מסיפורי המרצה: לורד אנגלי קבצן בסמטאות צפת

הערב ביקרתי בסמטאות צפת העתיקה להרצאה בבית כנסת מקומית, פתוח לקהל הרחב... אומרים שבצפת יש ניחוח של פעם... בהחלט צודקים, אבל הניחוח הפעם היה אנגלי משהו... מהאחוזות והסוסים... תכף תבינו.

לפני כחצי שנה הוזמנתי לראשונה לאותה בית כנסת בצפת למסור הרצאה, בסיום ההרצאה, ניגש אלי אדם שנראה לא קשור בעליל לצפת ולכל מה שהיא מייצגת, מלבד הלבוש המוזר המשלב אלמנטים אנגליים מתקופת הלורדים ואנשי האצולה לבין ציצית וכיפה שחורה גדולה המכסה את כל הראש, הוא ביקש ברכה...

ישנה תופעה מוזרה וכואבת שאנשים באים לבקש ברכה ממרצים... כנראה שהשתבשה דעתם בהתחשב בעובדה שהם זכו ללמוד את תורת ה' כל היום בקדושה וטהרה ולעומתם אני מגלגל את גלגלי רכבי לכל מיני מקומות נידחים בארץ במשך שש שעות ממוצע ביום כדי ללמד שעה אחת של תורה, כואב לי שהם אינם מבינים שאיני מגיע לקרסולי האברך הפשוט ביותר שרק זכה להצטופף בבית המדרש, ושאני אומר קרסול אני מתכוון לקרסול שבעליו הלכו במשך שבוע עם אותו גרביים, בבוץ, בשמש כולל וכשזורקים אותם לתקרה הם פשוט נדבקים שם, עם כל הטעם והריח הנלווים להם – כל אברך, בחור ישיבה הוא מלך העולם... וממני באים לבקש ברכות... עולם משוגע לחלוטין, לך תבין אבל אני דן אותם לכף זכות – למדתי את זה בבית וגן בירושלים (אם כבר שכחת את הסיפור הזה, אני ממליץ להיבדק, ותכף תבינו למה אני מתכווין).

בקיצור, הוא ביקש ברכה ולאברך יקר אני לא מסרב ובפרט שהוא באיזור גיל השמונים וחמש ויכול להיות סבא רבא רבא שלי... בכל אופן, רציתי לברך אותו כבקשתו חסרת ההבנה לטעמי אך הוא התחיל לבכות ולספר את גורלו העגום, וכך סיפר מילה במילה, ללא הוספות וגינונים הנהוגים אצל מרצים שמכל מפגש עם מוכר המכולת עושים סיפור גדול... דרך אגב, בהזדמנות אספר על מפגש מעניין עם מוכר המכולת בשכונת קטמון הישנה בירושלים (חפשו בתוכן העניינים "נדנדנה בגן עדן" ואם לא תמצאו זה כנראה יהיה בספרים הבאים בס"ד), בקיצור, כך הוא סיפר:

אני גר צדק, נצר לשושלת לורדים עשירים בממלכה האנגלית, סב סבי נלחם במלחמות האומה האנגלית – בריטית, כל משפחתי הינם אנשי מעמד האצולה כולל כל מה ששמעת... כולל משרתים, סוסים, משרתות מיוחדות שתפקידם הנשגב הוא אך ורק לנקות את האבק מעל הנברשות... מנהלות משק בית, קנייני רכש, אחוזות ענק המשתרעות על מרחבי ענק בגדלים שאינך משער ומתאר (רציתי לומר שאני דווקא מכיר מקרוב את האחוזות האירופאיות ואת חיי הלורדים האנגלים... אם נספיק אספר בהזדמנות על הקפיצה הקטנה לאירופה לצורך השכנת שלום... אבל כנראה שזה יהיה רק בספר הבא כי אתם יודעים... כשמרצה מתחיל לספר, עולים לו ביחד עוד מליון סיפורים ובקצב הזה הספר הזה יהיה בגודל של אנציקלופדיה, אז בקיצור...).

