לא כל הנוצץ שנהב

"זהו סיפור מדהים של יהודי יקר, שחולל מהפך גדול בחייו. היהודי הזה מחייב את כולנו ומלמד אותנו כי אסור לפספס אף אחד, אסור להסיח דעת ולו גם לרגע. לכל מעשה שלנו יכולה להיות משמעות כה גדולה!".

במילים אלו משתמש הרב זמיר כהן בקורסים למרצים, לאחר שהוא מספר את סיפורו של תלמידו שנהב בנדל.

"זהו יהודי, שהמפגש שלי איתו התרחש ממש באקראי, למשך שניות ספורות. שימת לב קלה של אותו הרגע הביאה את היהודי הזה לחולל שינוי של ממש בחייו, להתקרב בעצמו ולקרב עוד רבים אחרים איתו. ממש כמו אברהם אבינו, שזכה להכיר את אביו שבשמיים, ובהמשך - לגלותו לכל העולם, תוך שהוא חוצה ארצות, ימים ויבשות".

היום מתכונן שנהב ביסודיות, כדרכו כל חייו, לקראת השלב שבו ישפיע על אחרים בצורה ממוסדת: הוא לומד לרבנות בכולל 'דרכי הוראה', במסלול מרוכז של שלוש שנות לימוד. הוא חותר לקראת קבלת תעודה המוכיחה על היותו ראוי לתואר 'יורה יורה' ('רב שכונה').

במקביל, שנהב מצליח גם להמשיך להשפיע על אחרים. זהו חלק בלתי נפרד ממנו, שהוא אינו יכול לכבוש. במסגרת הארגון 'נר לאלף' כותב שנהב אחת לשבוע שיעורים ומאמרים בנושאים מעניינים בשפה האנגלית. "אני משתדל לכתוב רעיונות עמוקים בהמחשה קלה, בהעברה למציאות החיים". מאמריו מופצים בתפוצה רחבה לדוברי אנגלית וזוכים לפופולריות רבה.

"זכיתי לשנות את חיי", אומר שנהב בהתרגשות בהתייחסותו לעבר. "זכיתי גם להיות חלק מתהליך דומה של אנשים רבים נוספים, וכן להקים בית נאמן עם אשתי היקרה".

ברגע בו התחלתי לחשוב

שנהב בנדל נולד בברוקלין, ניו יורק, בשנת 1992. מעט לפני שהגיע לעולם, היגרו הוריו לניו יורק. אביו ממוצא אשכנזי ואמו ממוצא תימני-עדני, ישראלים שעזבו את ארץ הקודש והפליגו אל מעבר לים, במטרה להגשים את 'החלום האמריקאי'.

"הורי היו ישראלים לכל דבר", מספר שנהב. אביו היה שחקן כדורגל (בנוער של הפועל תל אביב), ואמו ניהלה מכולת מגיל צעיר באזור תל אביב. מסיבות שונות החליטו הוריו לעזוב הכל ולהתחיל לבנות משהו חדש מעבר לים.

"באחד מימי החורף הניו יורקי המושלג, ראיתי ילדים עטויים במגוון תחפושות, פרצופים מבהילים וציורים מבעיתים, כאשר הם נושאים בידיהם לפידי חג מיוחדים ודופקים בדלתות לבקש סוכריות (כך נהגו הנוצרים בחג ה'האלווין' שלהם, חג נוצרי קדום שמקורו בשבטי הקלטים והגאלים שבמערב אירופה).

"בלי להבין שמדובר בחג נוצרי, שנוסד לזכר 'קדושי' הנצרות רח"ל, ביקשתי מאמי רשות להצטרף. רציתי לחגוג כמו כולם... היה לי קשה להבין שאני שונה ולא שייך לכל המציאות והאווירה שמסביבי. אך בשלב כלשהו הבנתי שאין לי את הכלים והיכולת להתמודד מול המציאות הזו, ולא שם יימצא אושרי האמיתי בחיים, משום שזהו עולם שאינו שייך אלי.

"השלב שבו הבנתי זאת היה כרוך עבורי בהקלה, משום שהפסקתי לנסות להתחבר לכל מה שראיתי סביבי, אך במקביל נוצרה אצלי גם מחויבות. לא באמת ויתרתי על הרצון לשמוח ולהיות מאושר. התחלתי לחפש את האושר במקום הנכון".

