"לפני עשר שנים, עמדתי מול נרות החנוכה ומיררתי בבכי. הייתי גרושה, בודדה וקרועה"

לפני עשר שנים עמדתי מול נרות החנוכה בביתי וחיפשתי את האור.

והוא לא היה שם.

התאמצתי ממש. מחיתי את הדמעות, ניסיתי להתמקד בלהבה, אבל היא כמו רקדה לפניי את ריקוד השטן.

הייתי בת 25, גרושה, רחוקה מהבית ומהמשפחה, שוקלת 151 ק"ג ו 200 גרם, נעה בין עולמות: כבר לא חלק מהקהילה החרדית אבל גם לא חלק מקהילה אחרת, אחרי פרידה כואבת מאד שהשאירה את נשמתי מפוררת, גרה לבד, אחרי מגורים עם שותפה אהובה שעזבה, בדירה קרה באזור הפשע של ירושלים.

הרגשתי אז בעיקר תלושה, בודדה, חסרת אונים, אבודה וחסרת תקוה.

ההורים הזכירו שאני יכולה לשמוע אצלם את נדלקת הנרות אבל לא רציתי לראות אף אחד, וגם לא רציתי שיראו אותי במצבי, ששערותיהם הלבנות ילבינו עוד ושצערם יעמיק יותר ממה שהוא כבר עמוק.

והנרות, במקום לחמם את ליבי ולהמיס את הכאב, ריצדו מולי ולא הצליחו לגרש אפילו לא גרגר אחד של חושך.

וחג הניסים הפך לחג של אבל.

בשלב מסוים קרסתי מולם ובכיתי את חיי.

* * *

חנוכה הוא אחד מאותם רגעים שאני יכולה להגיד שבכל שנה אני קולטת את גודל הנס שקרה בחיי.

הוא חג שמסמל את האור ואת הניסים בעם היהודי, והוא מסמל עבורי את השינוי הענק שעשיתי ואת הנס שאני.

נס מהלך.

במשך עשרים וחמש שנים הייתי אדם שראה רק חושך. אחרי התמודדות מתמשכת ולא פשוטה בחיי הפכתי לאדם פסימי, קורבני, מאשים, שרואה כמה העולם הוא מקום רע ונורא. לא רציתי להינשא שוב ובוודאי שלא חשבתי להביא ילדים לעולם נורא שכזה.

ייחלתי שיקרה לי משהו שיעלים אותי לתמיד.

נס אחד זרם לי בדם: הייתי תמיד אישה אקטיבית, מעשית ורציונלית.

מה שנקרא: תכל'ס!

נכון, החיים בזבל אבל אני צריכה לחיות ממשהו? אז קדימה, למצוא עבודה.

אני צריכה לגור איפשהו? אז יאללה, תמצאי דירה.

אני צריכה להעביר איכשהו את השמונים שנה שיש לי? אז זה הזמן לפחות להוציא איזה מקצוע כדי לא להישאר כל החיים מזכירה שעוברת ממשרד למשרד.

פרקטית.

זה אולי היה הכח המניע היחיד בחיי שגרם לי לפקוח עיניים בכל בוקר למרות שבתחושה שלי לא באמת היה למה לקום.

תמיד רציתי להיות פסיכולוגית. להיות זו שמקשיבה לכל אלו שלא הקשיבו להם, כמו שלא הקשיבו לי אף פעם.

להיות זו שאפשר יהיה לבכות לה והיא תוכל להכיל ולהשתתף באמת.

להיות זו שתעזור לאחרים לעבור את החיים האלו למרות ועל אף.

ואולי, גם, להצליח לעזור לעצמי להתמודד טוב יותר עם חוויות העבר שפצעו את נשמתי.

מגיל 17 פירנסתי את עצמי ועבדתי בשלוש עבודות במקביל. משרה אחת כמנהלת משרד בעמותה, משרה שניה כפקידה במחסן של פירות וירקות ובלילה ממש – שומרת על תינוקות קטנים בבתי הוריהם בזמן שאמא שלהם תוכל לישון כמה שעות ולקבל כח.

ככה במשך שנים, העבודה החזיקה אותי. הצורך בהישרדות קיומית.

בינתיים גם התחתנתי, התגרשתי, עליתי עשרות קילוגרמים וביססתי את השקפתי שהעולם הוא מקום אכזר.

כשהבנתי שאני צריכה להשקיע בשביל מקצוע "אמיתי", חזרתי אל חלום חיי. עברתי את הפרוצדורה של קבלה ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה והבנתי שלא אוכל להקדיש חמישה ימים בשבוע ללימודים בזמן שאני עסוקה בהישרדות כלכלית. קודם כל צריך לחיות ואחר כך ללמוד.

בכאב רב שמתי את החלום בצד וחיפשתי משהו אחר, משהו שיאפשר לי להיות בשביל אחרים ויחד עם זה יאפשר לי להמשיך ולעבוד למחייתי.

באחד הימים, כשישבתי במשרד ועלעלתי בעיתון של הבוקר, צדה את עיניי מודעה קטנה "נותרו 2 מקומות לקורס אימון". לא ידעתי מה זה אבל זה הרגיש לי נכון. התקשרתי, ביררתי את הליכי הקבלה ויצאתי לדרך.

חודש לאחר מכן נכנסתי לשיעור הראשון בקורס האימון.

אני לא יכולה לשים את האצבע על הרגע בו חיי השתנו, כי אין רגע כזה. אלו סף כולל של רגעים שהתאספו לכדי הבשלה להיות מסוגלת להכיל את אחד היסודות אותם למדתי בקורס:

בחירה.

