מחלה - דבר בריא

מובא ברמב"ם (הלכות דעות ד´, כ"ב): "כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים האלו שנאמרו בפרק זה, שכל אחד מהן לאחרית טובה מביא".

מוכח מהרמב"ם, שתפקידו של הרופא לתקן את הפגמים שהאדם יצר לעצמו, שכן, אם האדם נוהג כהלכה, הוא ערב לו שלא יחלה כל ימיו. מסתבר שאף הרפואה מוכיחה דברים אלו. להלן קטע הלקוח מתוך הקדמה לספר על דלקת התוספתן. הספר נכתב בשנת 1935 בידי ג´יימס ס. תומסון, שפיתח את שיטת הריפוי הטבעי וניהל את "קינגסטון קליניק" - בית-המרפא ובית-הספר לרפואה טבעית באדינבורג בירת סקוטלנד.

הקטע מבהיר נקודת מבט חשובה, העומדת ביסוד הגישה הטבעית:

"בריאות אמיתית אינה מצב שליו, בדרך כלל. נכון יותר לתארה כדינמיקה של פעילויות, שלעיתים באה לידי ביטוי בצורה אלימה. רבים מפרשים ´התרגשות´ גופנית זו שלא כהלכה. אנשים טועים וחושבים, שתגובות הבריאות הן מחלות, כיוון שהן כרוכות בהרגשה רעה ומנסים להפסיק אותן.

לדאבון הלב, תופעות הבריאות הללו נחקרות כ"מחלות", והמדענים החוקרים אותן אינם שואלים את השאלה העיקרית - על איזו תשתית בריאותית הן מופיעות?

מקובל לחשוב שבריאות היא מהות שלילית. כלומר, העדר תופעות של מחלה. זהו סילוף מוחלט. הבה ניקח לדוגמא אדם שאכל פטריית יער קטלנית, או אפילו סתם מזון מקולקל. אם הוא ניחן בבריאות טובה ובעלת עוצמה, תגובתו תהיה הקאה ושלשול. לא רק בחילה, אלא התרוקנות נמרצת ומוחלטת של הקיבה והמעיים. ככל שבריאותו של אדם זה טובה יותר, כך תהיה הפעולה של החזרת הסדר - קיצונית יותר.

הנקודה החשובה היא, שככל שההתרוקנות היא מיידית ומוחלטת, כך פוחת הנזק. כל דבר שישכך וירגיע את תהליך ההתרוקנות או יבטל אותו, יביא על האיש את מותו, גם אם ייעשה מתוך רצון טוב להקל על סבלו באמצעות התרופות הטובות ביותר. ככל שהטיפול להפסקת ההתרוקנות יהיה יעיל יותר, כך תגבר סכנתו למטופל.

דוגמא זו פשוטה, שהרי כל רופא היה מעודד את ההתרוקנות במצב הרעלה חמורה, אך היא מאירה את הגישה של הריפוי הטבעי ותקפה גם לגבי מצבים מורכבים יותר. חומרים רעילים שהצטברו לאיטם באיבר כלשהו, אינם יכולים לצאת בשלב הראשון בבחילה פשוטה. מנגנוני ההפרשה של חומרים רעילים מתוך הרקמות פועלים ומנסים מדי פעם לגרום להתפרקות מעומס היתר, שעשוי ללבוש מספר צורות: התקררות פשוטה, שלשול, פריחה מסוג זה או אחר, מורסות ומוגלה, דלקת באיבר כלשהו, וכן מאמץ המקיף את כל איברי הגוף ומתבטא בחום, בחולשה, ולפעמים מופיע בצורת מחלה כלשהי כמו שפעת או מחלה ללא שם.

מי שמעניק לתופעות אלו שמות שונים, במקום להתייחס לסיבה להופעתן, רק מגביר את הבלבול. חוסר ההבנה לגבי חשיבות תהליכי הניקוי, בשמירה על בריאות תקינה, גורם לרופאים לנסות להפסיק את התופעות בעזרת תרופות. התוצאה - זיהום שאינו יכול לצאת במקום אחד, יופיע מאוחר יותר במקום אחר. עוצרים אותו כאן, והוא יוצא משם... כל הופעה חדשה של יציאת הזיהום נתפסת כאילו היא ´מחלה´ שונה, וכל ´מחלה´ כזאת תטופל במשחה, בתרופה או בזריקה, המיוצרות במיוחד בשבילה.

