אמונה
האם התורה תיעדה את בריאת הדינוזאורים?
התורה לא כתבה "הפילים הגדולים" או כל בעל חיים אחר, אלא "התנינים הגדולים" - לטאות ענק. מי יכל לחזות כי שנים אחר כך יתגלו מאובנים של זוחלים היסטוריים עתיקים?
- דניאל בלס
- פורסם י"א כסלו התשע"ח |עודכן
(צילום: shutterstock)
במאמר הקודם עסקנו בשאלה, האם כל הדינוזאורים אכן נכחדו מן העולם. כעת נעסוק בשאלה, מה התורה מעידה על בריאתם.
נמצאו עד היום אלפי שלדי דינוזאורים. למרות שחלק מהשחזורים נתונים במחלוקת, נמצאו מספיק שלדים וגולגלות שלמות בכדי להעיד על קיומן של משפחת לטאות-עצומות מן העבר שנכחדו. האם התורה תיעדה את בריאתם בפירוש?
בפרק א' בספר בראשית, מסופר כיצד ברא ה' את כל משפחות בעלי החיים: דגים, ציפורים, בהמות, רמשים וכו'. אך פסוקים אלה אינם מזכירים כלל מינים פרטיים של בעלי חיים כגון נמלים, עורבים, פרות, סוסים וכדו'.
לכן הפסוק הבא מתבלט באופן מיוחד: "ויברא אלוקים את התנינים הגדולים" (פרק א, כא).
המילה "תנין" בלשון העברית מתייחסת לזוחל הענק והמסוכן המוכר לנו בשם זה, שהיה מפורסם מאוד בקרבת הנילוס של מצרים העתיקה.
התנין נחשב לאחד ממיני הדינוזאורים האחרונים ששרדו בעולמנו, והנו הזוחל הגדול ביותר בכדור הארץ כיום. תנין ממוצע מסוגל להגיע לאורך של שבעה מטרים ויותר!
התנין המוכר לנו בהחלט נכלל בהגדרה של "גדול". ברם, התורה אינה מסתפקת באמירה "ויברא אלוקים את התנינים", אלא מציינת את בריאתם של "התנינים הגדולים"! היא מדגישה את גודלם. באף פסוק אחר לא הדגישה התורה את גודלן של חיות או בהמות.
אם התנין הממוצע והמוכר נחשב בעינינו לגדול, משמע שהתורה מתעדת את בריאתם של זוחלים ענקיים בהרבה מהתנין המוכר. משמע כי "התנינים הגדולים" לא רק היו גדולים, כי אם הגיעו לממדים עצומים בגודלם.
לפי פשוטו, היצורים שמכונים כיום בשם "דינו-זאורים" (פירוש המילה: לטאות-עצומות) תועדו בבירור בספר הספרים שנכתב לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה.
יושם לב שהתורה לא כתבה "הפילים הגדולים" או אינספור בעלי חיים אחרים, אלא דווקא את התנינים - לטאות ענק. אף אדם לא יכל לחזות כי בעתיד יתגלו מאובני זוחלים ענקיים מן ההיסטוריה.
נוכל להבין כי התנינים הגדולים בפסוק הם "משפחת הדינוזאורים", אשר כללו מינים רבים של זוחלים, ביבשה ובים.
ראיה נוספת לכך שמעתי לראשונה בהרצאתו של הרב זמיר כהן שליט"א, מן הפסוק המספר על הפיכת מקלו של משה רבנו לתנין (שמות ז, ט), ואחר כך לנחש (שמות ז, טו). האם המקל נהפך לתנין או לנחש? רש"י משיב על כך: "ויהי לתנין - נחש".
מכאן ניתן להביא ראיה לכך שהמילה "תנין" הנו שם כולל לכל משפחת הזוחלים, כאשר הנחש הוא מין במשפחה זו (סוף סוף גם הנחש הקדמוני מתואר כיצור בעל ידיים ורגליים).
המדרש העתיק מציג את התנינים הגדולים בתור לויתנים שנכחדו, כפי שמפרש רש"י: "התנינים הגדולים - דגים גדולים שבים, ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם" (בראשית א, כא).
מדרש עתיק זה מלמד שהתנינים הגדולים נכחדו, כי לא התאימו לעולם האנושי. ישנו פסוק בנביא אשר מתייחס לחיית הענק שנכחדה, ומתאר אותה בלשון לויתן, אך גם כנחש:
"על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון" (ישעיה נא, ט). יש לזכור שגם התנין הוא חיית-ים, הגדל כל חייו במים וקופץ על טרפו מן הים. ייתכן שהשימוש במילה 'לויתן' בפסוק, עשוי להיות משום שהתורה תיארה דינוזאורים ימיים, על שם סביבתם הימית. מבאר השפתי חכמים: "כי שם התנין ביבשה הוא נחש, ובמים הוא דג, וכן פירש הרד"ק בשורש תנין" (שמות ט, י). כנראה שגם תנין עשוי להיות מכונה בשם "דג" משום טבעו לשחות בים.
לעניות דעתי, הסבר נוסף יכול להיות טמון בעצם גודלו העצום של הלויתן. כלומר, ייתכן שהתנינים כונו במדרש בשם 'לויתנים' על שם גודלם. 'זאורופוסידון' לדוגמה, הוא שם שניתן לדינוזאור שגובהו מוערך ב-17 מטרים, ואורכו כ-30 מטרים! אין ספק שרק הלויתן יכול להמחיש את גודלם העצום של התנינים 'הגדולים'. להבדיל, כשאנו רואים משהו גדול בימינו, נכנה אותו בשם "פיל".
חז"ל התייחסו במדרשים נוספים לחיות-ענק בראשיתיות שנכחדו, אך בשם אחר: "ראמים". המדרש מספר על דוד המלך שטיפס על גבו של אחד מאחרוני הראמים, שנדמה לו כהר, והסתכן בחייו (מדרש תהילים, בובר, מזמור כב). הגמרא דנה בגודלם של הראמים והכנסתם לתיבת נח (זבחים דף קיג, ב). בכתבה הבאה נעמיק בעז"ה במדרשים אלה, ונעמוד על חידת היכחדותם של הדינוזאורים.
מחפש הבנה עמוקה של יהדותך בעידן המודרני? קורס חדש מאת דניאל בלס יתקיים בקרוב בבני ברק. לפרטים: 052-712-5466