לאף אחד מאיתנו אין אפשרות לבחור את מציאות חייו, אך לכולנו יש את הזכות לבחור מה לעשות עם המציאות הזו. איך להגיב אליה. האם לקחת אחריות ולהתקדם הלאה או להישאב אל הקורבנות והמסכנות.

באחד השעורים הראשונים המורה אמרה: כשאדם בוחר להתנהל בצורה מסוימת בעולם - זה משרת אותו.

כשמישהו בוחר לראות את עצמו כקורבן – זה משרת אותו.

הזדעזעתי!

איך היא מעזה!!!!!

ואז הבנתי שככה אני חיה.

והרי יש אנשים שלא משנה מה הם עברו – בזכות מה שהם עברו – הם הפכו להיות מי שהם!

ועם כל הכבוד לעובדה שהחיים שלי נראים כמו גוש שחור של כלום, עדיין יש אנשים שאין להם גם את מה שיש לי. ובכל זאת, הם חיים טוב יותר ממני. הכיצד?

זה היה רגע שאין לתארו במילים. רגע שהתערבבו בו התרגשות ופחד וחשש ושמחה וציפייה ותקווה וחוסר אונים יחד עם תחושה של סיכוי. הכל התבלגן לי בלב.

התחלתי לשאול שאלות אחרת.

לברר מה בכל זאת אני יכולה לעשות אחרת עם החיים שלי. למה דווקא אני נבחרתי להתמודד עם היסטוריה כמו שלי, ולמה בחרתי לראות בה התמודדות קשה במקום התמודדות מאתגרת.

וכששואלים שאלות אחרות – מקבלים תשובות חדשות.

ובשנה הזו חיי התהפכו מקצה אל קצה.

אף אחד לא ידע מה אני עוברת אבל כולם ראו שאני עוברת משהו. משהו טוב.

כשהבנתי שיש לי אפשרות אחרת לחיות את החיים, החלטתי לחפש אותה ומצאתי איך להפוך את החיסרון הכי גדול בחיי, את המשקל העודף שלי, שבגללו נאלצתי להתמודד עם שאר ההתמודדויות בחיי, ליתרון.

שמתי לב שהמשקל שלי שירת אותי נאמנה במשך שנים רבות, והוא גם עמד לצידי בשלבים חשובים. לדוגמא, בגיל מאד צעיר עבדתי בתפקידים בכירים כי חוץ מהבוס, אף אחד לא ידע מה הגיל שלי. תמיד נראיתי מבוגרת יותר ובגיל 20 כבר ניהלתי צוות של 50 סוכני ביטוח.

ואף אחד לא מצמץ.

נכון, זה לא הדבר הכי חשוב, יחד עם זה, מסתבר שהחיסרון שלי הוא לא רק חיסרון.

* * *

שנה אחרי, שנה!

עמדתי עם בעלי השני מול הנרות בבית קטן.

הוא היה לבוש בבגדי השבת, מדליק את החנוכיה המפוארת שההורים שלי קנו בשבילו.

הוא הדליק נרות ואני בכיתי.

הוא שר "על הניסים" ואני רעדתי בכל הגוף.

הוא התרכז במילים הכתובות ואני התרכזתי בנרות.

וראיתי בהם כל כך הרבה אור, שלא יכולתי להכיל אותו.

והלב המרוסק והתקוה שאבדה, התאיידו עם העשן...

מאז, בכל שנתיים בממוצע מצטרף אלינו ילד נוסף שמדליק איתנו את האור, פעם לפני לידה, פעם אחרי לידה. עוד חנוכיה, ועוד אזהרות של "תיזהר/תיזהרי! זה חם! מסוכן!"

ובכל פעם אני בוכה כאילו זה הנר הראשון שראיתי בחיי.

ובכל שנה אני רואה את הנס שלי, הנס שאני. ואת האור שמתפשט בזכותי, דווקא בזכות החושך שעברתי.

לא האמנתי שאתחתן אי פעם בכלל, בטח לא עם אדם חרדי, מהקהילה שלי. והתחתנתי, ועוד איך.

לא האמנתי שיהיו לי ילדים, כי מי רוצה ילדים בעולם נורא שכזה? וגיליתי שהעולם שלנו הוא מקום נפלא, בטוח, שזכות היא לי לבנות בו עולמות שלמים של ילדים מדהימים.

לא חלמתי שהחיסרון שלי יהיה קרקע שבזכותו אבנה עסק גדול שכולו שליחות ומשפיע מידי יום על עשרות אלפי נשים בארץ ובעולם.

לא יכולתי לדמיין בחלומות הכי מטורפים שבבור בו שקעתי יגדלו שורשים עבים וחסונים שיהיו בסיס לכל כך הרבה טוב.

היום אני יכולה להעיד בפה מלא שבזכות העבר שלי – אני מי שאני היום.

ואני מבינה שכל מה שעברתי – לא היה לחינם. יש לי אפשרות לצמוח ולגדול למרות ובזכות הקושי.

וזה החלק של האמונה שלנו, להאמין שהכל לטובה, גם כשנראה שהכל ממש לא.

וזה גם החלק של העבודה שלנו: ליצור את הנס, להביא אותו אלינו, לפתוח לו את הדלת, לראות אותו ולהמשיך את השפע שבו.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש' לשינוי".

לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.

דבורי וקשטוק בשיעור ראשון בחינם, מתנה לשנה החדשה, מתוך סדנת "עושות שינוי". זה אפשרי! לפרטים הקליקו ​