"הייתי בחור ריקני, אבל הנהגה אחת למדתי משהות של שבוע אצל ה’חזון איש’"

בפרשת וישלח מובא הפסוק: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ", מבאר רש"י: "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". על כך אמרו חז"ל (חולין צא ע"א): "ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שכח פכים קטנים וחזר עליהם, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם".

בספר 'יחי ראובן', מובאת דרשתו הנפלאה של המגיד הרב ראובן קרלנשטיין על כך: "הייתכן כך לומר, שבעיני יעקב הממון היה חשוב יותר מגופו? כלום מדובר כאן, חלילה, על קמצן כזה, שיחזור עד פרדס כץ כי שם העגבניות יותר זולות בחצי שקל?… ומלשון חז"ל משמע שלא רק יעקב אבינו, אלא כל הצדיקים, ממונם חביב עליהם יותר מגופם. הייתכן?!", תוהה הרב קרלנשטיין.

את התמיהה מחדד הרב קרלנשטיין באמצעות הסיפור הבא: "סיפר לי יהודי נאמן שיש לו ידיד בתל אביב, יהודי דתי, שומר מצוות, מניח תפילין, שומר שבת, ויש לו הנהגה נפלאה: יש לו אח בירושלים, בן תורה חשוב, מטופל במשפחה גדולה, והוא – האח מתל אביב – שהנו בעל אמצעים, שולח לו מדי חודש בחודשו סכום נכבד למחייתו. הדבר היה לפלא בעיניו של חברי, אך התבייש לשאול אותו על כך. עד שפעם הזדמנה לידו שעת הכושר ושאל אותו: 'אמור לי בבקשה, איך הגעת להנהגה יפה כזו, לשלוח סכום כסף מכובד לאחיך, ולא באופן חד פעמי, אלא מדי חודש בחודשו! מה תגיד, שהנך בעל יכולת? זה לא תירוץ, כי פעמים רבות בעל יכולת הוא קמצן עוד יותר גדול, שהרי 'יש לו מנה רוצה מאתיים'. מהיכן, אפוא, נובעת הנהגת נפלאה זו?'", מצטט הרב קרלנשטיין את השאלה שהפנה ידידו לאח הנדיב.

"אמר לו: 'אספר לך. בהיותי בחור למדתי בישיבת 'חברון' בירושלים. לראש הישיבה, רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, היתה הנהגה: מידי שבוע היה שולח קבוצת בחורים מהישיבה לבני ברק, אל ה'חזון איש' זצ"ל, למשך שבוע ימים, מיום ראשון עד יום שישי, שיהיו אצל ה'חזון איש', ידברו עמו בלימוד, ויראו את הליכותיו בקודש.

"הבחורים הללו היו נוסעים לבני ברק, ישנים ואוכלים בישיבת 'תפארת ציון' ברחוב ירושלים, ובמשך כל השבוע היו אצל ה'חזון איש', דיברו עמו בלימוד, שאלו את שאלותיהם וקבלו תשובות מגדול הדור. בדרך כלל שלח ראש הישיבה את הבחורים היותר טובים, את בעלי הכשרונות, שלהם היתה תועלת גדולה יותר מהנסיעה. אני נחשבתי מהבחורים הפשוטים, אבל משום מה, פעם ניגש אלי הרב סרנא ושאל אותי אם אני רוצה לנסוע לשבוע ל'חזון איש'. אני הייתי בחור כזה כזה 'פייפער', חשבתי לעצמי – לנסוע? למה לא. מה לאכול – יש שם, היכן לישון – גם יש, אז למה לא, העיקר לנסוע… 'כן, כן', אמרתי מיד, 'אני רוצה'. 'בסדר גמור', אמר ראש הישיבה, 'סע יחד עם שאר בני הקבוצה'", ממשיך היהודי הנדיב מתל אביב לספר לידידו הקשוב.

"וכך היה. ביום ראשון נסענו לבני ברק. שאר הבחורים מיד התיישבו עם החזון איש והתחילו לדבר בלימוד. הוא שאל שאלות, ואני עמדתי בצד ונענעתי בראשי – 'כן, כן…', כי מה אעשה? ככה היה. הסתובבתי קצת, שבוע שלם עבר ונסענו חזרה לישיבה.

