פרשת ויצא – "בן אדם, עלה למעלה, עלה!"

"הבן יצא מהדרך... הבת יצאה מהדרך... תתפללי עליה שתחזור" – כמעט בכל ערב, במפגשים שלנו עם נשים, נשמעות הלחישות הזועקות האלה שיוצאות מקירות לבן של אימהות כואבות.

כמה תפילות וציפיות עוטפים כל ילד שבא לעולם ואף אחד אינו יודע לאן ייצא, האם לדרך טובה, בשבילי התורה, או לתרבות לא טובה, חס ושלום. לכל ילד מסלול משלו וכוחות רצון לבחור את הבחירות שיבחר. והנה בפרשתנו, יעקב אבינו, בכיר האבות, יוצא מעיר אבותיו, מבאר שבע – מקום שמסמל בארות מים המשולים לתורה וכן שגשוג ושבע רוחני, אל חרן, מקום שמלא בחרון אף ובשקר, יעקב אבינו שמידתו אמת, כחותמו של הקב"ה ("תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ')) נצרך לרדת אל לבן, מקום השקר והחושך הגדול, ודווקא שם למצוא את זווגו, ומשם לבנות את חייו.

בדברים האמורים כאן, נלמד מיעקב אבינו שכל הירידה היא לצורך עליה.

והילדים שיצאו? עוד יחזרו ויעלו מעלה מעלה...

אומרים חז"ל שהאבות הקדושים סוללים לנו את הדרך, ועל ידי ההתגברות על הניסיונות שלהם ובחירתם בטוב, הם מנחילים לנו את הכוח לבחור בטוב.

מסבירים חז"ל שהפרשה נקראת "ויצא" מכיוון שמרמזת על המהלך של יציאת הנשמה אל העולם הזה. יעקב יוצא מא"י, שהיא בחינת עולם הבא, אל חרן, שהיא, כאמור, מדור הקליפות, העולם הזה. חרן, אומר הרב קאבצקי זצ"ל, מלשון בן חורין לבחור בחירתו האישית, וזה המסע של כל אחד מאתנו. כדי לעבור את המסע בהצלחה אנו צריכים לרצות ולשאוף לשלמות, לבקש את האמת באמת! אנחנו צריכים את הכוח של יעקב.

אחד מהחפצים הבולטים שמלווים את יעקב במסעו וחזרתו לארץ, היא האבן. שכן כבר בתחילת מסעו ביציאתו מבאר-שבע הוא נפגש באבנים: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". האבנים האלה הן במקום הר המוריה ועל פי המדרש מתאחדות לאבן אחת גדולה תחת ראשו של יעקב כפי שכתוב, שלאחר שהתעורר משנתו לאחר חלום הסולם, הוא לוקח את האבן ומקדש אותה למצבה, כפי שכתוב: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ". אותה אבן הופכת להיות מצבת עדות בין יעקב להקב"ה: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". בכך לא הסתיימו האבנים, בחייו של יעקב. שכן כאשר יעקב פוגש ברחל, הוא מצליח לבדו להסיר את האבן מפתח הבאר: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ". יעקב מקבל כוחות פיזיים ומצליח להרים אבן כבדה מאד שהתורה מתארת שלפניו היו מספר רועים שניסו לגלגל את האבן והיתה להם כבדה מאד! ובנוסף, השם כורת ברית עם יעקב, ומבטיח לו את הארץ: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן".

המיוחדות של יעקב היא לקחת את האבן שנמצאת על הארץ להגביה אותה ולהפוך אותה למצבה. הוא לוקח את החומר, מקדשו ומכניס לו משמעות חדשה.

יעקב הופך ניסיונות לנסים!

אבן שיכולה להפיל אותך לרצפה הופכת לאבן שבונה את ביתך.

