"ארבע פעמים הקב"ה הציל אותי ממוות, ועדיין לא שבתי אליו"

"הסיפור שלי מוכיח איך שלכל יהודי יש סיכוי", אומרת לנו מירב קצב בהתרגשות. היא בחורה נמרצת, בשנות השלושים המאוחרות לחייה. ייתכן ששמה אינו מוכר לכם, אך שם מותג האופנה שהיא מייצרת – 'Monirage' מוכר להרבה מאוד רשתות אופנה.

"אני באה מבית חילוני", היא מספרת על עצמה, "ובמשך תשע השנים האחרונות אני נמצאת בתהליך תשובה. בחסדי שמיים ניצלתי ממקרי מוות ארבע פעמים במהלך חיי, ומדובר במקרי מוות ודאיים. פעם אחת טבעתי בים בקוסטריקה, הייתי מתחת למים וכבר לא נשמתי, אבל ניצלתי בדרך נס; פעם נוספת, כשהייתי בחו"ל נכנסתי ב'אין כניסה' בכביש מהיר של חמישה נתיבים. נהגים נסעו שם במהירויות של 180 קמ"ש, ואני לא הבנתי מה קורה מולי. למה כולם נוסעים בצורה הפוכה? עד שקלטתי שאני צריכה פשוט להסתובב ולברוח. לקח זמן עד שעשיתי פרסה וחזרתי לאחור, ובמשך כל הזמן הזה מכוניות נסעו בכל הנתיבים ולא התנגשו בי. זה היה נס משמיים. 

"במקרה השלישי נכנסתי לאזור מסוכן מאוד בארה"ב, בשעות הלילה המאוחרות, לא הייתה לי ברירה. פגשתי שם כמה גויים שזיהו אותי כיהודייה וניסו לפגוע בי. גם מההתנכלויות שלהם ניצלתי; הנס הרביעי שלי היה כשניצלתי מתאונת דרכים שבריר של שנייה לפני שהתנגשתי בטנדר ענק ונמרחתי על הכביש. בכל המקרים האלו הודיתי לאלוקים וידעתי להעריך את העובדה שחיי ניתנו לי במתנה, אבל המשכתי בהם ובשגרה שלי. לא באמת הבנתי שהם באו להעביר לי מסר".

הדרך אל האמת

את קיומה של היהדות גילתה מירב לראשונה כשהייתה בצבא. "כשעשיתי את השירות הצבאי שלי היו בסביבתי כמה דתיים וראיתי שבכל יום הם מתפללים. גם אני הרגשתי צורך חזק להתפלל, אז נעמדתי לידם וניסיתי לחקות אותם – לעשות אחריהם את הצעדים קדימה ואחורה בתפילת שמונה עשרה... להשתחוות... נשאבתי לשם, מבלי להבין למה.

"סיימתי את הצבא ואז טסתי לארה"ב למשך כמה חודשים. שם חוויתי את כל הניסים שסיפרתי עליהם, אבל למרות שכבר הייתי עם רקע על קיומו של אלוקים והבנתי מה זו יד ההשגחה, משהו בלב לא נתן לי לקלוט את המסרים שהועברו לי. אז חזרתי לארץ ושבתי לשגרה שלי".

והשגרה של מירב הייתה תובענית מאוד. "אני בחורה מאוד פעלתנית, וגם באותם ימים זה מה שעשיתי רוב הזמן. הרכב שלי לא נח לרגע, כל הזמן יצאתי וחזרתי. השקעתי באותו זמן בלימודי אופנה והיום שלי היה עמוס. לא היה לי רגע לעצור ולחשוב על משמעות החיים".

אז מה בכל זאת גרם לך להתקרב?

"זה היה בערך שלושה חודשים אחרי שחזרתי מארה"ב - בשעות הבוקר של יום שישי. לא ישנתי, רק קצת נמנמתי. אני לא זוכרת כלום ממה שראיתי, אבל אני כן זוכרת את הקול שלי אומר לעצמי שוב ושוב שאני צריכה לקבל על עצמי שמירת שבת. כך, את המילים האלו אמרתי לעצמי בחלום. זה היה חלום כל כך מוחשי שהוא גרם לי מיד להחליט שאת השבת הקרובה אני שומרת, אבל איך עושים את זה? כמובן שבאותו זמן לא ידעתי מה פירוש לשמור שבת, אבל מאוד השתדלתי, עשיתי קידוש ואכלתי חלות, דיברתי בטלפון רק קצת ולא לחצתי על המתג כדי לכבות את האור, אלא רק כדי להדליק... בהמשך החלטתי שאני רוצה להתחזק עוד יותר, אז ביררתי מה זה באמת אומר לשמור שבת ואט-אט, שלב אחרי שלב, הורדתי את הטלפונים והטלוויזיה, וכל יתר הדברים. נשארתי עם השבת הטהורה".

