פרשת מקץ: לברוא את האש

"ביום כה' בכסלו, מתחילים שמונת ימי החנוכה. עם רדת הלילה, מתנוצצים נרות החנוכה בחלונות בתי היהודים, והם מאירים את חשכת הלילה. מי שמהלך אותה שעה ברחוב של יהודים, בעיר או בכפר, רואה ניצוצות של רוח המכבים שעדיין מהבהבים בחלונות הבתים, והם נוטעים תקווה בלב, כי עתיד אור היהדות להתגבר על חשכת האמונות התפלות, ולהתבהר יותר ויותר בבתיהם של שומרי אמונים אלה" (רבי שמשון רפאל הירש, "במעגלי שנה" חנוכה, א').

ישנן שתי דעות בתלמוד (שבת כא ע"ב), כיצד יש לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה. שיטת בית שמאי היא – "פוחת והולך". כלומר, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, ביום שלאחריו שבעה נרות, וכך פוחתים נר אחד בכל יום. שיטת בית הלל היא "מוסיף והולך". כלומר – ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני שני נרות וכך מוסיפים בכל יום נר, עד היום השמיני בו מדליקים שמונה נרות, כך גם נפסק להלכה.

נפנה רגע לפרשת יצירת האור והאש.

המאורות – השמש, הירח והכוכבים, נבראו ביום הרביעי לבריאת העולם, אולם האור המקורי נברא כבר ביום הראשון – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א', ג'). כשנבראו המאורות הגשמיים והם החלו לשמש את היקום, הקדוש ברוך הוא גנז את האור הראשון והוא שומר אותו לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י שם בשם המדרש).

האור הרוחני הבראשיתי, היה אור מיוחד מאוד, בהיר מאוד, וכפי שכותב המדרש: "אמר רבי יהודה בן רבי סימון, האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקדוש ברוך הוא בדור אנוש ובדור המבול ובדור ההפלגה, וראה שמעשיהן מקולקלין, עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבוא" (בראשית רבה י"א).

בראשית הבריאה היה אור רוחני, גדול וחזק, שהאיר לאדם את כל הפינות האפילות של חייו.

"כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת (השמש לא שקעה ביום שישי), התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון... מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו לאדם הראשון שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה... מה בירך עליה? בורא מאורי האש... אמר שמואל, מפני פה מברכין על האור במוצאי שבת? מפני שהיא תחילת ברייתה" (בראשית רבה, י"א). וכלשון התלמוד: "במצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דעה באדם הראשון ... והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור" (פסחים נ"ד ע"א).

"עמד והקישן זה לזה" – זוהי תחילת בריאת האש של בני האדם. אדם לא מסוגל ליצור יש מאין, כך שוודאי שהפוטנציאל של האש טמון וגנוז בעצם הבריאה. אלמלא הייתה האש מצויה בכוח בבריאה, החיכוך וההקשה לא היו מועילים. האש הינה יצירת כפיו של הבורא יתברך, אלא שהיא גנוזה, ומאז שהיא נגנזה, יש צורך להעלות אותה באמצעות מאמץ.

כשם שמבחינה גשמית אדם הראשון היה זקוק לאור גשמי שיאיר לו את הלילה, ולשם כך הוא הקיש אבנים, התאמץ וכך הוא זכה לאור, כך גם מבחינה רוחנית. בתחילת היצירה, האור היה מוטבע בגופה של הבריאה. האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. העולם היה שרוי במצב של הארה ללא חציצה וללא הסתר, אולם לאחר הגניזה, יש הכרח בהקשה, בעמל וביזע. לא קל להאיר את מחשכי החיים. העולם עלול להעלים את האמת, ונדרש מהאדם להתמודד מול העולם הזה כדי למצוא את אור האמת.

אולם לאחר ההקשה והמאמץ, וכשהאדם עומד במשימה, מתגלה האור והשלהבת מצטיירת בגווני גוונים.

שני סוגי אורות יש בבריאה. מקור האור, שאין בו חציצות ומחיצות, ועמו אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו. על ידו יכולה גם שפחה לראות מראות אלוקים כפי שהיה על ים סוף. האור הבהיר הזה קיים במציאות, אולם נגנז לשעה, והוא עתיד להאיר לעתיד לבוא. מאידך, בפועל אנו משמשים באור גשמי, שפעמים עלול להטעות אותנו.

בנרות החנוכה, שני כוחות האור משולבים זה בזה. בעקרון, אדם יוצא ידי חובת מצוות נר חנוכה על ידי הדלקת נר אחד בכל יום. נר זה מרמז על מקור האור הגנוז בבריאה, על הנר האחד שעל ידו אפשר לראות מסוף עולם ועד סופו. אולם עם ישראל נוהג להדר, על ידי שהוא מפיץ את אותו נר לריבוי גוונים ולריבוי אורות, וזה מרמז על ריבוי הגוונים הנוצרים לאחר העמל והיגיעה.

לדברי בית שמאי, מדליקים כנגד הימים הנכנסים. ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, ופוחתים בכל יום נר אחד, וזאת בשאיפה להגיע לאותו אור אחד, לאותו אור גנוז וחבוי. לשיטתם, על האדם להדליק  כנגד המציאות הרוחנית הרצויה, וברור ששאיפתנו ודעתנו לזכות לאותו אור צפון. ואילו לדעת בית הלל, מדליקים כנגד הימים היוצאים, כל יום מוסיפים נר משום שלשיטתם עלינו להתמודד מול המצב העכשווי, מול הגלות, וללמוד כיצד להעלות את אותו אור גנוז ולהאיר דרכו אל תוך חשכת הגלות וקשיי הזמן. אנו משתמשים באור שנברא כתוצאה מעמל וקושי, אשר הוא מורכב מגוונים שונים – איש איש וההתמודדויות שלו, איש איש והגוון שלו. בית הלל אומרים, שגם בתוך חשכת הגלות ניתן להרבות את האור, יום אחר יום, שלהבת אחר שלהבת.

פרשת "מקץ" חלה בתקופת חג החנוכה. המדרש בתחילת הפרשה כותב על הפסוק הראשן בפרשתנו: "ויהי מקץ שנתיים ימים", את הדברים הבאים: "קץ שם לחושך" (איוב כ"ח) – זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה... דבר אחר: "קץ שם לחשך" – זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום".

שם שמים שגור היה בפיו של יוסף, וכפי שכותבת התורה: "וירא אדוניו כי השם אתו" (בראשית ל"ט, ג') – "שם שמים שגור בפיו" (רש"י). יוסף הורחק מ"האור הגדול" – מבית אביו, אולם יוסף "הביט קדימה" והפיץ את אורו של הבורא גם במחשכי גלותו האישית. דווקא בגלל הקושי, האור הפך לרב גווני, ויוסף הפך לשליט מצרים ולמשביר לכל עם הארץ.

הבה נקיש גם אנחנו, נתאמץ להאיר את חשכת גלותנו – ונברך: "ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, להדליק נר של חנוכה".