כשהילד המתקשה טען: "אייבי שטרן רודף אחריי לכל מקום"

פנינה ברקוביץ היא ילידת בני ברק, כנערה היא למדה חינוך מיוחד, ולמעשה היא נמנית על תלמידות המחזור הראשון ללימודי חינוך מיוחד בסמינר הרב וולף.

לאחר נישואיה היא עבדה בבית ספר לחינוך מיוחד בראשון לציון, אך כעבור כמה שנים הקים בעלה את ישיבת נחלת הלוויים בחיפה, וכך הם מצאו את עצמם עוברים לחיפה יחד עם ילדיהם הקטנים.

"יום אחד כשילדיי היו חולים הגעתי איתם לרופא הילדים – ד"ר לובש", היא מספרת, "זהו רופא חרדי מיוחד במינו, המוכר היטב בחיפה. הוא התעניין במצבם הבריאותי של ילדיי ואחר כך שאל אותי מאיפה אני באה ומה אני עושה. סיפרתי לו שאני עוסקת בתחום החינוך המיוחד ועדיין לא מצאתי עבודה, ואז הוא גילה לי שיש לו חלום להקים מרכז לילדים עם לקויות למידה שיותאם במיוחד לציבור החרדי. שוחחנו על כך, זה היה נשמע כמו חזון מדהים, אך בפועל הגענו למסקנה שיש צורך בסכומי השקעה גדולים. אבל ד"ר לובש לא ויתר, וגם אני הצטרפתי אליו. יחד פנינו למשרד החינוך וקיבלנו תקציב קטן, וגם הוא עצמו השקיע כספים ומשאבים, הסתנפנו לבית ספר מסוים וכך למעשה הוקם המכון שלנו".

ערוגות – המרכז לקידום הילד והמשפחה

המודעות עולה

בשלבים הראשונים היה המכון קטן מאוד ומוקם בדירה קטנטונת שד"ר לובש שכר על חשבונו. אט-אט הגיעו חמשת הילדים הראשונים שביקשו לקבל טיפולים, ויחד עם זה גם התחיל לטפטף מעט כסף ממשרד החינוך. "בתחילת דרכנו המכון התנהל בצמצום", מספרת פנינה, "אפילו כסף לצבעים ולדפים לא היה לנו, אז ד"ר לובש שהיה גם רופא בבית החולים רוטשילד, הביא מבית החולים דפים של בדיקות EEG והם שימשו את הילדים לציורים. במשך שנים השתמשנו בהם. בשלב מסוים כשנזקקנו לבריכת כדורים השתמשנו בארגז כלי מיטה ובתוכו פיזרנו המון פירורי קל קר. זו בריכת הכדורים הראשונה שהייתה לנו. בכלל, נזקקנו להרבה מאוד יצירתיות כדי לרומם את המכון הזה. באותה תקופה הייתי מתחבטת לא פעם ביני לבין עצמי – האם באמת אנחנו מגישים מענה מספיק מקצועי וטוב? הילדים מתקדמים? היו לי הרבה ייסורי נפש, כי אמנם האמנתי לגמרי במה שהצענו, אבל עדיין היינו צעירים ומתחילים".