"הרגשתי שהנשמה שלי מתלכלכת"

מירב המשיכה עם שגרת חייה, כשהדבר היחיד שהשתנה אצלה הוא שמירת השבת. ואז, אחרי בערך ארבע שנים, הציעה לה חברה להצטרף אליה לשיעור תורה אצל הרבנית רותי אלבז המתגוררת בעיר מגוריה – אור יהודה. מירב נענתה בשמחה.

"ביקרתי בשיעורים כמה פעמים והתרשמתי מאוד", היא מספרת. "באחד הימים הציעה לי הרבנית אלבז: 'בואי גם לשיעור של הרב זמיר בשכונת רמת אביב'. מבחינתי אני זוכרת שרציתי מאוד להגיע, אבל השיעורים של הרב זמיר הם בימי חמישי, וזהו בדיוק יום בו היה לי בילוי קבוע באיזשהו בר. לא רציתי להפסיד את הרב, אבל גם לא רציתי לוותר על הבר".

אז מה עשית?

"החלטתי ללכת קודם לשיעור ואחר כך להמשיך לבר. ובאמת, כך נהגתי כמה פעמים. הייתי הולכת לשיעור כשהחברים שלי מחכים לי בבר, ולאחר מכן הייתי מצטרפת אליהם. אבל אחרי כמה שבועות הרגשתי שזה כבר לא לעניין. זו הייתה תחושה כזו שבזמן השיעורים כולי מתמלאת בקדושה, ואיך ייתכן להמשיך לבר? הרגשתי שהנשמה שלי מתלכלכת. אז התחלתי להבריז לחברים פעם אחר פעם, עד שבשלב מסוים הפסקתי לגמרי לצאת איתם".

בזכות השיעורים אומרת מרב שהיא התחזקה מאוד. הדבר קרה באיטיות, במשך תשע שנים, אבל היא תמיד התקדמה, לרגע לא צעדה לאחור.

ובאותו זמן היא התקדמה מאוד גם מבחינה מקצועית, אך למרות שהתמחתה בעיצוב אופנה היא עבדה לפרנסתה במגוון עבודות שכלל אינן קשורות לתחום. "בתור בחורה חילונית הייתי טיפוס צבעוני מאוד", היא מודה. "הקפדתי להיות מאוד שיקית ואופנתית, לפעמים בצורה ממש משוגעת. בכל פעם הגעתי לעבודה עם הופעה אחרת ופשוט לא יכלו לזהות אותי – פעם אני עם פן, פעם עם תלתלים ופעם עם שיער אסוף, פעם עם תכשיטים ופעם ספורטיבית, עם כובע ועם תסרוקת, ועוד, ועוד. הבעיה הייתה שבשלב בו התחלתי להתחזק פתאום לא מצאתי את עצמי. לא ידעתי מה ללבוש כשאני יוצאת לעבודה. כל דבר היה נראה לי בלתי צנוע ולא מתאים.

"הייתי מתכסה בז'קטים ובשכבות כדי שלא יראו את הבגדים שיש לי מתחת, אבל אז הייתי רואה אנשים עם כיפה ברחוב ופשוט בורחת, כי הרגשתי שאני לא מספיק צנועה".

למה לא התייעצת עם מישהו שיסביר לך מה נכון ללבוש?

"האמת היא שלאורך כל הדרך לא היה לי קשר עם אנשים דתיים, את כל התהליך עשיתי עם עצמי והתמודדתי לבד עם כל מה שחוויתי. לא היה לי את מי לשאול ועם מי להתייעץ".