תורת אמך

הוריו של שנהב הגיעו מרקע שונה מאוד. אימו הגיעה מבית חם, הנאמן לתורה ולמסורת, ואביו הינו בן לניצולי שואה, שלא האמינו בערכי היהדות.

כבר בגיל ארבע עשרה מצא עצמו מתעסק ו'חופר' בספרי פסיכולוגיה ופיתוח האישיות. "הבנתי די מהר שאין גבולות למה שאפשר להיות, והחלטתי שאני לא מתפשר. "ראיתי את כל הכבוד והפרסום שיש לשחקנים בתקשורת, והייתי בטוח ששם נמצא המפתח לאושר".

אם שם האושר – בחור רציני כמוהו חייב להיות שם! הוא החל ללמוד לרקוד "ברייק דאנס" (סוג של ריקוד אקרובטי פופולרי בתרבות המוזיקה במערב בכלל ובארצות הברית בפרט), ומריקוד עבר לעסוק גם במוזיקה.

כבחור שזכה במתנת שמים של כשרון מיוחד וכריזמה סוחפת, החל שנהב להתקדם במהירות בתחומו. הוא הצליח להתחבר עם כל האנשים "הנכונים" ולצבור רשימה מכובדת של תומכים.

"החלום הגדול שלי היה 'לתקלט'. היעד היה להספיק לפני גיל שמונה עשרה לשמש כתקליטן במסיבות, שבהן משתתפים אלפי איש".

במושגי התרבות המודרנית זוהי משאת נפש הכרוכה במידה גדושה של כבוד והערצה. הוא השקיע – וגם הצליח להגיע אל היעד. הביקוש ליצירותיו הלך וגדל, והוא הפך להיות כל כך פופולארי, עד שהמוני אנשים הגיעו להופעותיו במיוחד, במטרה לראות את הכוכב העולה.

הנפש לא תימלא

אט אט היה שיא חדש אליו הגיע הנער המצליחן: הוא נכנס לאולם ומיד הפך לדמות שכולם מביטים עליה. אנשים עצרו את הריקודים והחלו ללחוש אחד לשני "תראה, הנה מישהו חשוב הגיע"...

כמי שהצליח להגיע ליעד הנכסף, היה שנהב אמור להירגע, ליהנות מההישגים, מהכבוד ומההערצה אליה הצליח להגיע בעמל ובכשרון. אך לא! "הנפש לא תימלא" (קהלת ו', ז'). ביום מן הימים הגיע שנהב למסיבה הגדולה ביותר שבה 'זכה' לתקלט.

"הדרך שמהכניסה ועד לבמה היתה חוויה. הגעתי לבמה עם הראש בשמים, אך פתאום הרגשתי שהעולם נעצר. הסתכלתי מלמעלה על כל האנשים ועל השותף שלי, שעמד לימיני, ולפתע עלתה בראשי מחשבה מוזרה: או קי. הגעת עד לכאן, עכשיו מה?".

מחשבה זו חזרה וניקרה בראשו לאורך כל הערב וגם בדרכו חזרה הביתה. "לא הצלחתי להירדם. הבנתי שאין יותר זמן לבזבז! כל רגע בחיי האדם יקר מכדי שיבוזבז. לכל דקה שחולפת אין ולא יהיה תחליף! אם זו האמת והדבר הנכון עבורי הוא לחיות את חיי בדרך שבה אני פוסע - אני הולך עם זה עד הסוף. אם לא - אני מתנתק וממשיך לכיוון אחר".

התבוננות זו העמיקה עוד ועוד. "ברגע גדול של הארה, הבנתי שהפרסום לא יכול להיות הדרך לאושר, מכיוון שעל הדרך איבדתי הרבה חברים טובים...", מספר שנהב וצער מבצבץ מקולו.

הוא מהרהר מעט ומוסיף במילים שקולות "הארה זו האירה בי נקודה משמעותית מאוד: עם כל ההצלחה הגדולה והפופולאריות שצברתי בהישגים המקצועיים אליהם הגעתי, עדיין הרגשתי ריקנות גדולה. חשתי כמי שחי חיים בלי תוכן".

בחשיבה שאינה אופיינית לבני גילו דאז, מספר היום שנהב, כי אחת המחשבות שהציקו לו הייתה שחסרה לו השמחה האמיתית, "מפני שכל השמחה שלי אז הייתה תלויה באחרים".

ההחלטה על שינוי וחישוב מחדש של מסלול החיים התקבלה.