אבל עם הזמן הגיעה גם ההתפתחות. המכון עבר למקום גדול יותר, ואז גם התחילה פנינה להכניס בנוסף ללימודי הקריאה, החשבון והטיפולים הפרא-רפואיים, גם טיפולים רגשיים. "באותם ימים, ואני מדברת על לפני שלושים שנה, כשהייתי אומרת להורה: 'הילד שלך לא ילמד קריאה עד שנטפל בו רגשית', הוא בכלל לא הבין את השפה הזו", מציינת פנינה, "התחושה הייתה כביכול – מה הקשר בין קריאה לבין הנושא הרגשי? ובכלל, מה זה טיפול רגשי? במשך שנים נלחמנו כדי להבהיר לציבור שטיפול רגשי צריך להגיע בחלק גדול מהמקרים עוד לפני הלמידה. כיום יש ברוך ה' כבר מהפך בתחום. הצוות המטפל שלי במכון מונה ארבע מורות לקריאה חשבון והבנת הנקרא, שמונה מטפלות פרא-רפואיות, ועוד עשרים (!) מטפלות רגשיות. זהו תהליך מדהים שהתחיל לחלחל בחברה רק בשנים האחרונות – אנשים פתאום התחילו להבין שהילדים שלהם מגמגמים, מלכלכים או לא קוראים בגלל שיש להם בעיות רגשיות כאלו או אחרות. אנחנו מטפלים בתחום הזה ורואים ניסים ונפלאות. אגב, יש משפט חכם שאומר: 'איך יש להקשיב? כך שילדים ידברו, ואיך לדבר? כך שילדים יקשיבו', זוהי תמצית הגישה שלנו".

מי זה 'אייבי שטרן?'

אבל למה? למה צריך בכלל מכון מיוחד לציבור החרדי?

"את השאלה הזו בדיוק שאל בשעתו גם ראש עיריית חיפה לפני שהוא נתן לנו את המבנה הגדול בו אנו נמצאים כיום", צוחקת פנינה, "הוא אמר לי: 'הרי השיטות של לימודי קריאה וחשבון זהות בכל העולם, אתם לא ממציאים דברים חדשים, אז מה הבעיה שהילדים יהיו במכונים אחרים שיש בעיר?'" פנינה חשבה מעט ואז השיבה לראש העיר: "נכון שהשיטות שלנו דומות לשיטות שמשתמשים בהן במקומות אחרים, אבל בכל זאת, בוא ניקח לדוגמא ילד מחיידר שיקבל לקריאה את המשפט: 'אבא יצא עם יפעת בשבת בבוקר, אחרי הגשם הראשון, לקטוף פטריות'. מה אתה רוצה שהילד יבין מתוך הטקסט הזה? מה זה בכלל יפעת? איך ייתכן שבשבת בבוקר אבא לא הולך לבית כנסת אלא יוצא לשדה? ובכלל, אסור לקטוף פטריות בשבת... הרי מדובר בילד שגם ככה מתקשה בקריאה, ואיך נוכל לצפות ממנו שהוא יתמודד עם טקסט שלא ברור לו? בשלב הזה ראש העיר נכנע ואמר שהוא מבין את חשיבות המכון שלנו ונתן את המבנה".

אבל הדבר המעניין הוא שלמרות שהמכון שהקימה פנינה מיועד באופן עקרוני לילדים חרדיים בלבד ומגיעים אליו בין היתר ילדים חסידיים ממגוון תלמודי התורה החסידיים שבאזור, רוב המטפלות הן דווקא כאלו שאינן שומרות מצוות.

זה נשמע כמו אבסורד...

"נכון, יש פה התנגשות מסוימת", היא מסכימה, "וזה עוד יותר ממה שניתן לשער – כי הרי כמו שציינתי, חלק עיקרי מתוך הטיפולים שאנו נותנים אלו טיפולים רגשיים, ולא פעם שאלתי את עצמי אם עצם העובדה שאנו מאפשרים למטפלת שאינה שומרת מצוות להיכנס לתוך נבכי הנפש של ילדים חרדיים – לא עלול להיות בעייתי? זו בהחלט התלבטות".

אז למה אתם לא מקפידים להעסיק רק מטפלות חרדיות?

"קודם כל, חשוב לי להדגיש שההתנהלות שלנו מפוקחת על ידי רבנים, ואנו לא עושים שום צעד בלעדיהם. בנוגע לצוות - זה התחיל מכך שעד לפני חמש-שש שנים לא היו באזור שלנו בכלל מטפלות מקצועיות שומרות מצוות. בירושלים ובמרכז יש הרבה כאלו, אך באזור הצפון פחות. אבל מה שהתברר לי עם הזמן זה דבר מעניין - שההורים דווקא שמחים שהמטפלות הן לא נשים חרדיות מהקהילה, אלא זה נוח להם שהן מגיעות מבחוץ. ככה הם יודעים שהסיפור שלהם לא נחשף וזה לא יעבור הלאה. הם מרגישים הרבה יותר בטוחים כשהם מטופלים בידי נשים כאלו.