הטיפול עוצר את מאמץ הניקוי, תופעות הניקוי מושתקות, והחולה הולך ו´מתרפא´ עד שהוא מת.

הנה, לדוגמא, מקרה שקרה: אישה קיבלה טיפול בזהב נגד ראומטיזם (הקטע נכתב, כאמור, בשנת 1935). הרופא המטפל העיד בחקירת סיבת המוות שהוא הפסיק את הטיפול לאחר שהאישה חשה ברע וסבלה מפריחה בכל הגוף, אז רשם לה משחה נגד הפריחה אשר ´ריפאה´ אותה מהפריחה לחלוטין, ואז היא מתה", עכ"ד.

הטיפול התרופתי אינו מרפא, הוא רק מסווה את התופעות של המחלה במחיר של הרעלה נוספת. ניתן לומר, שכל תופעה או מחלה שאינה ניוונית, שייכת, בדרך כלל, לתחום תופעות הניקוי.

לגופנו יש מספר דרכים להפריש חומרים מיותרים ומזיקים. החשובה ביותר היא מערכת השתן, שכן דרכה מסוננים מן הדם חומרים עודפים, או כאלו שמפריעים לפעילות התקינה בתאים. דרך נוספת היא באמצעות נקבוביות העור, המשמשות להפרשת חומרים מן הגוף יחד עם הזיעה (שלה תפקידים נוספים, כגון: קירור הגוף והוצאת עודפי נוזלים שהכליות אינן מצליחות להפריש). עוד, ישנו תהליך הנשימה, באמצעותו נפלטים חומרי פסולת כמו דו-תחמוצת הפחמן, וכן תהליך העיכול, המשמש כצינור להוצאת חומרים מיותרים מן הגוף.

על כל אלה, יש לגוף אמצעי ניקוי נוספים, המופעלים כאשר מצטברים בו חומרים מסוכנים בכמות שאמצעי ההפרשה הרגילים אינם מצליחים לדחותם. ההפרשות הריריות מאיברים שונים בגוף הן הדרך הקלה, יחסית, לסילוק הרעלים - החל במערכת הנשימה (נזלת מן האף וליחה מן הגרון), והמשך בהפרשות ריריות ודלקתיות במערכת העיכול. ככל שהגוף עמוס יותר בחומרים מזיקים, צפויות הפרשות דלקתיות וסמיכות יותר.

תופעת ההפרשות והדלקות עשויה להתבטא בשפעת קשה, באנגינה, בדלקת ריאות, בכיבים, בפצעים מוגלתיים, בדלקת בדרכי השתן או העיכול ועוד. צורת ההופעה, עיתויה וחריפותה, תלויים בצירוף של גורמים אישיים מובהקים, כמו מבנה הגוף, תורשה והיסטוריה רפואית. דלקת פרקים, למשל, היא דוגמא של סילוק רעלים ל"פינה נידחת" למען הצלת העיקר, והיא אופיינית יותר לאנשים בעלי מבנה גוף חזק, שאינו נוטה להשתמש בדלקות קלות לעיתים קרובות.

לאחר שגם הדלקות הקשות אינן מספיקות לעמוד בקצב הצטברות הזיהום בגוף, מופיעות המחלות הניווניות. הן כוללות מחלות שבהן איבר אחד אינו עומד בעומס ומתחיל "לזייף" (כגון הכליות, הלב, הריאות, בלוטות שונות, הלבלב או הכבד), וכן מחלות שבהן הנזק מתרחש במערכות שלמות (כגון כלי הדם, מערכת הלימפה או מערכת העיכול). למעשה, אין כמעט מצב שבו רק איבר אחד ניזוק ואילו שאר האיברים מתפקדים כרגיל. מחלת הסרטן, לדוגמא, מעידה על כישלון של מערכות רבות, ובראשן המערכת החיסונית.