להיות מליונר

ההחלטה התקבלה, אך היעד היה ונותר באותו הכיוון. "החלטתי שעלי להיות מיליונר".

כמי שגדל בבית של הורים שהיגרו מארצם במטרה להגשים את 'החלום האמריקאי', פנה שנהב מעולם הבידור לעולם ההשכלה. "החלטתי להיכנס לאוניברסיטה וללמוד השקעות". במקביל, החל להשקיע שעות וימים בחדר כושר ובתחום ה-MMA (ענף ספורט שכולל אמנויות לחימה משולבות).

"הימים היו עמוסים בלימודים ובאימונים, אך תמיד הייתי שם לנגד עיני את המטרה: אני הולך להיות מליונר ודוגמן ברמה עולמית".

במהלך השנים חלתה אמו וחייה עמדו בסכנה. היא נלחמה על חייה והחלימה ברחמי שמים. בהמשך נזקקה שוב לרחמי ה' בחלותה שוב. 

"אלה היו תקופות לא פשוטות, היינו שני אחים שגדלים עם אמא, אחי הקטן ואני. שלוש נפשות בבית. כשאמא היתה בבית חולים התערער כל עולמנו.

"אמא הבריאה בחסדי ה', ובמקביל, בראותה את עראיות חיי האדם ואת הניסים הגדולים שה' מרעיף עליו, התחזקה באמונה ובשמירת המצוות. לפני שנים רבות אחד הצדיקים אמר לאמא שהיא זכתה בכוחות נפש גדולים, ושיש בכוחה לסייע רבות לאנשים. היום היא רואה זאת ומצליחה ליישם זאת".

מציאות זו של התקרבות האם, לכאורה, לא נגעה לבן המוכשר והמצליח, אך חזקה על טפטוף שיחלחל. מים שוחקים כל סלע. דיבורי האמונה של האם השפיעו על הבן וקרבו את ליבו לאמונה בבורא העולם.

בהגעת אורחים לשבת, אל ביתה של האם מכניסת האורחים, היתה מבקשת מבנה "תכין דבר תורה". והוא, שלא הסכין לכך, היה מתאמץ למלא את רצון אמו האהובה, והכין רעיון כלשהו על פי הבנתו ומושגיו באותם ימים.

התחייבות ג'נטלמנית

שלב אחר שלב התקלפו מעליו שכבות הריחוק, ואביו שבשמים קרא לו להתקרב בחזרה.

"יום אחד אמא ביקשה ממני להכיר מישהו מוצלח מאוד בתחום ההשקעות. הסכמתי. הפגישה נקבעה, והנה נכנס לביתנו חבר ילדות, שהיה בעבר אדם מוכר ורציני בשכונה. הבטתי בו בהשתאות, הבחור החברה'מן של פעם נראה שונה לחלוטין. פתאום לבש חליפה וחבש כיפה לראשו. שוחחנו קצת והוא שיכנע אותי לבוא איתו לשיעור תורה".

שנהב זוכר את תוכן השיעור ההוא: "הרב דיבר על מידת הכעס וכיצד ניתן להתגבר עליה". הוא התחבר לרעיון ולמסר, אך הסתפק בזה ולא חשב לחזור שוב בשבוע הבא.

בשבוע שלאחר מכן צלצל הטלפון. שנהב ראה על הצג מספר לא מוכר. הוא ענה והופתע לשמוע את קולו של הרב מעבר לקו. הרב הודיע לשנהב שהוא "על רמקול", ושהשיעור לא יתחיל עד שהוא יגיע...

באותו שבוע לא התאפשר לו להגיע, אך באותה שיחה הבטיח לרב בהסכם ג'נטלמני, שאם הרב יתחיל את השיעור מבלי להמתין לו הוא יגיע בשבוע הבא.

הסכם ג'נטלמני חייבים לקיים. שנהב הגיע לשיעור בשבוע הבא, בשבוע שלאחריו, ובשבועות הבאים במשך יותר משנתיים.

הרב, שקלט את הכריזמה הסוחפת ואת כוח הארגון של הנער שלפניו, הטיל עליו בחיבה את האחריות לארגן את השיעורים. מהר מאוד גילה עד כמה נבון היה המהלך: לכל מקום שאליו הגיע הנער הכריזמטי, היה מספר לאנשים על השיעור ביום רביעי. השיעור התמלא בהמוני נערים שבאו לשמוע דברי אלוקים חיים.

