החתן התבונן בעד החלון, ואז נגלה לנגד עיניו מחזה נורא

בעלונו השבועי של הרב חנניה צולק מובאים שני סיפורים מרטיטים, הממחישים לנו את עוצמת הזהירות בכבוד הזולת, הנדרשת מאיתנו.

רבי ישראל יעקב לובצ'ינסקי, רבה של ברנוביץ' וכמשגיח בישיבת 'אוהל תורה': בבית הכנסת שבעיר שרתה מידי בוקר תחושת חום נעימה, למרות הקור העז ששרר בחוץ. המתפללים משכימי הקום שהיו מוצאים את התנור מוסק היטב, היו בטוחים כי השמש המסור והנאמן הסיק למענם את התנור מבעוד מועד ושב לביתו. איש מהם לא ידע כי מסיק התנור הינו לא אחר מרבה של העיר, שהיה חומק מידי בוקר בשעה מוקדמת אל בית הכנסת הקפוא, מעמיס את התנור בגזירי עצים, מדליק האש ומהפך בגחלים שוב ושוב, עד שהיה החום עולה ומתפשט בבית המדרש.

באותו היום, השכים קום אחד מתושבי העיר והגיע אל בית הכנסת זמן רב לפני תחילת התפילה. בדיוק באותה עת היה הרב רכון על התנור, ועוסק בהטבת הגזירים שזה עתה הודלקו, אולם מכיוון ששמע את הדלת נפתחת – לא מיהר להרים ראשו. הוא לא רצה שתושבי העיר יידעו כי הוא, בכבודו ובעצמו, מסיק את התנור מידי בוקר. הוא ידע שאם יתגלה הדבר, בני העיר ימנעו ממנו להמשיך, ואף ייאלצו את השמש לקום מידי בוקר בשעה מוקדמת כדי למלא את התפקיד.

התמהמה הרב והמתין לשעת כושר כדי להתחמק בלא שיבחינו בו, אולם זו בוששה מלבוא. ברם, אותו מתפלל לא היסס. הוא היה בטוח שהשמש הוא הגוהר על התנור, וכיוון שכך ניגש אליו וטפח על גבו בזלזול: "מה אתך? מה הנך עושה זמן כה רב בתוך התנור?", הרים את קולו.

עכשיו עמד הרב בפני בעיה; אם יצא עתה מהתנור, לא די שמעשיו יתגלו ברבים, אלא גם תיגרם פגיעה בכבוד יהודי. היהודי שהיכהו לא יסלח לעצמו על שהיכה את רב העיר, ולעולם לא יוכל להביט בפניו. החליט הרב להמשיך ולהטמין את ראשו בתוך התור המתחמם...

האש אחזה אט אט בעצים, ופני הרב הלכו והתלהטו. אולם הוא לא הוציא ראשו מהתנור. פניו המיוזעות נאבקו בלהבה המתרוממת. רק כעבור דקות מספר, כשהבין שהעומד מאחוריו עזב את המקום והתרחק, הגיח מהתנור, זקנו חרוך ופניו אדומות, ונמלט מבית הכנסת. כדאי היה כל זה עבור הרב לובצ'ינסקי, ובלבד שלא לבייש. האם לא כך אמרו חז"ל (סוטה י', ב): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים"?!

"מה אעשה? האם אתחתן עם בחורה אכזרית שכזו?"

מסופר על רבו של הש"ך, הרב ר' העשיל, שגבירים רבים חשקו בו לחתן. לבסוף השתדך רבי העשיל עם בתו של נגיד מכובד, שחש עצמו מאושר במיוחד. בהתקרב שבת ה'אופרוף' (השבת לפני החתונה), הגיע רבי העשיל לעירו של חותנו, והלה דאג לשכנו בבית מרווח, בסמוך לביתו שלו.

ביום שישי עמד רבי העשיל והביט מהחלון, והנה נתקלו עיניו במתרחש בבית הסמוך – בית חותנו: במטבח רחב הידיים של חותנו עמלו על הכנת עיסה גדולה, ולאחר מכן שטחו אותה על שולחן בחצר, כדי שתתייבש ותתקשה, ויוכלו לפרוס אותה לאטריות דקות. בעוד רבי העשיל עומד ומתבונן בעיסה השטוחה על השולחן, מצא אחד מהתרנגולים המשוטטים בחצר את דרכו אל העיסה, ובשוויון נפש עמד וניקר בה להנאתו.

ואז נגלה לנגד עיני רבי העשיל מחזה נורא: בתו של הנגיד, כלתו לעתיד, שהבחינה מהמטבח במעשהו של התרנגול, אצה בחמת זעם לחצר, אחזה בתרנגול האומלל בשתי ידיה, והטיחה אותו באכזריות נוראה אל קרקע החצר. התרנגול המבוהל הצליח בקושי לעמוד על רגליו ולהימלט מהמקום, אך רבי העשיל קפא על מקומו: "האם אישה אכזרית שכזו אקח לי לאשה?", פילח את מוחו הרהור כואב. "לא, לא אסכים לכך! אך מה אעשה? הן לא אוכל לבייש את בת ישראל, איך אבטל השידוך?". המשיך רבי העשיל וטווה את הרהוריו. ולפתע נצנץ במוחו רעיון נועז: "אם איני יכול לבטל השידוך, אגרום לכלתי לבטל את השידוך!"...

הוא לבש מעילו ויצא לבית המדרש. שם רכנו באותה עת כמה צורבים על תלמודם, ורבי העשיל חמק ביניהם והגיע אל הבימה שבמרכז בית המדרש. עיניו נתקלו בקופת הצדקה, שהייתה מונחת על התיבה, וידיו אחזו בה. הוא נענע אותה מעט, כדי לגרום לרעש, ועשה עצמו כמי שמבקש לגנוב תכולתה. ואז אירע הדבר: "גנב! גנב!" נשמעו הקריאות בבית המדרש, ותוך רגעים מספר היה רבי העשיל אחוז כבצבת בין זרועותיהם של יושבי בית המדרש הנרגשים.

"מיהו זה?" שאלו הלומדים את עצמם למראה הזר, אולם עד מהרה נודעה זהותו. השמועה על הגנב שנתפס בבית המדרש בשעת מעשה עשתה לה כנפיים, ותוך רגעים התמלא בית המדרש בקהל סקרנים. "זהו חתנו של הנגיד", הצביעו יודעי דבר על רבי העשיל, ומיהרו לקחתו לבית חותנו, שם זכה רבי העשיל למנת ביזיונות וחירופים, וגורש מהעיר כלעומת שבא.

אולם רבי העשיל לא נפגע כלל. הוא צעד במשעול היוצא מהעיר, עיניו דומעות משמחה, ושפתיו רוחשות הודאה כפולה: "תודה לך רבש"ע שסייעת בידי פעמיים: הצלתני משידוך נורא, ועזרתני שלא לבייש בת ישראל"…