"כמובן שאני מקפידה להעניק למטפלות הדרכה צמודה כל הזמן, ופעם בשבוע אנחנו מתכנסות יחד להדרכה קבוצתית בה הן מעלות את כל השאלות ואני גם מתייחסת לנושאים הלכתיים שהן נתקלות בהם ביום-יום".

באחת ההדרכות מספרת פנינה שאחת המטפלות שאלה בחשש אם מישהי מכירה אדם בשם 'אייבי שטרן'. כשכולן השיבו שלא, היא סיפרה שהיא מטפלת בילד חסידי שכל הזמן מספר על 'אייבי שטרן' שהולך אתו לכל  מקום, לשירותים, למיטה, לתלמוד תורה, לכל מקום, והוא גם מאוד מפחד ממנו. כשהיא שאלה אותו אם ההורים שלו מכירים אותו, הוא אמר שכן וגם אבא ואמא מפחדים ממנו. המסקנה שלה הייתה ש'אייבי שטרן' הוא דמות דמיונית שהילד המציא והיא משפיעה עליו קשות. "רגע לפני שהיא חשבה לשלוח את הילד לפסיכיאטר", נזכרת פנינה, "התחלתי לצחוק ואמרתי לה שהילד לא רדוף חרדות אלא הוא בריא בנפשו מאוד. אייבי שטרן זה 'אייבישטער' – ריבונו של עולם ביידיש... והוא באמת נמצא אתו בכל מקום".

מתוך הניסיון מציינת פנינה שהיא יוצאת מידי פעם להרצאות יחד עם נשות הצוות שלה, דווקא באוניברסיטאות ובמכללות, כדי להסביר ולהראות דוגמא איך ניתן לנהל צוות המורכב מנשים הנמנות על כל המגזרים, והן מצליחות להפרות זו את זו וליצור שיתוף פעולה מדהים.

תאמינו בילדים שלכם

כיום מגיעים למכון כ-250 ילדים, ד"ר לובש הוא נשיא המכון ופנינה ממשיכה לנהל אותו בפועל. היא גם מבקשת לנצל את ההזדמנות ולפנות במסר לכל מי שהוא הורה לילדים: "יש לפעמים הורים שמגיעים אליי עם ילדים בכיתה ד' שסובלים כבר זמן רב מקשיים לימודיים. אני אף פעם לא מאשימה אותם, אבל כן שואלת בזהירות: 'למה? למה רק עכשיו כשהילד שלכם בכיתה ד' אתם נזכרים לטפל בו?' ואז אני שומעת מהם בדרך כלל שכבר בגן היה מי שאמר להם שהוא זקוק לעזרה, אבל הם קיוו שיהיה בסדר... אז נכון, לפעמים באמת הכל מסתדר והזמן עושה את שלו, אבל יש פעמים בהן זה אחרת, ואז התפקיד שלנו כהורים הוא להקשיב לקול הקטן הזה שאומר לנו שמשהו לא בסדר עם הילד, וכן לנסות לטפל בו.

"יחד עם זאת, הייתי גם רוצה להדגיש: לעולם אל תפסיקו להאמין בילד שלכם. אל תגידו לעצמכם: 'מה כבר יצא ממנו?' או 'מה יהיה אתו?' אז נכון, ייתכן שהשקעתם המון, אולי גם בכיתם והתפללתם ושום דבר לא הלך, אבל תמשיכו לתת בילד אמון, כי יש פעמים רבות בהם משקיעים והתוצאות נראות רק מאוחר יותר. והכי חשוב לזכור – בשביל שכל תהליך יצליח צריך הרבה סייעתא דשמיא. אנחנו בסך הכל עושים את ההשתדלות".