משתתפי השיעור הגיעו מכל סגנונות החיים של בני הנוער היהודיים בניו יורק רבתי. הם גם נראו בהתאם...

"יום אחד ניגש אלי חבר באמצע השיעור, ושאל אותי אם האנשים האלו בכלל יהודים", מספר שנהב בחיוך. המראה של רבים מהם לא העיד, ולו במשהו, על מוצאם כבנים לעם היהודי. "עניתי לאותו חבר בפשטות: לפני תקופה לא ארוכה היית שואל את אותה שאלה עלי...".

כמו הרב שבתמונה

כאמור, עוד לפני שהחל להתחזק בעצמו, זכתה אמו להתקרב. היא רכשה ספרים ועיינה בהם ממושכות כדי להכיר את שורשיה היהודיים.

ביום מן הימים, באמצע שיחה קלילה, פנתה אליו אמו ואמרה לו בחצי צחוק "אם יום אחד תחליט להיות רב, אני רוצה שתהיה כמו הרב הזה", אמרה והפכה את ספר 'הצופן' שבידה לאחור, אל צד הכריכה, והראתה לבנה את תמונת מחבר הספר, הרב זמיר כהן. "זהו האיש שבעוד מספר שנים ישנה לי את החיים, אך באותה עת הוא היה עבורי תמונה חסרת משמעות".

בערך בהיותו בגיל עשרים, החליט שנהב לבקר בארץ מולדת הוריו ונסע לארץ ישראל. "הגעתי לארץ לאחר תקופה של ארבע שנים בהן לא זכיתי לבקר. יום אחד הלכתי ברחוב ברמת גן, ולנגד עיני התנוסס בענק שלט עם תמונת אותו רב שאמא הראתה לי פעם".

ההפתעה היתה עצומה, פתאום הפכה התמונה מפעם למשהו מוחשי. "אמרתי לעצמי שאני חייב לראות את הרב הזה מקרוב". הוא עיין במודעה, רשם לעצמו את הכתובת, התאריך והשעה, וביום המיועד הלך לשיעור עם בן דודו והאזין ברוב קשב. "השיעור היה מרתק, אף על פי שלא הבנתי הכל".

אחרי השיעור הציע בן הדוד לשנהב לגשת אל הרב ולקבל ממנו ברכה. את הרגעים הבאים מתאר שנהב בהתרגשות שמתעוררת בו בכל פעם שבה הוא נזכר באותו מעמד: "אמרתי לו 'עזוב אותי, יש פה קהל רב של אנשים שממתינים לרב, אני לא אוהב את הלחץ הזה', אך באמצע המשפט הרמתי את ראשי וראיתי את הרב עומד מולי עם יד מושטת לשלום... בהמשך הזמין אותי הרב לסמינר בטבריה. שיניתי את כל תוכניותי והגעתי לסמינר. שם זכיתי לדבר עם הרב בארבע עיניים.

"בליל שבת בסמינר, השעה הייתה מאוחרת מאוד, והרב כבר דיבר עם אנשים רבים נוספים לפני, אך עם כל זאת קיבל אותי בסבר פנים יפות כבן שבא מן הדרך אחרי תקופה ארוכה".

הרב המליץ לי להכנס לישיבה בהמשך החיים, אך בינתיים, בעת שובי לארה"ב, להתחיל בלימוד גמרא ולהמשיך לחזק את הציבור (ראו במסגרת כיצד מתאר הרב את הדברים מנקודת מבטו).

גמרא מהתחלה

שנהב שב לביתו שבארצות הברית, שם החל בלימוד הגמרא משלב ההתחלה ממש, תוך שהוא ממשיך בלימודיו האחרים.

נסיונות רבים עמדו בפניו, גורמים רבים ניסו להפריעו ולהניאו מהתקדמותו הרוחנית. אולם, אחד המשמעותיים שבהם הגיע דווקא מכיוון בלתי צפוי:

בדיוק שנה לאחר פגישתו עם הרב, כאשר הוא בעיצומו של התהליך המופלא של ההתנתקות מעולמו הקודם והתקדמותו לעולמה של תורה, נפגש שנהב עם מי שמוגדר בפיו כ"רב חשוב בארצות הברית". הרב ההוא שוחח עם הנער המתקרב ועמד מקרוב על התחבטויות הנפש הכרוכות בשינוי העצום שהוא מבקש לערוך בחייו. אותו רב התפעל מאוד, אך משום מה החליט שעליו לקרר מעט את התלהבותו הגדולה.

