ניגודי עניינים וכיבוד הורים

יש ילדים שהוריהם לא מתערבים בשידוכים שלהם, ונותנים להם יד חופשית. לא שהם לא שמחים עם הילדים כשמגיע שידוך, ולא שהם לא אוהבים אותם. אלא שיש כאן סוג של השקפת עולם "גידלנו אותך, השקענו בך, עכשיו תסתדר בעצמך".

האם יתכן שיש מצב שונה, לא של הימנעות מעשייה, אלא של פעילות הורית שמטרתה, איך אפשר להעלות זאת על הדעת, הורדת כל השידוכים של הילד באופן גורף? היתכן? נשמע הזוי.

ובכל זאת קיים.

האם הכשלת השידוכים נעשית בגלוי? לאו דווקא. האם מטרתה המוצהרת היא לסלק את השידוכים שעולים? גם כאן, לא בהכרח. אז למה? בשביל מה הביאו ההורים האלו ילדים לעולם? רק בשביל להיות הורים בלי לדאוג להמשך שלהם? אולי. מה הבסיס שמניע אותם בכיוון הזה? זדון? כמעט ברור שלא. אולי חרדות שונות, כמו תלותיות יתר בילד. אולי חשש מפרידה. אולי המחשבה שהילד כל כך יקר ונפלא, שאין מישהו בעולם שמתאים לו. אולי מושלמות יתר... ננסה להבין מה קורה בשטח.

לא תאמינו, אך אנחנו הפעם שתיים. קראנו לעצמנו שירימירי. ברור שאיננו יכולות להופיע בשמנו האמיתי, השתדלנו לבחור חרוז קליט וטוב.

אני שירי, שמחה מטבעי ואוהבת לשיר. השופר הוא כלי להשמעת תקיעות. בתחילתו צר, וזה המקום שהוא מתחבר אל הפה. הפה נושף, והתקיעה נשמעת מהמקום הרחב. משהו בסגנון של "מן המיצר קראתי...". לפעמים אני מדמיינת בחלומות שלי שהיבבות של השופר הן השירה הכי יפה שמעוררת את הלב. הקול שלו בכיה ותחינה והשתוקקות, המשמעות, להרגשתי, שירה מהעומק.

ואני מירי. השם מרים מראה אולי על איזשהו מרי, משהו שמתבשל עמוק בתוכי ומאיים לפעמים להתפרץ. בינתיים אלו הן הרבה דמעות והשתדלויות אפשריות. אך לא. אל תדאגו. אני בשליטה. מתפללת שהתפילה של משה על מרים "רפא נא לה" תעזור גם לי, לא לכעוס על המצב. למה אני לא מתחתנת?

שירי: התחברתי אל מירי, אולי בגלל הצרה המשותפת. לשתינו הורים דואגים מאד. אפשר לומר דואגים מדי. אצלי, כל שידוך שמגיע – יורד. לא באופן אוטומטי, אך התרגלתי כבר שבאיזשהו שלב, עוד לפני הפגישות הוא ירד. היום אני בת 26. פגשתי 2 בחורים סך הכל. הם לא ירדו מיד בהתחלה, אך אחרי פגישה אחת, אבא החליט שזהו.

בגדול, מי שלא גר בירושלים, יורד באופן אוטומטי. למה? מה אכפת לי לגור במקום אחר? או לגור בירושלים עם בעל מאזור אחר? מה ההבדל? כנראה שלאבא זה מפריע. הלאה. אני עובדת ומרוויחה, ואפילו חוסכת לדירה. יש לי כבר סכום יפה להתחלה. כמעט שלא אקח מאבא כלום. אך הוא עומד בתוקף שמי שדורש משהו על הדירה, יורד. אין ויכוח ואין שיח. יורד ונגמר. העבודה שלי מצוינת. מוכרחה לומר שאני מרוויחה בסדר, חוסכת את רוב הכסף. ובדרך עושה עוד עבודות מעניינות מתגמלות. את אבא זה לא מעניין כלל. מי שדורש, לא יהיה החתן שלו. איך אפשר להתחתן כך, בדור שבו השידוכים קשים גם בלי הסעיפים האלו? מבחינתי, גם שני הבחורים שפגשתי היו טובים. אחד, אבא שמע ממני שהוא בגובה שלי – והוריד. השני, לא לומד באחת מהישיבות שאבא חפץ בהן. אני מאמינה לבחור שהוא אוהב ללמוד ורוצה ללמוד ויש לו אהבת תורה, אך חבל. דיבורים לא יעזרו עם אבא. ההתנגדות שלו יותר עמוקה מהסיבה שהוא נותן.