באחד הימים נפגשתי עם רב יהודי מכובד במסגרת ביקור נימוסין של הרב בלונדון, נשביתי בקסמיו, הרב  דיבר איתי – הגוי, על תפקידי בעולם, על מהותי, שגם אני כאינו יהודי, יש לי מקום נרחב בבריאה, הוא דיבר וסוף סוף לראשונה בחיי הרגשתי שיש פה משהו אמיתי, הרי מהרגע שנולדתי הייתי מוקף בכמרים חסרי דעת שתמורת כמה לירות סטרלינג מוכנים למכור כל דבר שזז כולל את העולם הזה יחד עם העולם הבא והבטחות בלי סוף,  מאסתי מאז ומעולם בשטויות שהם דיברו, אך כנצר לשושלת מכובדת הדוגלת בנימוסים חיצוניים מוגזמים בצורה קיצונית (בכדי להראות לכולם שאנו יותר טובים מהם), לא העזתי לומר את דעותיי בקול רם, והנה, הרב בא, האיר את ליבי.

בטוב ליבו הרב לימד אותי את חובתי בעולם, וכשהבנתי שלאחר הכל, גם כשאמלא את חובתי בעולם, אהיה בסך הכל, עוד משהו נחמד, ולא הדובדבן שבקצפת שבבריאה, החלטתי להיות הדובדבן שבקצפת שעבורו ועבור תפקידו נברא העולם, החלטתי להתגייר.

משפחתי נידו אותי מכל וכל ואפילו לירה אחת לא הסכימו לי לקחת מהרכוש המשפחתי.

הגעתי לצפת עיר הקודש, התחלתי בתהליך גיור מדהים, וכשאני אומר גיור אני מתכוון גיור אמיתי, לא כמו זה שעושים היום במדינה ובצבא שכל אחד שרוצה לקבל סל קליטה ומענק עליה מתגייר אך נשאר גוי לכל דבריו.

(צילום: shutterstock)

התחתנתי תוך זמן לא ארוך, היא גם היתה גיורת משוויץ, הכל היה בסדר, יש לנו אין ספור נכדים ונינים, כולם בחרו לגור לידנו בצפת, אבל אף אחד מהם לא מגיע לבקר, אנחנו כל היום לבד, לבד לבד, אפילו שלום לא באים לומר לנו הצאצאים המרובים כחול הים ובנוסף לכל, אשתי חולה מאושפזת בבית חולים "זיו" – ואין לי כסף לתרופות, אני צריך עשרים שקל לתרופה לאשתי" סיים האדון את דבריו.

הוצאתי עשרים שקל ונתתי ללורד הנכבד לשעבר, ליהודי המרומם בהווה.

יצאתי לרכבי, עיכבו אותי מספר אנשים שרצו לשאול שאלות או יותר נכון רצו לדבר עם מישהו שמוכן להקשיב להם ,לאחר חצי שעה שוב עמדתי להיכנס לרכב והנה מופיע מול עיני הלורד לשעבר הצדיק בהווה, ניגש אלי ושואל אם אפשר להפריע רק לרגע, אמרתי שכן, בוודאי, והוא התחיל לספר (והפעם אני מקצר את דבריו כדי למנוע מכם את הסבל פעמיים):

אני גר צדק, נצר לשושלת לורדים עשירים בממלכה האנגלית... באחד הימים נפגשתי עם רב יהודי מכובד... החלטתי להיות הדובדבן שבקצפת, החלטתי להתגייר... משפחתי נידו אותי מכל ... הגעתי לצפת עיר הקודש, התגיירתי, התחתנתי, יש לנו אין ספור נכדים ונינים, אבל אף אחד מהם לא מגיע לבקר, אשתי חולה מאושפזת ואין לי כסף לתרופות, אני צריך עשרים שקל לתרופה לאשתי" סיים האדון את דבריו.

מה קורה פה, חשבתי לעצמי?! מה יש לו... הוצאתי כמה שקלים מהכיס נתתי לו בפעם השנייה והלכתי, אמרתי לעצמי מישהו ביננו לא מאה, או אני או הוא... היה לי קשה להחליט.

כחודשיים לאחר מכן הגעתי שוב לצפת, לשיעור השני בסידרה, לפני שהתחלתי את השיעור, היה רב שדיבר, השיעור שלו התארך ולא רציתי להיכנס באמצע להפריע לו אז חיכיתי בחוץ, לפתע ניגש אלי היהודי הגר צדק הנחמד והמוזר ושאל אם אפשר לדבר איתי, עניתי שכן בוודאי והוא התחיל לספר (הפעם אני מקצר עוד יותר כדי ש... נו... כמה אפשר): " אני גר צדק, נצר לשושלת לורדים עשירים בממלכה האנגלית... החלטתי להתגייר... משפחתי נידו אותי... התגיירתי, התחתנתי, יש לנו אין ספור נכדים ונינים, אבל אף אחד מהם לא מגיע לבקר, אשתי חולה מאושפזת ואין לי כסף לתרופות, אני צריך עשרים שקל לתרופה לאשתי" סיים האדון את דבריו.

