הלוכד הציג את הנחש האימתני שבשק, אך האמת היתה...

באחת השכונות שיחקו ילדים בחצר הבניין, ולפתע נשמעו מפיהם קולות זעקה... הם רצו וצרחו "נחש ארסי! נחש ארסי!". להוריהם סיפרו שראו בין השיחים נחש מנומר בחברבורות... אליהם הצטרפה אחת השכנות המבוגרות, שגם סיפרה שראתה נחש אימתני זוחל בגינה.

הדיירים מיהרו להזעיק לוכד נחשים מקצועי, והלה הגיע תוך רגעים ספורים לזירה, והחל לעבוד בשטח בנסיון ללכוד את הנחש. הבעיר כמה מדורות מסביב, פיזר אבקות שונות, והמתין שעה ועוד שעה, אך הנחש עדיין לא יצא ממקום מחבואו.

הדיירים מתבוננים בנעשה ממרפסות בתיהם, מתוך חרדה ולחץ, ומייחלים לרגע שבו יתבשרו על לכידת הנחש, והנה הבשורה הגיעה! הלוכד הודיע לדיירי השכונה שמשימתו עלתה בידו, ואף הראה להם את הנחש התפוס בתוך השק שבידיו. האנשים נרגעו והודו נרגשות ללוכד, ומסרו לידיו את מלוא שכרו. וכאן הלוכד פנה לשוב לדרכו, אך לא אל ביתו, אלא ל...בית רבו!

הלוכד סיפר לרב: "האמת היתה שלא לכדתי שום נחש, והנחש שהיה בשק, היה נחש שהובא על ידי...", הרב קטעו בתמיהה: "וכי רימת את האנשים?!".

והלוכד הסביר את מעשיו: "לאור המומחיות הרבה שלי בתחום, אין לי שום ספק שבשטח לא היה כלל נחש. לאחר למעלה מעשרים שנות עבודה במקצוע, אני יכול לומר באחריות מלאה, כי ברור לי שאילו היה נחש במקום, בוודאי שהיה מוציא את אפו לאחר כל הנסיונות שערכתי.

אולם, אם אומר להם את האמת, בטוחני שהדיירים ימשיכו לחיות בחשש ובדאגה, ולא יניחו לילדים לרדת לשחק למטה בתקופה הקרובה. על מנת להרגיע את האנשים - שזו הסיבה בגינה הוזמנתי למקום - החלטתי לספר להם שהנה הנחש נלכד, ואכן - כפי רצונם האמיתי של האנשים - השקט והשלווה חזרו למקום, והחיים שבו למסלולם..."

כעת מבקש הלוכד לשאול, האם נהג כהוגן בכך שקיבל את מלוא שכרו, משום שעשה כל שלאל ידו לעשות, וגם סיפק לאנשים את מבוקשם בכך שהרגיעם מאימת הנחש; או שמא יש כאן גניבת דעת ואונאה במחיר, כי קיבל שכר מוגדל עבוד לכידת נחש, בעוד היה לו לקבל 'דמי ביקור' בלבד?...

השיב מו"ר שליט"א:

במסכת קידושין (ח'.) מסופר שרב כהנא שהיה כהן, קיבל סודר (כובע לכיסוי ראש) עבור דמי פדיון הבן, אף על פי שערכו היה פחות מחמשה סלעים, ואמר "לדידי שויא לי הסודר חמשה סלעים", ומשום שהיה נחוץ לו קיבלו במחיר הזה, הגם שאין זה מחירו האמיתי בשוק. וכתב הריטב"א: שמענו מכאן, שהמוכר חפץ לחבירו בשיעור אונאה, כגון שמוכר בשש, ובשוק לא שווה החפץ אלא חמש, אם ללוקח זה שווה החפץ שש, אין כאן אונאה, כי דנים את המחיר לפי ערכו לקונה.

ואולי גם בשאלתנו, היה מקום לטעון כעין זה, שמאחר ועבור בני המקום שווה התשלום תמורת השגת הַשְׁקֵט וָבֶטַח, ממילא אין כאן אונאה.

אולם, למעשה אין לדון משם לשאלתנו, שכן הנידון כאן אינו שייך לאונאה, אלא עוסק בפיקוח נפש, כי האמת היא שלוכד זה הינו שקרן ובחזקת שופך דמים!! וזאת לאור הכלל הגדול שלימדונו חז"ל: "אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב" (יעויין ביומא פ"ה. בתוס' שם ד"ה ולפקח, ובשו"ע או"ח סי' שכ"ט); ומה שהצהיר הלוכד באופן חד-משמעי, שהוא בטוח ואחראי לכך שאין באזור נחש - אין אלו אלא השערות בעלמא, ולחשש סכנה צריכים אנו לחשוש אף לדברים רחוקים. ונמצא שהלוכד הנוכל נטל שכר והשאיר את הסכנה במקומה!

ולכן, היה ללוכד לומר לאנשים את האמת, שעשה כמיטב יכולתו ולא מצא את הנחש, ומסתבר מאוד שהילדים ואותה אשה דמיינו שראו נחש, אך גם קיים חשש שהנחש לא יצא כלל ממחבואו או התרחק, ואולי עלול להופיע שוב...

לסיכום: הלוכד נהג ברמאות וגניבה, וסיכן את חיי הציבור, ולכן עליו להשיב לאנשים את כספם, ולספר להם את האמת. ואולי מותר לו לקבל שכר עבור עבודתו, אבל לא עבור לכידתו!

לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.