"רב זה הציע לי להשאר במסגרת, לסיים את התואר עם ציונים גבוהים, ולאחר מכן למצוא לי עבודה מוצלחת בתחום הנדל"ן". 'תוכל ללכת לשמוע שיעורי תורה כמה פעמים ביום ולעסוק בזיכוי הרבים בזמנך החופשי... למה לך להיכנס לישיבה?', שאל הרב, ואולי לא ידע באותם רגעים עד כמה שהוא מקרר את האמבטיה הגועשת שבליבו החם של הניצב לפניו.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. באותם ימים עדיין האהבה טרם הגיע לנקודת הרתיחה הגבוהה של הר הגעש שהתפרץ בהמשך. "הגעתי הביתה קצת מבולבל", מספר שנהב בגילוי לב. מבולבל כולי פתחתי ספר, תוך שאני מבקש מבורא עולם שיורה לי את דרכי בחיים. בספר נפלו עיני על המילים שסייעו לי להתרומם בחזרה אל המקום הגבוה, הרוחני: "אל תתפשר" היו המילים.

"אל תתפשר", קראתי לעצמי בליבי פנימה. אל תתפשר על הדרך, אל תתפשר על חייך. קח אותם למקום הגבוה ביותר שרק תוכל. אל תסתפק בפחות מהטוב ביותר עבורך.

"כדי להיות בטוח שאיני טועה, ביררתי בשיחת טלפון עם הרב זמיר כהן אם נכון לי לעשות כפי שאותו רב אמר לי, והתשובה היתה חד משמעית: עליך ללמוד בישיבה בישראל".

ההחלטה לא היתה קלה, אך התגברות הזאת היוותה, בסופו של דבר, גורם מדרבן, מעין נקודת זינוק נוספת להתקדמות נוספת. "קניתי כרטיס טיסה וטסתי לארץ הקודש. זכיתי להיכנס לישיבה בארץ".

כדרכו תמיד, סחף עמו שנהב עוד ארבעה חברים יקרים, שהתחזקו עמו בתהליך מקביל משלהם. תחילה פנה לישיבת 'אור שמח' בירושלים, שם מצא את מקומו עם דוברי האנגלית השגורה בפיו טוב יותר מהעברית שאותה שמע בעיקר בבית הוריו. בישיבה זו קיבל יסודות נפלאים של עמל התורה וחשק התורה, של מחשבה יהודית ומתיקות בקיום המצוות.

בהמשך ביקש להתחבר לצד הספרדי, הרגשי והחם של נשמתו, ופנה לישיבתו של הרב זמיר בביתר עילית.

"זכיתי ללמוד שם את הדבר שחיפשתי כל חיי - חיים של קירבת ה', חיים של תורה לפנימיות הנשמה, אושר ממשי והצלחה נצחית!".

לעזור ליהודים בכל העולם

אחת מתכונותיו הבולטות של שנהב היא הכריזמה העצומה בה ניחן. במשך כל חייו הורגל להשפיע על אחרים. כעת, כשהוא עצמו במקום כה נפלא, כשהוא חש וחווה את עידון נשמתו בתהליכים כה מרוממים – הייתכן שלא יוכל להשפיע גם על אחרים ולזכות גם אותם להגיע למקומות יפים כמו אלה?

"בישיבה קצת חששתי מדבר אחד", מספר שנהב. הרב זמיר תמיד אמר לי, שהמצב בחוץ לארץ הוא בגדר של 'מקום שאין איש', ושיום אחד אהיה חייב לחזור לשם לחזק את אחיי שבגולה, אך מי תסכים להיות שותפה לרעיון שכזה? שדכניות אמרו שאני דורש דברים לא מציאותיים - אשה שמכירה את שני העולמות, ושמוכנה לעקור את מקומה למען כלל ישראל".

עיניו של שנהב נוצצות כשהוא נזכר בסיעתא דשמיא שליוותה אותו במציאת בת זוגו, עליה הוכרז לפני יצירתו: "הקב"ה חשב קצת אחרת מהשדכניות, ושלח את הזיווג שלי למקום העבודה של אמי בחו"ל".

לאחר שנתיים וחצי בהן למד תורה בארץ הקודש ולא חזר הביתה, התקיימו האירוסין בניו יורק. החתונה נערכה בירושלים עיר הקודש.