הוצאתי מהכיס שטר של עשרים שקל שמישהו ביקש שאעביר לצדקה ונתתי לו . בדיוק הרב סיים את השיעור ונכנסתי אני למסור את ההרצאה עבורה הגעתי לצפת.

בסיום השיעור, ניגש אלי היהודי הגר צדק, ושאל אם אפשר ברכה ובסוף ביקש עשרים שקל כי אשתו חולה ואין לו כסף לתרופה שעולה עשרים שקל וחוץ מזה הנכדים והילדים והנינים וכל העולם לא בא לבקר וחוץ מזה הוא נצר לשושלת לורדים מכובדת ונידו אותו מהמשפחה כי הוא התגייר, התנצלתי ואמרתי שאין עלי עוד כסף, הוא אמר תודה, ונפרד לדרכו.

החזקתי את ראשי והחלטתי שאני צריך ללכת לרופא בריאות הנפש להיבדק, כי משהו לא מסתדר לי במחשבות שלי, אני בטוח שהסיטואציה הזו קרתה בעבר, ולא פעם אחת... אולי זה העומס... צריך להירגע קצת, בכל מקרה, לא יזיק להיבדק – ביננו, כל המשוגעים בטוחים שכל העולם משוגע ורק הם נורמלים.

 בקיצור, הערב, הגעתי לשיעור השלישי בסדרה, כבר הכנתי מראש שני שטרות של עשרים שקל שייוחדו לצדקה, אבל הגר צדק לא הגיע, שאלתי את אנשי המקום לכתובת ביתו ונתנו לי את הכתובת, נסעתי – דקה וחצי נסיעה אבל עם הפקקים של נהגי המוניות שעומדים באמצע הכיכר ומנסים לשכנע את התיירים שהם יקחו אותם לראות את משה רבינו ולפחות את המשיח או כל מי שירצו העיקר שישלמו מחיר גבוה, לקחה הנסיעה שבע דקות בערך, הגעתי לביתו – בית רחב ידיים, בלי ספק יושב טוב, אולי מכל העשרים שקלים שנתתי לו, חשבתי לעצמי..., נקשתי בדלת אבל הייתה בבית כזו המולה המוני אנשים כך שלא שמעו אותי כלל, צלצלתי בפעמון, הדלת נפתחה, בערך עשרים ילדים נחמדים עם פיאות מסולסלות, חלקם אחרי האוזניים, חלקם מעל האוזניים, חלקם מעל הראש מתחת לכיפה, בקיצור היו שם את כל גווני הילדים, כעשרים ילדים שמביטים בי תוך כדי שמשחקים בבלונים ומחכים שיחתכו להם מהעוגה.

האברך המכובד שפתח את הדלת הוציא מכיסו שטר של עשרים שקל ונתן לי לצדקה, חשבתי בהתחלה שהוא רוצה להחזיר לי מה שנתתי לאביו או לסבו, אך במחשבה שניה, אם היה רוצה להחזיר לי היה צריך להחזיר עשרים כפול כמה פעמים שאני לא זוכר כבר, וחוץ מזה הוא בטח לא יודע מהמפגש ביננו או המפגשים הרבים ביננו, את זה אני צריך לשאול את הרופא בבריאות הנפש.

למעשה, אמרתי שלא באתי לאסוף צדקה למרות שחשבתי שבהתחשב לנסיבות לא יזיק לי לקחת שטר אחד בחזרה מכל מה שלקח ממני סבו, והודעתי שבאתי לפגוש את אביו, לדרוש בשלומו, הוא ענה שזה לא אביו אלא חמיו, ואז ראיתי אותו יושב בראש השולחן, שולחן מפואר ערוך בכל טוב, כל משפחתו סביבו, ממש כמו חפלה רק בלי אום קלטום או פריד אל אטרש ברקע, בקיצור חפלה בריטית אם יש דבר כזה, ואשתו שתחיה -  מבוגרת כמוהו מתרוצצת ומגישה בזריזות שלא היתה מביישת שום כלה טרייה שמנסה להרשים את חמותה (לפני שהתייאשה כמובן...).