איך אני מתקדמת מכאן? אמא, גם היא חושבת שיש כאן הגזמה, אך צריך להבין. היא אמא שלי, אך גם אשתו של אבא. חשוב לומר שאבא תמיד היה אבא טוב ודואג. הקשרים אתו היו תקינים וידידותיים. האם הכל נתקע אצלי, כי אני הבכורה שלו? מה יהיה עם אחיותי ואחי? אם הוא מתקשה כל כך להיפרד ממני, איך הוא ייפרד מכולנו בבוא הזמן?

האם תוכלו לקלוט את הקשר הטוב שלי ושל מירי? שתינו באותה סירה. שתינו תקועות וכלואות במצב הזוי. מזמן יכולנו להקים בית. יש לנו נושא משותף ואנחנו משוחחות עליו רבות.

מירי: אנחנו משפחה ליטאית שורשית. לאורך השנים, תמיד ביקשתי הסברים על הדרך שלנו. אף פעם לא קבלתי אותם. התייחסו אלי כאל "אפיקורסית" במרכאות, ששואלת יותר מדי. אמא אמרה פעם "אל תשאלי. תעשי", כשהכוונה לעשות מה שצריך. תבינו, אני פרומרית. יש לי תחושת ייעוד יהודית. קיום מצוות הוא בנפשי. אך הדרך המשפחתית הזאת? לא כל כך בשבילי. אפשר לומר שיש לי בעיה כללית בקשר עם ההורים. אני לא מצליחה לשוחח אתם אף פעם ברמה של שיחות נפש. את אבא קשה למצוא בבית. הוא עסוק מאד. נכון, הוא לומד, אך יחד עם זאת הוא עסקן שעוסק בצרכי ציבור באמונה. הוא באמת אדם ישר מאד שלא יקח גרוש שלא מגיע לו. יש לו הרבה מעלות, אך בבית אינני רואה אותו, ואין לי הזדמנויות לדבר אתו יותר. אין לו זמן להרגיש את החסר הזה. אני מרגישה אותו היטב. כך זה מתנהל שנים. עם אמא, כאמור, השיחות טכניות. היו זמנים שניסיתי לשוחח אתה, אבל בשיחה, היא לא כל כך רואה אותי. היא נתפסת יותר למשהו שאמרתי, בלי לשים לב לָמה אמרתי אותו. כבר מזמן הפסקתי ליידע אותה לאן אני הולכת. אם אספר לה, היא תתחיל לומר לי כמה חשוב לעזור בבית ולא לצאת כל רגע. סליחה? אני כבר בת 26. יש כאן בעיה בסיסית שאני גרה בבית. עלי להפנים שהבית הוא שלהם, לא שלי, ושעלי לעזור יותר או לשלם שכירות. אך החיים שלי הם שלי. יש לי מקומות שאני הולכת אליהם. יש השתלמויות, אספות במקום העבודה, סידורים שונים.

התוצאה של המצב הזה היא שאינני מחפשת ליטאי. אני נמשכת לרגש החסידי. לשירה היפה, להסתכלות על הכוונה שמאחורי המעשה ועוד דברים. גם החלק הקהילתי מוצא חן בעיני, והאדמו"ר שהוא בתפקיד על של מנהיג. זה מה שאני רוצה. וזה מה שהם לא מאפשרים לי בשום אופן. הבדידות שלי מזהירה. איך אצליח להתחתן כך? כשאף אחד לא ממש דואג לי, ואחותי הצעירה כבר נשואה?

שירי היא זו שמנחמת אותי ואומרת כל הזמן, "בואי נטכס עצה איך להניע את העגלה". הרי לא יתכן שאנחנו נשב כך עד זקנה בלי לעזור לעצמנו. מה עושים, תגידו, איך מתקדמים מכאן? איך מוצאים בלי לעורר התנגדויות מיותרות?

שירי: ישבנו יחד וחשבנו על דרכי פעולה. מירי בוכה בגלל תחושת חוסר אונים, ואני אומרת לה, תפסיקי להתייאש ולייאש אותי. בואי נחשוב יחד. לא יתכן שבמחשבה משותפת לא נמצא עצה. גם אני בוכה לפעמים, בסתר. לא לפניה. הנה, חשבתי על משהו! לפני שבוע פניתי אל הרב בבית הכנסת בבקשת עצה. הרב שמע אותי ושאל פרטים. באמצע הוא אמר כמה פעמים, "אוי, לא חשבתי שזה מה שהוא עושה (הכוונה לאבא). זה הרי אסור. כך לא מתנהגים". ואז יום אחד אבא חזר הביתה וסיפר לאמא שהרב קרא לו באופן פתאומי לשוחח אתו. ברחתי משם כדי לא לקבל צעקות. מה אומר? זה לא עזר הרבה, כי אבא גילה התנגדות. משהו כמו: מז'תומרת, שאחתן אותה בלי יכולת לשלם בעדה? ולמה בעיר אחרת? הרי כאן יש לה עבודה, וגם אנחנו נעזור? ולמה היא צריכה לקחת משפחה לא מיוחסת או מישיבה לא ראויה? בקיצור, הבנתי שהעניינים נתקעים שוב.