היחיד שכיוון את דרכה היה השיעור של הרב זמיר. "המשכתי בכל שבוע להגיע לשיעור הקבוע של הרב, בלי לפספס אפילו פעם אחת. שם התוודעתי לנושאים שהפכו להיות משמעותיים בחיי. הבנתי את חשיבות ההקפדה על צניעות ועל טהרת הבית היהודי. זה שינה אצלי את כל התפיסה – מבחורה רווקה שמעולם לא העלתה בדעתה להתחתן עם מישהו לפני שהיא מתגוררת אתו במשך תקופה, הבנתי את החשיבות העצומה שיש לשידוך כשהוא מתנהל בדרך כשרה וטהורה. לצערי, אחרי שנים של חיפושים עדיין לא מצאתי את המיועד לי, אבל אני שומרת על עצמי ומאמינה שזה יקרה בעזרת ה' בקרוב ממש. בשיעורים גם שמעתי על מצוות נוספות, על ברכות, על תפילות. ככה מצאתי את עצמי, פתאום, בלי שום הגדרה, הופכת להיות בחורה דתייה המאמינה בבורא בלב שלם ובאמת רוצה לעשות רק טוב".

ההחלטה: אופנה צנועה

אבל עדיין, המלחמה היום יומית המשיכה עם נושא הצניעות. "כסטייליסטית הלב שלי נקרע. הייתי מתלבשת בצניעות, אבל לא אהבתי איך שאני נראית. הרגשתי שאני לא רוצה להיות רק צנועה, אני רוצה גם להתלבש יפה ולכבד את עצמי".

ואז הגיעה ההארה הגדולה: "זה היה בדיוק כשחזרתי מאחד משיעורי התורה של הרב. אני זוכרת את עצמי מביטה לשמיים ואומרת פתאום לאלוקים: 'ריבונו של עולם, אני מבינה מה אתה רוצה ממני. אם אין בגדים צנועים ויפים, אני אהיה מעצבת אופנה שמעצבת בגדים כאלו".

ומיד היא גם המשיכה: "ריבונו של עולם, אתה יודע שעד היום עבדתי כשכירה, אין לי חסכונות כדי להקים ליין של אופנה. אבל אני בטוחה שאתה תיתן לי את כל הכסף שאני צריכה".

מאז החלה מירב את דרכה כמעצבת אופנה בעלת קו צנוע ושמור. בתחילה זה לא היה קל מבחינה כלכלית. "היה מדובר בהשקעות בסדר גודל מטורף, הייתי בוכה ומתפללת בלי סוף שבאמת אקבל את הכסף ואצליח לכסות את ההשקעה. היו לי גם רגעים שחשבתי להפסיק עם הכל, כי 'מה אני צריכה את זה בכלל?' אבל אז הזכרתי לעצמי עד כמה שחיפשתי בגדים צנועים ומכובדים. היה ברור לי שיש לא מעט נשים ובחורות שמחפשות כמוני בגדים כאלו, ואולי זו ההזדמנות שלי להראות להן את הצד היפה שבצניעות? אז לא התייאשתי.

"הפריט הראשון שעיצבתי היה חצאית מקסי בגזרה מאוד מחמיאה. ייצרתי בתחילה שלושים חצאיות בלבד והבאתי אותן ללקוחה שלי בעלת חנות ביגוד לדתיות. היא התלהבה מהן מאוד, ובתוך יומיים הזמינה שלושים חצאיות נוספות. קשה לי לתאר את מה שהרגשתי. פשוט קפצתי משמחה. אגב, לחצאיות האלו אני קוראת 'חצאיות 1980' – זוהי שנת הלידה שלי, ובמידה מסוימת אני מרגישה שיחד עם ייצור האופנה הצנועה נולדתי שוב מחדש".

והסיפוק הגדול ביותר, לדבריה, הוא כאשר מגיעות אליה נשים ובנות שאינן מהמגזר הדתי. "גם הן נהנות מהבגדים שאני מעצבת, כי הם מכובדים ויפים. נשים רבות סביב גיל ה-40 מרגישות שהן רוצות להיראות מכובד יותר, ואצלי הן מוצאות את מה שהן מחפשות. היו כמה שכבר אמרו לי: 'אם ככה דתיות מתלבשות, גם אני רוצה להיראות כך'".

לסיום, יש למירב מסר להעביר: "אני חושבת שכדאי שכל אחד יתבונן ויעמיק במה שעובר עליו, וינסה לחשוב מה הסיבה שקורה לו מה שקורה לו ואם זה בכלל רצף של אירועים. כדאי להתבונן ולהרים את העיניים למעלה, להתחיל לעשות חשבון נפש. החיים לא קלים לאף אחד, הם מלווים בעליות ובירידות. אבל עם האמונה אתה יודע שהכל משמיים, וככה קל לך יותר. אז בואו נחפש את הקב"ה, לפני שהוא יחפש אותנו".