כנהוג, רבנים וחברים דיברו באירוסין ובשבע הברכות שלאחר החתונה, כולם דיברו בהתפעלות על הזוג שבונה את ביתו במרחק כה רב מנקודת התחלת חייהם, אך כולם הסכימו שהדיבור החזק ביותר היה של אביו של שנהב: "אבא שיחיה, סיפר על כך שבתחילה הוא כל כך פחד כשהתחלתי להתחזק. הוא חשש שמא איבד את בנו, ומה יהיה עם ה'חלום האמריקאי' שלמענו היגר מארץ מולדתו אל מעבר לים?".

את דבריו המשיך האב הנרגש בתארו עד כמה הוא שמח כעת עם החלטת בנו. "אבא הוסיף ואמר בהתרגשות, שאפילו אם היה ביכולתו לחזור אחורה, לא היה משנה דבר!".

שנהב מדבר בהערכה רבה על אביו:  "היום אבא שומר כיפור, מניח תפילין, עושה קידוש ומתחבר לדברים דומים נוספים שהוא שומע בשיעורי התורה בהם הוא משתתף".

"ומה הלאה?", אנו שואלים אותו לסיום.

"אני מקווה, בעזרת ה' יתברך, לסיים את מה שהתחלתי, ולעזור ליהודים בכל העולם למצוא את האושר אמיתי, למלא את חייהם בתוכן, התוכן אותו מצאתי אני בעצמי. אני מתפלל שה' יתן לי את הכוח להמשיך ולעלות עוד ועוד, ולהעלות יחד איתי כמה שיותר יהודים על דרך המלך!".

הרב זמיר כהן מספר על תלמידו מהזווית שלו

בהרצאותיו הנמסרות ב'קורס מרצים', מספר הרב זמיר כהן את סיפורו של שנהב בנדל, ומצביע עליו כדוגמא מאפיינת לזהירות הנדרשת ושימת הלב הנדרשת ממזכי הרבים, לבל יפספסו ולו נפש אחת מישראל.

לא לפספס רגע

כך מתאר הרב בהרצאותיו: "באותו ערב יצאתי מההרצאה בזריזות. בתכנית של אותו יום היו שלוש הרצאות, והיה הכרח להזדרז מאוד להרצאה הבאה.

"ביציאה מאותה הרצאה היה עומס רב של אנשים, שהמתינו בדרך ליציאה החוצה. בתוך כך חלפתי ליד מקום עומדו של בחור שנראה בעל מראה חילוני לחלוטין, עם כיפה זמנית ו'קוצים' בשערו... הושטתי את ידי לכיוונו לברכת שלום והוא השיב לי בשלום.

"משהו במבטו  משך את תשומת ליבי. עיניו הביעו צימאון, סקרנות והתעניינות מיוחדת. הקוצים שעל ראשו לא הצליחו להסתיר כי לפניי ניצב בחור שניחן בכוחות נפש לא פשוטים.

"מיהרתי מאוד ולכן המשכתי לכיוון הרכב. כבר נכנסתי לרכבי, אך המבט שראיתי לפני מספר רגעים לא הניח לי. פניתי לנהג וביקשתי "גש בבקשה בחזרה לאולם, חפש את הבחור עם הקוצים על ראשו, וקח ממנו את מספר הטלפון שלו".

הנהג התפלא. הרב ידוע כמי שמתאמץ מאוד לדייק בשעת הגעתו להרצאות. ברור שדבר זה יגרום לעיכוב בהגעה להרצאה הבאה, אליה ממילא איחרו (פעם אמר מישהו שהוא מכוון את השעון לפי זמני הגעתו של הרב להרצאות...). 

הנהג חיפש ומצא והמספר הושג. "התקשרתי אליו לאחר מכן מהדרך, וביקשתי שיספר על עצמו. התברר כי הוא בן להורים ישראלים ולא קל לו עם השפה העברית. 'בוא לסמינר בשבוע הבא', הצעתי לו, אך הוא ענה שבעוד יומיים יש לו טיסה בחזרה לארצות הברית.

"בשיחה נוספת אמרתי לו שיש לי דבר חשוב לומר לו בנוגע לעתידו והוא השתכנע. בצעד נועז דחה הבחור את טיסתו ואת כל תכניותיו בשבוע נוסף, במטרה לבוא לסמינר.

