מה מעיקר הדין ומה חומרה?

הסמל של הפרשה שלנו הוא ללא ספק סולם. סולם של חיבור שמים וארץ. ובדבר הזה, למי כמונו בעלי התשובה, שנדרשנו לחדש ולייסד את סולמנו כמעט יש מאין, יש מקום מיוחד להתגדר בו ולומר כמה דברים.

ראשית, באמת אפשר לחבר את הארץ עם השמים. זה לא מובן מאליו. לא עושים את זה במנזרים (חס ושלום), ולא בסיגופים. הסולם הוא הקדמה לכל הפרשה שלנו, שעוסקת בכך שיעקב אבינו נשא אישה, והוליד שנים עשר בנים, שבטי ה', עסק בכל מיני עסקים כשכיר ואחר כך כסוג של יזם. הוא לא התנתק, ואף על פי שיש פה כמובן עוד הרבה עומק, יש לימוד תורה גם דרך החיבור לחיים. כל אלה הם עניינים קדושים, וסימן לכלל ישראל, למה שיהיו בניו עתידים לעבור (ובספר נתיבות שלום, על הפרשה, האריך בזה).

יש דרך לחבר בין ניגודים. אפילו בין שמים וארץ. אפשר להכיל את זה. מאיר בנאי ז"ל, בעל תשובה יקר שנפטר בשנה שעברה, חיבר שיר מדהים על ניגודים. הוא שר על עכבר העיר ועכבר הכפר, וסיכם ש"יֵשׁ בִּי מִזֶּה, וְגַם מִזֶּה, יֵשׁ בִּי שְׁנֵיהֶם". באיזה ראיון מאוחר יותר הוא דיבר על השיר, ואמר כך: "כשכתבתי אותו לא הרגשתי אפילו כמה הוא הולך ללוות אותי, וכמה הוא בעצם מדבר על איזשהו דבר מאד עמוק אצלי, העניין הזה של לחפש בין דברים. אפילו היום אני יכול לראות, בעניין הזה של הדת, יחד עם כל זה שאני מגדיר את עצמי דתי, ואני שמח, רוצה להגדיר את עצמי כדתי, ולא מתחבא מאחורי שום דבר, יחד עם זה, לא דתי בסגנון מאה שערים". עד כאן דברי מאיר בנאי ז"ל, ואני חושב שבכל אחד יש את המתכון הייחודי שלו, הפורמולה המנצחת לדעת לחבר בין עניני הקדושה לבין חייו, אישיותו, רצונותיו וצרכיו.

צריך תמיד לזכור משהו, שגם הוא נרמז ב"סולם" שבו מחברים את השמים והארץ: אפילו מלאכים לא יכולים לעלות רק עם דביקות מופשטת. צריך סולם. צריך להגדיר שלבים ברורים בדרך לחיבור הזה. וזה לקח חשוב מאד שנצרך עבורנו, בעלי התשובה, באופן מיוחד. כי לפעמים אנו נוטים לקפוץ, לנסות לעוף. וזה חמוד, וזה מובן, אבל זה לא יציב, וזו סגולה ליפול. רבותינו (מכל המגזרים) צווחו כנגד זה. לא לשכוח להיות עם רגליים על הקרקע.

עם הזמן, וככל שגדל הוותק בעולם התורה, בעל התשובה מתחיל לפתח מודעות עצמית וביקורת. הוא יכול יותר בקלות לסווג ולאבחן את המנהגים השונים שאליהם הוא נחשף: מה חומרה, מה מידת חסידות וכו', ומתחילה להתגבש אצלו דרך ההתאמה האישית לדבקות בקב"ה ובעבודת ה'. הכלל הוא כזה: אנחנו לא נמצאים במרוץ של ריצת מאה מטר, שבו צריך להשקיע את כל הכח בבת אחת, אלא במשהו שדומה יותר למרוץ מרתון, שבו המסלול הוא של יותר מארבעים קילומטר, ואם לא נכלכל בתבונה את מעשינו, אנו עלולים סתם להתעייף ולפרוש. לכן זו לא חכמה סתם לחטוף מצוות ולחקות הנהגות, אלא צריך לשקלל הכל בפרספקטיבה רחבה, ולראות את התמונה הכוללת ואת ההשפעה של דבר גם לטווח הארוך.

רק אחרי שאדם "צובר פז"מ" בעולם התשובה, הוא מתחיל לראות את העולם דרך עוד זוויות, לדוגמא: דרך ילדיו, דרך משפחתו, דרך מעגל היכרויות גדול יותר, לא רק את החוג המצומצם שבו הוא היה בתחילת התשובה. רק אז הוא יכול לקבל תמונה מאוזנת, ולעשות בחירה מושכלת של דרכו בעולם. ועד אז, צריך הרבה תפילה, עצה טובה, אינטואיציות בריאות והדרכה מאוזנת. יהי רצון שנצליח!

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין להדרכת בעלי תשובה בהידברות שופס, לחצו כאן.