הרצון של יעקב הוא להתרומם ולהתעלות ברוחניות ולכן ביציאתו, ברגע שרצה להתפלל במקום אבותיו, על אף שפספס את המקום, מיד קפצה לו הדרך ככתוב (בראשית כ"ח): "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ". גם "שקיעתה של השמש" היא לטובה, יעקב מתקן את תפילת ערבית ומאיר את אור האמונה בעולם, אופייה של תפילת ערבית, בחשכת הלילה המסמל הסתר פנים, בחינת "ואמונתך בלילות", שעיקרה צפייה להארה שתבוא, "בערבית צריך אדם לומר :יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שתוציאני מאפלה לאורה", ומיד הקדוש ברוך הוא מראה ליעקב מראות אלוקיים בחלומו:

 "והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו".

דעי שכל ירידה היא לצורך עליה, הסלם רומז על עבודת התפילה בנפש שהיא המקשרת בין האדם לאלוקים. ולכן בימים שאת מרגישה ב"רצפה" כמו איזה עלה שנדף ברוח, קומי ותאמיני שאת יכולה לטפס חזרה בשלבי הסולם. אל תפסיקי לקוות, אל תפסיקי לחלום, תרימי עינייך וראי בעיני דמיונך את הצלחתך והתקדמותך, ומלאכי מרום ילוו אותך בכל השלבים.

תשירי את מילותיו של הראי"ה קוק: "בן אדם, עלה למעלה, עלה

                                                כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים,

                                                אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרוש אותם וימצאו לך מיד!

ואכן, תיכף אחר ההתגלות המופלאה בחלום יעקב, כתוב "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם", אומר רבי נחמן שקבל כוחות של התחזקות והתרוממות רוח עד שהרגלים נשאו אותו בקלות אפילו למקומות הרחוקים מאד, יעקב הבין שיש בו הכח ללכת, ומטרת הירידה היא ההתחזקות והעליה, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב שתפקידו של הצדיק, של יעקב אבינו, להחיות שם כל הנשמות הנפולות, ולהכניסם אל תוך הקדושה (שזו היה כלליות עבודתו בבית לבן עשרים שנה), להרים כל הניצוצות שנפלו ולהקים תולדות בעולם שיגלו כבוד מלכותו יתברך בכל העולם כולו.

יעקב אבינו, הוא הדמות המשלבת בין החומר לרוח. על ידי שעבר בדרכים לא סלולות, מתוך פחדים ורדיפות דרך ניסיונות לא פשוטים בבחינת "יעקב", עד שהרגיש נמוך כעקב, דווקא משם זכה להתגלות וקרבת השם והגבהת הביטחון עד שהגיע להיות ראש שבטי ישראל, והשם קרא שמו  "ישראל".

חלומו מלמד עקרון חשוב של "רגליו בארץ וראשו בשמים" – רק מי שעובר דרך מצב של "יעקב", בבחינת "עקב", יכול להתרומם ל"ישראל", בחינת "ראש"! יש תנועה פנימית של רצו-ושוב. לכן יעקב הוא התפארת, שמאחדת בין החסד לגבורה.

אומר בעל השפת אמתש"על ידי הריחוק נתעורר באדם רצון אמת יותר. ועל ידי זה, הרצון יכול לעורר גם במקום הרחוק הארת השי"ת וזה ללמדך שקפצה ליעקב הדרך, שיש מזה לימוד לכל איש ישראל, שידע שאין לך מקום שלא יוכל להרגיש הארת הפנימיות ע"י יגיעה של אמת".

יעקב יוצא כדי לחזור, יורד מהארץ כדי לעלות עם אשה וילדים. הוא רוצה לבנות בית, הוא צריך לבנות את עם ישראל והוא סולל לנו את הדרך, נותן לנו כוחות לעמוד בניסיונות על ידי טיפוס תמידי בשלבי הסולם.

העיקר והחידוש של הדור הזה הוא היכולת להוריד את השמים לארץ, לקדש את החומר, להביא את כל מי ש"יצא מהדרך" למצב ש"ויפגע במקום". דווקא מתוך ה"ערבוביה" והערפול שמביא איתו הערב, יעלה השחר, ו"הנה השם ניצב עליו ... והנה אנוכי עמך ושמרתיך, בכל אשר אלך ולא אעזבך".