פרשת וישלח: עומד יחידי מול הצרה

מספר פעמים התורה מספרת שיעקב אבינו התפלל. המכנה המשותף בין התפילות המוזכרות הוא שהן נאמרו בעת מאבק ובשעת צרה.

יעקב התפלל כאשר הוא עשה את דרכו מבית הוריו לחרן בברחו מפני עשיו אחיו (פרשת ויצא), הוא התפלל זמן קצר לפני המפגש המסוכן עם עשיו (בפרשתנו), ובפרשות הבאות – כאשר הוא נאלץ לשלוח את בניו למצרים וכשהוא עצמו ירד למצרים.

לא לחינם תיקן יעקב את תפילת ערבית, הנאמרת בלילה. יעקב נאבק מול ה"חושך" כמעט כל ימיו, ובכל סיטואציה חשוכה וקשה הוא האיר את דרכו באמצעות התפילה.

מאורעות חייו של יצחק אבינו היו שונים משל יעקב בנו. גם ליצחק לא חסרו קשיים בחייו, אולם ביחס ליעקב הוא חי חיים שלווים יותר.

על יצחק כתוב "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כ"ד, ס"ג). המילה "לשוח" או "שיחה" משמעותה לשוחח על משהו שטורד את מנוחת האדם, וכפי שאומר שלמה המלך: "דאגה בלב איש – ישיחנה" (משלי י"ב, כ"ה). כשיצחק יצא לשוח בשדה, היה זה בזמן בו אליעזר הלך למצוא עבורו (עבור יצחק) אישה. אין ספק שראשו של יצחק היה "תפוס" וטרוד, והוא המתין בקוצר רוח לראות את כלתו המיועדת. אולם תוך כדי הטרדות, יצחק הצליח ליצור "מעטפת" ולהיכנס אל תוכה, להתנתק מהטרדות ולשוחח עם השם.

זו הסיבה שיצחק תיקן את תפילת מנחה. מה שמייחד את תפילת מנחה היא העובדה שמתפללים אותה באמצע היום. אדם נמצא באמצע עבודת יומו, איש איש ועבודתו, ובאמצע הריצות והעסקים הוא מתנתק מהכל, מפנה את מחשבתו מכל ענייני החולין ומתפלל אל השם.

זהו סוג תפילה שונה מאשר תפילת יעקב. יעקב מתפלל בלילה, מתוך צרה ומאבק, ויצחק מתפלל מתוך מצב של עיסוק וטרדה.

אברהם תיקן את תפילת שחרית. בשעת השחר האוויר נקי והכל ברור ובהיר. אברהם הביא לעולם ולאנושות את אורו של הבורא, כאותה שמש המאירה את חשכת הליל. מקומה של תפילת שחרית בתוך נפש האדם היא דווקא מתוך בהירות. פעמים אדם מרגיש צורך לפנות אל הבורא דווקא כשהכל ברור ונהיר לו.

אלו שלושת סוגי התפילות שתקנו אברהם, יצחק ויעקב. המניע של התפילה משתנה בהתאם למצבים הדינמיים שבחיים, כשכל אחד מהאבות מייצג בתפילתו את מאורעות חייו.

נתבונן בנקודה אחת מתוך תפילתו של יעקב אבינו, עת הוא היה בדרכו לפגוש את עשיו: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת... הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ" (בראשית ל"ב, י"א-י"ב).

מה כוונת יעקב במילים "כי במקלי עברתי את הירדן הזה"? רש"י מביא שני פירושים: א. "לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו". ב. "ומדרש אגדה: נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן".

תרגום אונקלוס מתרגם: "כי במקלי" – יחידי. יעקב מזכיר בתפילתו שהוא היה יחידי בשעה שהוא ברח מבית אביו. גם במאבק של יעקב מול שרו של עשיו התורה מדגישה: "ויוותר יעקב לבדו".  

מה עומק העניין?

כאשר אדם נמצא לבדו אל מול הסכנה, אזי ההשפעה של תפילתו באותה שעה היא כפולה ומכופלת. 

התלמוד (תענית כ"ד ע"ב) מביא, שאחת התפילות שהכהן הגדול התפלל ביום הכיפורים היא שהקדוש ברוך הוא לא ישמע לתפילתם של עוברי דרכים המתפללים שלא ירד גשם בשעה שהם בדרך. מדוע צריך תפילה כה מיוחדת כדי לדחות את תפילת עוברי הדרכים?

משום שכשאותם עוברי דרכים בדרך, הם "יחידים" מול הסכנה. אין להם על מי לסמוך והם נשענים בכל כוחם על "מטה" הנצח, על תפילתם לבורא עולם. זהו סוג תפילה מיוחד, המצריך תפילה מיוחדת של הכהן הגדול כדי לדחות אותו.

דוד המלך היה מתפלל: "פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי" (תהלים כ"ה). לפעמים אדם נמצא יחיד בצרתו, הוא נואש מלקבל עזרה, ודווקא מחמת שנסגרו לפניו כל הדלתות והחלונות והאור רחק מאתו, דווקא זו היא הסיבה שהישועה תבוא במהרה ותפלתו עולה על זו של אחרים.

זו אולי כוונת יעקב באמרו "כי במקלי עברתי את הירדן הזה". הייתי לבד, ובגלל שהייתי לבדי נשענתי לחלוטין על בורא עולם, ובזכות זה שמע השם את תפילתי.

ומיעקב אלינו: אם גם אנו נתפלל אל השם מתוך תחושה של "יחידי", שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, אזי תפילותינו תתקבלנה.