מירי: לי היה רעיון אחר, ללכת לשדכנית שאני מכירה, ושהיא תמצא בחור מרקע דומה לי. ממשפחה ליטאית אך שיש בו משהו חסידי. מסתבר שיש. אין לי עוד תשובה, אך עצם הפעילות שלי והתשובה שלה, נתנו לי זריקת עידוד. אינני בטוחה שאבא יסכים, אך אחשוב על דרך איך "למכור" לו את השידוך הזה.

שירי: תגידו מה שאתם רוצים, הגעתי למסקנה שאבא אמנם שמע את הרב, אך לא באמת רוצה לחתן אותי. בערב הוא פנה אלי ואמר: את יודעת, לא חייבים להתחתן כל כך מוקדם. מה רע לך בבית? תמיד יהיו לך הצעות, כי את נקראת בחורה טובה. מישהו מגרש אותך מכאן? נדהמתי קצת. מה? מישהו צריך לגרש אותי בשביל שאקים בית? ואז מה אם אני נהדרת או לא? חברות שלי, לא כולן ברמה שלי, אבל הן נשואות וטוב להן. האם, אם הן יצאו מהבית, זה אומר שהן התנתקו ממנו? הרי אפשר להמשיך את הקשר, אך לא להפסיד את הרכבת. מה המילים האלו?

מירי: אתמול שמעתי את אמא אומרת לאבא, "אם היא רוצה חסיד, שתחפש לבד. אני לא אבוא לחתונה כזו!". מה? היא לא תבוא? אז של מי אני? של הורים אחרים? מה קורה פה? חסיד זה לא ירא שמים? חסיד זה חילוני? מה האמירות האלו? עדיף רווקה זקנה בבית מנשואה עם חסיד? אני חייבת לדבר עם שירי. אתמול השדכנית הציעה לי מישהו שמתאים לה. ירושלמי, שלא מבקש (וגם לא נותן) כסף, מישיבה ידועה, ממשפחה  מפורסמת. החיסרון היחיד – לא חסיד בשום דרך שהיא. זה לא בשבילי. זה תפור עליה.

שירי: השתגעה מירי. שאני אקח מישהו שהציעו לה? עד כדי כך עוד לא נפלתי.

מירי: או שהיא תקח או שאבקש מהשדכנית לשלוח שליחים אל אבא שלה. אם הוא יציע לה, היא תשמע. מה זה תשמע? תרוץ!

שירי: איך נפלו גיבורים? הציעו לאבא שלי בדיוק את הבחור שהציעו למירי. איך אני בורחת מזה? ואבא שוב מסכים את ההסכמה הידועה שלו (ואחר כך מוריד). בעצם, עלי לשתף פעולה. במילא זה ירד.

מירי: איזה כף ששירי לא שמה לב מאין הגיעה ההצעה. ה' ישמור אם אבא שלה יבטל הכל. עלי ללכת לרב שלהם, ליידע אותו, למען שירי.

שירי: מה הולך פה? הבחור מצוין, ואבא קיבל תוכחה מהרב. מי, למען השם גילה לרב? עכשיו זה הולך להיות השידוך שלי. רציתי שמירי תזכה בו, אך, אוי, הוא באמת לא חסיד. מה יהיה עם מירי? על מי אני עוזבת אותה לאנחות? איך היא תסתדר בלעדי כשאני אהיה נשואה? איך תערב לי חופתי כשמירי תעמוד ותזיל דמעה מול עיני?

מירי: זהו, השידוך מתקדם. שירי מתחתנת. התוכלו להאמין? איך קרה הנס? רגע, בכיינית שכמוני. עלי להסתתר מפניה בחופה.

שירי: מה עושים? הצילו! איך עוזרים למירי? הגידו לי כולכם, מה עושים? לדחות את החתונה שלי כי מירי...? לחפש במקומות אחרים? אם יש לכם עצה טובה, מהרו להציע. הזמן אוזל. מסכימים לחשוב בשבילי?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים hgoldberg10@gmail.com