"השם הוא טוב ויש לי הוכחה" כתבה חני וינרוט כשכבר היתה חולה מאד

לכתוב על חני וינרוט עליה השלום, בעיני, זו כמעט יומרנות שאינה במקומה. חני, אחרי הכל, היתה בעצמה אמנית המילים. מי שזכה לשמוע אותה, כמוני, שמע אותה מהדהדת בראשו עוד ימים רבים אחר כך. מי שעקב באדיקות אחרי הפוסטים שלה (ורבים עקבו), נושא בליבו משפטים 'חניים' רבים, שאין אפשרות להתחרות בהם. אז עכשיו, שהאישה מפיצת האור הזו הלכה, אני פונה אל הכתבים שלה עצמה כדי למצוא מה לומר.

יותר משבע שנים חיתה חני עם סרטן סופני. רוב הזמן לא ראו עליה. כשנכחתי בהרצאה שלה לפני שנתיים וחצי היא היתה יפה וזוהרת, חייכנית ונמרצת. הסרטן היה ברמיסיה. היא טרם נזקקה לטיפולים כימותרפיים. הסוף היה ידוע מראש, אבל באותה העת הוא נראה מעורפל, קצת רחוק יותר. אי אפשר היה לקשר בין האישה הפעילה והמקסימה הזו לבין המחלה הקשה שקיננה בה. "וזה רק מראה לכם" אמרה לנו חני ברוב-תבונה, "שלעולם אתם לא יכולים לדעת כלום על אנשים רק מאיך שהם נראים".

קצת אחר כך התחילה ההחמרה, טיפולים כימותרפיים, קרחת. חני כבר נראתה חולה, אבל כשדיברה וכתבה והאירה ונתנה, היא המשיכה להישמע כמו אחד האנשים הבריאים ביותר שיש. כל זה כשהיא נוסעת על רכבת הרים בלתי אפשרית של זמן שאול. תוצאות טובות, תוצאות גרועות, בחילות קשות, שיפור קל, כאב, שמחה. אבל בכל שלב היתה אמת: חדה, בלתי מתפשרת.

(צילום: shutterstock)

עד מתי הזמן השאול הזה ירגיש לי ארוך ובלתי אפשרי

עד מתי אשקר שאני מחוץ למשחק בגלל הנסיבות

והאמת שתמיד הייתי מחוץ למשחק

ותמיד היו נסיבות

ובחיי שהשתניתי כי פעם רציתי שתדעו

והיום אין אתם ואין הם

פעם היה פעם

היום יש רק היום

ובחיי שעשיתי פה כמה סיבובי חיים

ועד מתי

ועוד כמה סיבובים נגזר עלי

המונח זמן שאול הוא מפחיד. יש להניח שגם עבור חני הוא היה קשה ומאתגר עד מאד. אבל אחד הדברים שעליהם היא התעקשה הוא לא להוסיף צרה על צרה, לא לקשור למחלה את מה שהיה גם ממילא. "האמת שתמיד הייתי מחוץ למשחק, ותמיד היו נסיבות". כמה אנשים מסוגלים לפגוש את האמת הזו ככה, ישירות?

חני גם סרבה לראות בחיים יעד בפני עצמו. "אני לא מפחדת למות", נהגה להצהיר, "אני מפחדת לחיות לא נכון". בפעם אחרת אמרה שהיא בטוחה שהמחלה שלה הגנה עליה ממה שהיא כינתה 'פגעי התקופה'. לא מזמן היא כתבה ברוח זו: נכון שאני רוצה ומתפללת שיהיה חלקי בארץ החיים

ועדין, בכל פעם שהתפילה שלי נענית ואני זוכה לשעה של צלילות,

אני מופתעת מחדש לגלות שבארץ החיים יש כיפופי ידיים, אישויים של אגו וכבוד ולא כזה כייף פה.

כשאנשים שפכו באוזניה את צרותיהם והפכו אותה לכמעט-אדמו"רית, חני מעולם לא איבדה את הפרספקטיבה הצלולה שלה:

קוראת את עצמי

חושבת איזו חמודה

ואז עונה

חמודה? זאתי חמודה?

זאתי עצלנית בכיינית מכורה לעצמה

קוראת את עצמי

מתרגשת בוכה

ומיד מכבה

סלב סרטן אעלק

מה היית בלי הקרחת בלי התפאורה

קןראת את עצמי

ורוצה לכתוב לי תשובה

תפסיקי לכתוב תתחילי לעשות

ועצמי כועס ושואל

לעשות מה??!!

קוראת את עצמי

שמחה בי

גאה בה

שלא ויתרתי

שלא נכנעה לעצמה

וכתבה

חני ניצחה כי היא לא וויתרה לעצמה. היא ניצחה כי היא לקחה את הקלף הקשה מכולם שהחיים יכולים לזמן והתעקשה להפוך אותו למקפצה, לכלי לעזרה לאחרים, למגדלור שיאיר לאחרים. היא ידעה שלא תזכה לגדל את ילדיה לחופה, אבל הקפידה ליהנות מהם ככל שאפשר. ידעה שהמוות אורב בפינה, וסרבה בתוקף לתת לו להכתיב את ימיה ושעותיה. סרבה ליפול במלכודת האימה שהוא טמן למה.

ואולי בגלל שהתהלכתי בעולם בתחושה של סקרנות, מצפה לגלות כל יום משהו חדש שלא ידעתי אתמול,

אולי בגלל זה לא מאד קשה לי לעזוב.

אולי עצם זה שלא נאחזתי ב״אני״ חתום וסגור, שלא הרגשתי בעלות ולא ישבתי חזק בכסא או בתפקיד, אני מקבלת את זה שהגיע הזמן לומר שלום.

אולי הכי חשוב, גם בימי המחלה הקשים ביותר, גם בשנה האחרונה ומלאת הייסורים שעברה ('אחרי שאמות', אמרה בחצי חיוך לחברתה ציפי קולטניוק, 'אל תשכחי לומר שהזדככתי בייסורים') חני מעולם לא איבדה את היכולת לראות את המתנות שקיבלה, את החסד שחפף עליה ממרומים. לפני כשנה היא כתבה מכתב לביתה הבכורה שירה, לקראת המבחן הארצי במושגים ביהדות. וכך כתבה לה, בין השאר:

תני לי בתור אמא ללמד אותך מושג ביהדות חשוב מאד:

השם הוא טוב

ויש לי הוכחה

את

זאת ההוכחה שהשם הוא טוב

כי הוא נתן לי אותך וזה הדבר הכי לא מובן מאליו

כשהיא הולכת שנה אחרי שנה בגיא צלמוות, חני חיה מתחושת שליחות: מלמדת אנשים שהחיים, מתנותיהם, אתגריהם – שום דבר איננו מובן מאליו.

יהי זכרה ברוך.

משפחתה של חני מבקשת להשתדל בברכת 'אשר יצר' בכוונה, לעילוי נשמתה של חנה בת יפה