למחלה קשה זו תמיד קודמים מאמצים פשוטים לניקוי, שפעות, אנגינות ודלקות אחרות, אותן אנו רגילים לדכא בעזרת תרופות רגילות או "טבעיות", וממשיכים באורח החיים שגרם להם.

מחכמת הבורא, גזר שהגוף "יבחר" באיברים הפחות חיוניים לחיים, כמוקד לאיסוף עודפי פסולת.

כל טיפול המונע ניקוי כללי של הגוף, גורם להחמרת הבעיה ולהתפשטות המחלה לאיברים חיוניים יותר.

מי שזכה בגוף חסון וחזק, מסוגל לעמוד בכמות זיהום גבוהה וגופו לא יגיב אפילו בנזלת, אך הוא עלול להגיב בצורה פתאומית וחמורה בהגיעו ל"קו האדום". אדם כזה אינו סובל כמעט משפעות או מדלקות, אך עלול לגלות פתאום שיש לו לחץ-דם גבוה, בעיות לב או כבד, או להתמוטט לפתע מדום-לב או משבץ מוחי - אירועים המתרחשים, בדרך כלל, מגיל 40 ומעלה, לאחר שעומס הזיהום מגיע לרמה קריטית.

אדם בעל גוף עדין ורגיש, מגיב מהר ובקלות יותר להצטברות הזיהום, והוא עושה זאת באמצעות תופעות ניקוי שונות, שיוכלו לפצות על חולשתו אם יאמץ אורח חיים בריא. יתרון הרגישות שלו אובד אם הוא נעזר לעיתים קרובות בתרופות המדכאות את תופעות הניקוי, ובראשן אנטיביוטיקה. נזקי התרופות אינם רק בכך שהן חוסמות את עבודת הניקוי החיונית ומאפשרות את המשך הפגיעה בגוף, אלא בכך שהן מוסיפות לעומס הכללי גם חומרי רעל המצויים בהן עצמן. אדם רגיש, גם אם לא ישתמש בתרופות ורק ימשיך בהרגלי חייו הגורמים לנזקים, עלול לגלות שאחת המערכות בגופו התמוטטה ממאמץ יתר.

ידוע לכל, שמחלה ניוונית נמצאת בתהליך דגירה זמן רב לפני שהחולה מבחין בסימפטום הראשון שלה. כנגד זה, בעזרת הוראות נכונות, ותוך כדי תהליך הניקוי של הגוף, מחלימות מערכות שלמות ומשתפר תפקודם של איברים, פגועים או מנוונים, ובעיקר בשלבי הקלקול הראשונים (בהתאם למצבו האישי של כל אדם, כמובן). הסיבה לשיפור טמונה באותם תאים באיבר הפגוע שעדיין מתפקדים, והסרת העומס הזיהומי מאפשרת להם לבצע את תפקידם ביעילות גדולה הרבה יותר. גם במקרים של נזק חמור, כשהגוף מסוגל לשקם רק חלק קטן של האיבר או של המערכת הפגועים, יש בדרך כלל שיפור ניכר בתפקוד הגוף כולו ושיפור באיכות החיים ובאורכם, במידה והחולה יאמץ אורח חיים בריא.

היום, ידוע על צרה נוספת שנגרמה משימוש רב באנטיביוטיקה. השימוש הנרחב בה עודד היווצרות זני חיידקים עמידים בפניה, ביניהם זנים עמידים במיוחד. בעבר היו מחלות שהודברו באנטיביוטיקה, ועקב יצירת חיידקים עמידים כבר לא ניתן לטפל בהן יותר... (טיפוס, שחפת, ועוד).

לסיכום, נצטט משפט חכם שאמר אחד הרופאים:

"את המחלות הגדולות אי אפשר לרפא, ואת הקטנות לא צריך".

במאמר הבא, אי"ה, נפרט ונרחיב את הנושא, ובמאמרים שלאחר מכן, נסביר כיצד נוכל לסגל לעצמנו אורח חיים בריא.

רק בריאות!