ההורים שלי מתנהלים על כיסאות גלגלים, אבל ככה הם גידלו שישה ילדים לבד", מסביר אור-גיא ומוסיף כי הם אלו שמהווים עבורו השראה לעשייה וכוח רצון. ואיך העובדה הזו השפיעה עליו כילד? "ברור שיש לך חלום שההורים שלך יקומו וירוצו אליך, אבל זה רק חלום. ההורים שלי מעולם לא נתנו לנו הרגשה שהם אחרים או שהם זקוקים לעזרה. אבא עבד כמנהל כוח אדם בחברת ECI וכמתקן מכשירים אלקטרוניים בבית. איש עבודה ומשפחה, בלי רחמים עצמיים. 

"אני לא זוכר משהו שהייתי מבקש ממנו והוא היה אומר 'אי אפשר'. אף פעם לא תפס מקום של מסכנות. אני חושב שזה גם מה שאנחנו ראינו ורואים בו עד היום - מישהו שרוצה ויכול ועושה. אף פעם לא התביישתי בהוריי, ההפך. תמיד הייתי גאה בהורים שלי, שהם מיוחדים והם עושים דברים מדהימים, שאני לא יודע אם הורים רגילים עושים. אמא אוהבת לצייר, אבא איש עשייה, ובשנים האחרונות הוא עושה עבודות זכוכית. פייטרים רציניים".

ואם כבר בענייני פייטרים עסקינן, אידן בעצמו הוא פייטר לא קטן: מלבד העובדה שהוא פעיל בולט למען לקויי הראייה, מרצה, סופר וזמר - הדבר שהוא הכי גאה בו זה הקן הפרטי שלו ושל רעייתו עטרה, עם בתם בת עשרת החודשים, תכלת.