ניגשתי אליו שאלתי בשלומו, ענה ברוך ה' בסדר ושאל עבור איזו מטרה אני אוסף צדקה, הודעתי שלא באתי לאסוף צדקה אלא באתי לדרוש בשלומו כי הוא לא היה בשיעור היום... והוא הביט בי במבט האנגלי יהודי שלו, מבט חם, מרחם עלי עונה "אני לא מכיר אותך, אבל לא איכפת לי שתתארח בביתי, אני איש חסד גדול, אני נצר למשפחת לורדים מכובדת באצולה האנגלית וכולי וכולי, אשתי חולה מאושפזת בבית חולים זיו וילדי אינם באים לבקר אף פעם, ממש כמעט אף פעם לא ראיתי את נכדיי" סיים את דבריו בצער ותוגה, ושאל אם אני יכול לתת לו עשרים שקל עבור תרופה לאשתו.

"מי כל האנשים הללו שנמצאים פה?" שאלתי והוא בלי להתבייש ענה, אמרתי לך הבית שלי פתוח לכל דורש, כשהתגיירתי החלטתי להיות כאברהם אבינו, והאנשים האלו כנראה נהנים לבוא לכאן, וגם מביאים איתם את האוכל, שייהנו להם, אני מארח להם חברה.

"סבא, סבא..."  ניגש אחד הילדים, ושאל אם הוא יכול לקחת השוקולד מהמחבוא של סבתא בארון מעל התנור, וגר הצדק הישיש לעומתו שאל "איך קוראים לך חמוד, מי אתה...?" החתן שלהם, זה שפתח את הדלת התיישב לידי ולחש לאוזני בשקט ובחיוך מתנצל שאביו סובל משכחה מהירה, בכל כמה זמן לא ידוע הוא שוכח הכל וחוזר לתקופה מוקדמת יותר שסבתא – אשתו, היתה מאושפזת, הרופא בבריאות הנפש אמר שכנראה זה יצר אצלו טראומה והוא נתקע שם, ומאז בכל כמה זמן צריך להכיר לו את כל נכדיו וניניו מחדש.

"אבל הוא נשאר אותו אדם טוב לב שהיה תמיד" אמרה הסבתא שהתיישבה מולנו ושמחתי לראות שהיא בריאה לחלוטין אפילו יותר ממני, אולי בזכות התרופות שקנה בעשרים שקל שלי... "משמח אותי כל פעם מחדש לשמוע כמה הוא מצטער שאני מאושפזת בבית חולים, למרות שבסך הכל זה היה אשפוז יום קצר וזה היה יותר מלפני עשרים שנה, אבל אז הוא פחד מאוד, לקח את זה קשה..." סיימה הגיורת הצדיקה.

יצאתי מהבית האנגלי, מחייך לעצמי חיוך רחב ברגע הראשון התביישתי שמישהו יראה אותי הולך ומחייך לעצמי, אבל כשהסתכלתי סביב הבנתי שאף אחד לא מסתכל עלי ולא מתכוון להסתכל עלי לכל הפחות עד שהבטרייה תיגמר חס ושלום והמטען הנייד יתרוקן לגמרי ה' ישמור ויציל את עם ישראל מצרות שכאלו, ראיתי נערים זקנים וטף מסתובבים עם המכשיר בידם, מחליקים עליו את האצבעות, שולחים הודעות ומתחברים לכל העולם ובעיקר מתנתקים מעצמם ומהסובבים אותם, חשבתי לעצמי, פעם... כשמישהו סבל, לסובבים שלו היה פנאי להצטער יחד איתו, להרגיש את מצוקתו לחוש את הרגשת האיכפתיות, הביחד, אולי ההרגשה הזו בלבד שווה יותר מהתרופה שעולה עשרים שקל כפול לא יודע כמה, אבל היום, כשכואב, פשוט מחליקים את האצבעות על המסך, משנים סטטוס או איך שקוראים לזה ויוצאים ידי חובה, ועוד מקבלים על זה... נו... איך קוראים לזה... הייק?! לייק?! משהו עם הייק בסוף שעושים כשאוהבים משהו שמישהו שלח, שכחתי איך קוראים זה... אולי בכל זאת כדאי להיבדק ליתר בטחון בבריאות הנפש, הרי כל המשוגעים בטוחים שכל העולם משוגע ורק הם הנורמליים...