"בסמינר שוחחנו באריכות. הוא התגלה כמי שניחן משמיים בכריזמה עצומה. התברר כי הוא מצליח בעזרת אישיותו המיוחדת להיות תמיד במרכז העניינים בכל מקום. הוא פיתח את גופו, והגיע להישגים גבוהים בכל תחום אליו פנה ובו השקיע. לדבריו, הספיק לעיין בספר 'המהפך' בהיותו בארה"ב (בגירסא המתורגמת לאנגלית) והתרשם מאוד.

'כשאתה חוזר לארצות הברית תתחיל ללמוד גם גמרא', ביקשתי ממנו, 'וכשתרגיש שהגעת לבשלות מסויימת, בוא לארץ ללמוד בישיבה, ומשם תהיה סלולה בפניך הדרך לפסגת ההצלחה - לעזור לאנשים רבים בדרך נכונה'. הוא נענה בחיוב להצעה והחל ללמוד גמרא בהשקעה רבה מאוד, שנדרשה מחמת היו נטול רקע כלשהו בלימוד שכזה".

רגש ספרדי

הרב מדבר בהשתאות על כוחות הנפש שנדרשו משנהב למול 'הנסיון הגדול ביותר שנקרה על דרכו'.

"היה זה באמצע לימודים לתואר, כאשר רב חשוב ונחשב במקום מגוריו ניסה להניאו מהתקדמותו הרוחנית הגדולה ולכוונו לחיים של שמירת מצוות ברמה נמוכה בלבד. זה כמעט וקירר אותו באמת, אך הוא הצליח להתגבר.

"לאחר תקופת מה הגעתי להרצאה בכנס שנערך באיזור מגוריו, והוא הועלה לבמה וסיפר את סיפורו. הקהל נרגש משמיעת סיפורו של הנער הכוכב והכל מחאו לו כפיים...

"בשלב הבא הגיע הנער לארץ הקודש כדי ללמוד בישיבה. הוא התחיל ב'אור שמח' והתעלה שם מאוד. נפשו כמהה לחוות גם את הרגש הספרדי, לכן עבר ללמוד אצלנו".

אחריות עצומה

באותה הזדמנות התחנן שנהב בפני אביו שיבוא אף הוא להרצאה שמסר הרב זמיר בארה"ב. האב אכן הגיע עם בנו הצעיר, אחיו של שנהב. 

"כשהבחנתי באב בקהל, שיניתי עבורו את נושא ההרצאה" מספר הרב. "דיברתי על מה שהאדם מרוויח בשמירת המצוות - כאן, בעולם הזה".

בקשב מיוחד האזינו האב ובנו כשדיבר הרב על הנושא של אכילת נבלות וטרפות, ועל הפגיעה של אותה אכילה בבריאות גופו של האדם. הוזכר כי החסילונים הנאכלים על ידי הגויים, אוכלים את הפסולת של יצורי הים, והחזיר מעכל את כל מאכלו בתוך 4 שעות, כולל בשר נבלות שהוא אוכל, ואפילו במקרים שבהם אותן נבלות היו של בעל חיים שמת ממחלה נגיפית, הכרוכה בפצעים דוחים במיוחד. בתוך ארבע שעות כל זה הופך להיות חלק מגופו! לעומת זאת, התורה התירה באכילה רק בעלי חיים צמחוניים ומעלי גירה. כאלו שעיכולם נמשך בשלבים ובתהליך של 24 שעות, שבהם עובר המזון הצמחי ניקוי ועוד ניקוי עד לעיכולו המלא.

ניכר היה ששניהם התרשמו מאוד מההרצאה. היום האח הצעיר נזהר בכשרות, ואפילו מסטיק שאינו כשר אינו נכנס לפיו!

"זה מלמד אותנו עד כמה אסור לאבד רגע. אם הייתי מתעלם מהבחור הקוצני שנקרה בדרכי, ומחמת האיחור בהגעה להרצאה הבאה לא הייתי לוקח ממנו את מספר הטלפון שלו...

"זוהי אחריות גדולה, לתפוס כל קצה חוט. זוהי הצלה עבורו ועבור כל הדורות הבאים. בחור זה בעצמו זכה והחזיר לא מעטים בתשובה. הוא חיזק מעגלים על גבי מעגלים בכוח הכריזמה שלו, בכוח הלהט הפנימי".

באדיבות: המוסף התורני 'עונג שבת', יום ליום