בית גדול בערבה, פרק 1 – משמרת לילה

"חני, את מוכנה ללכת רגע לחדר 117, לבדוק מה הבחורה מהמיטה שליד החלון שוב רוצה?"

אני מסתכלת על לוח הנורות האדומות שמונח בצד העמדה שלנו. שוב מצלצלים מחדר 117, ונורית, שעובדת לצידי במשמרת הלילה, בטוחה בזהותה של המצלצלת.

מציינת בקלסר שרוט בן החמש עשרה נבדק והסוכר שלו יצא מאוזן. סוגרת את הקלסר ונכנסת לחדר 117.

"מי צלצלה?".

"אני, את יכולה להביא לי את הפלאפון מהתיק? אני חייבת להתקשר לאבא".

אני רוכנת אל התיק שלה, נוברת בו מעט ושולפת את המכשיר המגושם.

"את בטוחה שלא תבהילי אותו בשעה כזו? הוא עובד במשמרת לילה?".

אני מסתכלת על השעון, השעה שמונה דקות לאחר השעה שלוש בלילה.

"אבא שלי עונה בכל שעה", היא עונה בקול ערני. ידה האחת מדפדפת במכשיר וידה השניה, המגובסת מכתף עד מפרק האצבעות, מונחת על כרית לבנה, חסרת תנועה.

אני נפנית לצאת מהחדר, שולחת מבט חטוף לילדה שישנה במיטה ליד הדלת. היא נושמת במנוחה, כנראה משככי הכאבים עושים את פעולתם. כולי מלאת תקווה שבבוקר לא יכאב כמו שכאב לה היום. לפחות לא באותה רמה.

"אבא, זאת רחל. אתה שומע?", קולה של רחל דופק את החלון שלידה וחוזר כמו רעש תופים אל דלת הכניסה לחדר.

"שאחכה לבוקר? אבל אני לא נרדמת", קולה מתחיל לרעוד, ויבבות קצרות חונקות את נשימתה.

"כן, כן", היא נשמעת מפויסת מעט כשאביה, ככול הנראה, מנתח בקול מנומנם את מצבה העכשווי.

"טוב, לילה טוב!", היא יותר נשמעת מחוזקת, מנתקת את השיחה במשיכת אצבע על המסך הענק.

אני ניגשת לעמדת האחיות, מנסה לעשות סדר במחשבותי. נורית יוצאת אלי ממטבח הצוות עם צלחת קרקרים וקופסת גבינה לבנה. "רוצה לנשנש איתי?".

אני לוקחת קרקר, מלטפת את קצות הכפית העמוסה בגבינה, מברכת ונוגסת לאט.

"נורית, איך רחל מחדר 117 שברה את היד?", אני לוחשת.

"כתוב בתיק שלה שנפלה בדרך לתיכון. אולי נתקעה בעמוד או בארגז שהיה בדרך, גרסה לא חד משמעית". המבטא הבוכרי של נורית, עם החיוך הפנימי של נשמתה, הופך כל תקרית למשהו נסלח ואפשרי להתמודד מולו.

אני קמה מהכסא האפור והולכת לבדוק אם עמדת התינוקות מלאה בכל הדרוש. חסרות כמה שקיות דייסה וטיטולים מספר 4 פלוס. השבוע המחלקה התמלאה בילדים קטנים עם קשיי נשימה, והעמדה עשתה את עבודתה נאמנה, מעניקה לכל אמא את הפריטים הנחוצים לנקיון התינוק ולהאכלתו בתחליפי חלב.

לאחר שני סיבובי מנעול קטן, אני שולפת חפיסת טיטולים של החברה שבחרה למתג את מוצריה במחלקה שלנו, קורעת אותה לשניים ושולפת קבוצת טיטולים רכים אל המדף של מידה 4+.

"סליחה, אפשר לקבל בקבוק חלב?", אם צעירה עומדת מאחורי ותינוק קטן בידיה.