"ומה יצא לי מכל הנסיעה הזו?", ממשיך היהודי התל-אביבי ומשיב בקול נרגש: "בלימוד – אני לא זוכר שקיבלתי משהו מה'חזון איש'. חבריי קיבלו הרבה מאד, הם חזרו עם חבילות של חידושים, אבל אותי זה לא עניין, הייתי בחור ריקני. היה דבר אחד שכן קיבלתי מה'חזון איש': התבוננתי וראיתי שבעיניו הכסף לא שווה כלום. במשך כל היום נכנסו אליו אנשים, גבירים ועניים. לזה אין כסף ולזה יש יותר מדי… זה נותן וזה לוקח. מגיע גביר, מניח סכום כסף גדול על השולחן, עוברות חמש דקות והשולחן מתרוקן, לא נשארת פרוטה אחת. כלום. כל כך התפעלתי: בן אדם שכסף אצלו לא שווה כלום! הדבר הזה חדר עמוק בלבי. קניתי בנפשי את המידה הזו שראיתי אצל גדול הדור, לא לחוש קושי בנתינת ממון לזולת".

"אני אמנם לא זכיתי להיות בן תורה", סיים הידיד את סיפורו, "אבל כסף ב"ה לא חסר לי, ואם אחי, עצמי ובשרי, הנו בן תורה חשוב, מטופל בילדים – למה לא אתמוך בו? כל חודש אני שולח לו סכום כסף מכובד, וזה כלל לא קשה לי!"

ממשיך הרב קרלנשטיין ומציין שהסיפור מגביר את תהייתו הראשונה: "כיצד שייך, אפוא, לומר שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם? הלא רואים אנו בדיוק להיפך, שאצל הצדיקים הממון אינו תופס חשיבות כל ועיקר!", הוא אומר.

כל מה שיש לי – מתנה מהקב"ה!

הרב קרלנשטיין מבאר את ההסבר לקושיה, ומציין כי ראה זאת בשם גדולי עולם רבים, כאר"י הקדוש ועוד. "כל אדם, כששואלים אותו על דברים שברשותו מנין לו אותם, כגון: 'מהיכן יש לך את המגבעת הזאת?' עונה: 'הלכתי לחנות הכובעים וקניתי אותה'.

'ומאיפה יש לך את הספר הזה?' -  'פלוני נתן לי אותו במתנה'.

אצל הצדיק הרגשת החיים שלו היא: 'כל מה שיש לי  – זה הקב"ה נתן לי, קיבלתי מהקב"ה מתנה'. מהיכן יש לך את העט הזה? – 'הוי, ברוך ה', הקב"ה נתן לי אותו'. איך נתן לי? – על ידי שהרווחתי כסף, ובכסף הזה קניתי את העט בחנות, אבל כל אלו תוצאות. במציאות הקב"ה הוא זה שנתן לי את העט.

"כשהצדיק יושב לאכול, מה הוא אוכל? כותב בעל ה'חובות הלבבות' (שער ג' פרק ה'), שעובד האלוקים 'לא יאכל אלא מה שהטריפו'. הוא מרגיש שהקב"ה זן ומפרנס, והא הנותן לו את מזונו. ליעקב יש פכים קטנים. מהיכן יש לו אותם? זוהי מתנת שמים, מתנה מידיו של בורא העולם. מתנה כזו – חביבה היא עד מאד בעיניו, ובשום אופן אינו יכול לוותר עליה!

"אני זוכר שבילדותי למדתי בסאטמר", ממשיך הרב קרלנשטיין, "ופעם האדמו"ר מסאטמר נתן לי מטבע שילינג. איזו שמחה וששון! במשך שנים הייתי מראה לכולם: 'הנה, זה השילינג שקיבלתי מהרב'ה מסאטמר'.

"על אחת כמה וכמה כשמקבלים דבר מהקב"ה, כמה חביבות צריכה להיות כלפי הדבר. זה לא עניין של אהבת הממון, אלא זו אהבה למתנה מהקב"ה. לכן ממונם של הצדיקים חביב עליהם יותר מגופם.

"ואם תשאלו, הלא בגמרא שם כתוב, שהטעם שחביב עליהם ממונם יותר מגופם הוא – 'לפי שאין פושטין ידיהן בגזל', ולא כפי שביארנו, מחמת שזו נתינה מהקב"ה?", ממשיך הרב קרלנשטיין לבאר את דבריו, ומשיב: "התשובה היא – הם הם הדברים: ממון הבא לאדם בגזל הוא ממון שאינו מהקב"ה. כביכול הגוזל תפס ממון זה לבד, זו איננה מתנה מאת ה'. אבל הצדיקים אין פושטים ידיהם בגזל, כלומר: מה שיש להם – זה הכל נקי מהקב"ה, לכן חביב הוא עליהם יותר מגופם".

מתוך 'יחי ראובן'.