פרשת ויגש: לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוקי

כשאנחנו נתקלות במציאות לא נעימה, שנראית "לא הוגנת", נשתדל להחליף את השאלה, "למה זה קורה לי?" עם "מה זה בא ללמד אותי?".

הגישה הזו תיצור בנפשנו כוחות חיוביים שיובילו אל עבר הפתרון מצד אחד, ומצד שני יימצאו כוחות הנפש להתמודד עם המציאות הלא רצויה, על ידי שימוש ב"כלי מחילה וסובלנות" כלפי אותם ש"טעו" בגישתם כלפינו, או שהוטעו מן השמיים לטובתנו, על מנת ללמד אותנו עוד שיעור בתובנות החיים.

בפרשת ויגש מתואר המפגש הדרמטי בין יהודה ויוסף, באמצעותו מתגלה לנו דרך גישה וגישור לחיבור נכון בין אדם לחברו, לשיפור מערכות יחסים ובניית אמון מחדש.

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ודבר נא עבדך דבר באזני אדוני וכו".

המילה "ויגש" מורה על רצון לגשת מתוך קרבה ולא מתוך עוינות, אומר לו יהודה: "בי אדוני" – דע לך שהקדוש ברוך נמצא איתי, בתוכי, וכל הדברים אשר אומר לך הם לא מצד האנוכיות שבי, האינטרס הפרטי שלי, אלא השם יתברך מוביל אותי.

"ויגש אליו יהודה" – סופי תיבות "שוה" – שאמר לו: "אני שווה לך, כמו שאתה מלך במצרים, אף אני מלך ביהודה". ועל זה דורש המדרש: "כי הנה המלכים נועדו". ואף על פי כן, יהודה מקטין עצמו כלפי יוסף ונגש אליו בהכנעה וענווה: "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני" – יהודה מבטא הכנעה וקורא לעצמו "עבד יוסף", וכן מבטא קירבה פיזית, מדבר אל אוזנו, הופך אותו לאיש סוד.

"ואל ייחר אפך" – אל תכעס, ניסיון לריצוי.

"כי כמוך כפרעה" – יהודה נותן כבוד ליוסף, ומזכיר לו שהוא השליט כפרעה ומצד שני רומז לו באומץ שהוא רק "כפרעה" ולא פרעה, שיש מישהו מעליו ואפשר להתדיין אצלו.

נכון שיהודה מנסה לרצות את יוסף, אבל הוא מציאותי. מצד אחד משדר קרבה, מצד שני אינו נסוג. (דיון נכון נעשה מתוך חוסן נפשי ולא חלישות דעת).

"בי אדוני" – תבחר בי במקום בבנימין, אני יותר חזק ממנו, וממני תפיק יותר תועלת

וכדברי רש"י: "לכל דבר אני מעולה ממנו, לגבורה, ולמלחמה ולשמש".

יהודה מדגיש שרצונו ייטיב עם יוסף.

אומר האורח חיים הקדוש, שהגישה של יהודה היא ככתוב במשלי כ''ז: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו.

"גישתו" של יהודה אכן מצליחה. כנגד טענותיו, יוסף מתרכך ומתוודע אל אחיו.

"ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי". פעולת ה"ויגש" של יהודה, גרמה ליוסף להתקרב אליהם ולהזמין אותם להתקרב אליו, "גשו נא אלי", ואף הבטיח להם את ארץ גושן, מלשון "ויגש", קרבה ואהבה.

יוסף סולח לאחיו ומתרצה באופן מידי, מכיוון שגישתו לחיים, מלאת האמונה וההכנעה למאורעות הקשים שפקדו אותו ללא הרף, כבר הכינו אותו לבהירות מוחלטת, לעובדה שכל רגע מחייו, ולו הקשה ביותר והכואב ביותר, נוצר על ידי הבורא כדי לעצב אותו להיות לאדם, וכדי שיתעלה ליסוד האור הרוחני.

לכן אומר יוסף במעמד זה "הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי". המילה איש היא מלשון ישות, רמז לכך שעל מנת שיתקיים דו שיח נכון וכן ייחוד עליון,  צריכים המשתתפים לבטל את ישותם (לבטל את הכעס, הטינה, והמחלוקות המגיעות מצד קליפת ה"מגיע לי").

לכן מיד אחרי הציווי של יוסף, אומרת התורה, "וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו", להורות לנו שיוסף ואחיו אכן הגיעו למדרגה הרצויה ולא נשאר בהם שמץ של ישות. "ויגש" – היינו לשון פיוס ושלום. כדי לגשת לשני צריך למחוק את האינטרס האישי, וזו הדרך המובילה לאיחוד המשפחה.

אם נשכיל לדעת שכל דבר בחיינו בונה את התכלית שלנו, מזכך אותנו ומעצים את כוחותינו, ונתחבר לאמת העמוקה הזו, נוכל להתחיל לראות אפילו את הזמנים הקשים כברכות. נוכל להפסיק לסווג את הדברים כטובים או רעים, ולהבין שכל הדברים ניתנו לנו כ"וויטמינים" לגדילה שלנו.

עם האמת הזו במוחנו, נחליף את השאלה "למה זה קורה?" עם "מה זה בא ללמד אותי?". ואז הגישה תשתנה לטובה בכך שנפסיק להאשים הן את הזולת והן את עצמינו, וכמו יוסף, נתחיל להתאחד ולחבר את הנסיבות עם המסובב. כך נזכה להתבהרות ברגע אחד, ויתהפכו כל ה"הסתרות" לגילוי של גאולה ואחדות.

כפי שמתואר בהפטרה שקוראים השבת (יחזקאל, פרק ל"ז), ושמתארת את תהליך הגאולה האחרונה, את האיחוד בין יהודה ויוסף:
"וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר.  וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו.  וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד...  הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,  מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם.  וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל.. וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; ובְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ.. . וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם,  בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם".

אומר בעל ה"מאור ושמש, "זה העניין של 'וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי' – בכי עולה בגימטרייה שלושים ושתים, גימטריה ל"ב. לבו של יוסף היה נקי מאינטרס אישי, כולו שלם לאלוקיו, ואז הייתה השכינה מדברת מתוך גרונו של יוסף הצדיק".
יש כאן שיעור מהותי ועמוק בקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", לימוד על יחסי אנוש אמתיים. כיצד ניתן לגשת אל אדם שנמצא בצד המנוגד אלינו לחלוטין, אדם שאנו נמצאים בקונפליקט עמו, ולמצוא את הדרך אל ליבו, את הדרך לפיוס וגילוי של אור. אם רק נלמד להתגבר על טבענו ולהניח בצד את הגאווה, הכבוד והאינטרסים האישיים, ונזכור את מה שחשוב שהוא החיבור, השלום והאחדות בעם ישראל, אז נוכל בוודאי לגלות מציאות רגישה, נגישה וחדשה לגמרי.