אני מפנה לה את העמדה וחוזרת למקומי. בינתיים עומדת שם ילדה נוספת, ממתינה לאחות שתתפנה אליה.

"המחט כואבת לי נורא", היא מצביעה על מחט האינפוזיה התקוע במפרק היד. אני שולפת צמר גפן ומרטיבה אותו בחומר חיטוי, מצמידה אותו למפרק ידה ושולפת את המחט. "תחזיקי חזק, ובואי עוד חמש דקות, נכניס לך אחרת, חדשה. בעצם אפשר גם בעוד שלוש שעות, כשהמשמרת מסתיימת. כבר קיבלת את האנטיביוטיקה שלך הלילה", אני שולחת אותה לישון עוד קצת ולהרפות את השריר הכואב.

"תודה". היא מפיחה שיעול ארוך, וניגשת לחדר ממנו באה.

בשעה חמישה לשבע שרינה נכנסת בפתח המחלקה. היא מגהצת את הכרטיס שלה בעמדת הנוכחות וניגשת להכין קפה.

"אז מה חני, איך עבר הלילה?", היא לוקחת את הקלסר ומדפדפת. "אני רואה שהיתה הרבה פעילות במחלקה, התינוקות בכו הרבה?".

"התינוקות דווקא לא, הבוגרות קצת כאבו הלילה בכל מני מקומות".

"זה הכל בא מכאב הלב, מסכנות שלי", מתערבת גם נורית, שהיתה לצדי כל המשמרת.

והקול שלה כמו תמיד, מצליח להחזיר לי מעט חיוך, אל הבוקר שהפציע על המחלקה.

אני מסיימת את הסיור ומכתפת את תיקי. "הולכת לראות שהילדים מתארגנים היטב ללימודים, אז שיהיה לכן יום מקסים והרבה בריאות!".

בנסיעה הביתה אני נזכרת שחיהלה ביקשה שאכתוב לה פתק למבצע "אלול" שמתקיים בבית הספר. אני עוברת את הרמזור ונכנסת לרחוב שלנו.

החצר מקבלת אותי בפרחים הססגוניים שדודי שתל פה בחופשת בין הזמנים. איך הוא משקיע בהם את נפשו!

נכנסת בפתח הבית ומגלה אותם בדקות השיא, כמו בכל שבוע.

עוזרת לאסתי לקלוע את הצמה, כותבת לחיהלה את הפתק למבצע, מאבקת את מכנסיו של חנני, שכבר הספיקו להמרח איתו על הרצפה במשחק קלפים מרתק.

"אמא, אבא אמר להגיד לך שלדיתי היה חום בלילה". טלפון מצלצל, זה בטח הוא.

"תודה שעדכנת אותי!", אני אומרת לבת השבע עשרה שלי. היא יוצאת עם אחיותיה, והן מנופפות לי לשלום. ניגשת למיטתה של התינוקת המתוקה שלי, מנסה לזהות את שעבר עליה בשעות בהן שהיתי במחלקה.

שמה את ידי על המצח ומרגישה שהוא כבר לא לוהט.   

"מה נשמע?", אני חוזרת אליו אחרי דקות ספורות. "אני בדרך הביתה, לקחת את חנני לת"ת. לדיתי היה חום בלילה, נתתי לה אקמול", מעדכן אותי אברהם. "כן, שבי אמרה לי. היא בכתה הרבה?".

"לא ממש. יללה 'אמא', ומשהרגישה שאת לא נמצאת התחילה ליבב 'אבא'".

"ורק אז קמתה אליה?", אני לא מבינה.

"אז כבר ניגשתי אליה, והיא שמחה מאד. אפשר לומר שהאפילו חיכה מתוך הבכי".

היא בטח היתה מופתעת לגלות, שבאמירת מילת הקסם "אבא" הוא פשוט מתייצב שם.

 יש הפתעות בחיים, עובדה.

הסיפור פורסם בעיתון "מרכז העניינים".