הרב יצחק זילברשטיין
למי שייך המזגן שניתן כפיצוי - לשוכר או למשכיר?
"מי נתן לך רשות לפרק את המזגן שלי?!", השתומם שמעון בהתרעמות
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- פורסם כ"א טבת התשע"ח |עודכן
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)בעקבות הכנת התשתית לרכבת הקלה בעיר רמת-גן, התלוננו תושבי אחד הרחובות הראשיים, על יזמי הקמת הרכבת, משום שעבודות החפירה והקידוח בתוואי הרכבת באותו רחוב, היו סמוכים לבניינים, והדבר גרם לתושבים מטרד גדול, מחמת רעידות הבניינים, הרעש הרב, העשן והאבק שחודרים לדירות, עד שכבר לא ניתן לפתוח את חלונות הדירות ולו לרגע אחד במשך היום.
החליטו היזמים, לפצות את כל תושבי הרחוב, באופן שכל דייר יקבל מזגן חדש, וכך יוכלו הדיירים לאוורר את דירתם מבלי לפתוח את החלונות. המזגנים יינתנו במתנה, ויישארו אצל הדייר גם לאחר עבודות סלילת הרכבת!
והנה, מעשה אירע ביהודי בשם ראובן, שעוד בטרם החלו עבודות הרכב באזור שכר משמעון דירה באותו רחוב. כמובן שגם באותה דירה אותה שכר, התקינו היזמים מזגן חדש.
עבודות הרכבת נמשכו כחצי שנה, וימים ספורים לאחר תומם, הגיע גם תום מועד שכירות הדירה של ראובן. הלה ארז את כל חפציו, אך לא עזב את הדירה לפני שעמד לפרק את ה...מזגן, כדי לקחת אותו עמו.
ומי מופיע לפתע בדירה, מיד בגמר עבודת פירוק המזגן? - שמעון, בעל הדירה, (שידע מהיכן הגיע לכאן המזגן).
"מי נתן לך רשות לפרק את המזגן שלי?!", השתומם שמעון בהתרעמות.
ראובן השיב לעומתו: "הלוא המזגן ניתן לדרים בדירה בתקופת הקמת הרכבת, כפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להם! אם לא הייתי דר בדירה, והיתה נותרת ריקה, הרי שלא היית זכאי לקבלת המזגן, ולכן רק אני שדרתי בדירה זכיתי במזגן!...".
שמעון טען כנגדו: "הדירה זכתה במזגן ולא השוכר, שכן ניתנה במתנה לעולם, ולא רק כפיצוי זמני על ההפרעה בתקופת העבודות...". (יצויין, שכאשר פנו השניים לברר אצל הממונים, למי היתה כוונתם ליתן את המזגן, נענו בחוסר תגובה, כי כפי הנראה אין ליזמים פנאי להתעסק עם ויכוחים שכאלו).
עם מי הדין?
השיב מו"ר שליט"א:
הדעת נוטה שראובן השוכר זכה במזגן, שכן הוא דר במשך תקופה ארוכה בדירה שאף אדם לא היה מוכן לשכור אותה, מחמת הרעש, הרעידות, העשן והאבק, וכל האי-נעימות מחמת עבודות הרכבת, והשוכר דנן, שילם עבור השהייה הלא-נעימה בדירה דמי שכירות מלאים, ואמנם מן הדין לא יכול היה לבטל את השכירות (כי 'מזלו גרם' שהחלו העבודות בתקופת השכירות שלו), אבל מכל מקום, כאשר אנו דנים על 'פיצוי' מחמת עגמת נפש, הדעת נוטה, שהשוכר זכאי לו, כי כאמור היו לו טרדות והפסדים משמעותיים בעקבות העבודות.
זאת ועוד: בחודשים בהם התבצעו העבודות, ראובן הרי היה צריך לאוורר את הדירה על ידי הפעלת המזגן, והוצרך לשלם עבור צריכת חשמל מרובה. וממילא, סביר להניח שדווקא לו התכוונו ליתן את המזגן, כפיצוי עבור ההוצאות המיוחדות שהיו לו בעקבות העבודות[1].
ועל כל פנים, גם אם נגדיר זאת כמצב של ספק, למי היתה כוונת הנותנים ליתן את המזגן - מספק אי אפשר להוציא את המזגן מראובן המוחזק בו. עם זאת, ברור הדבר שלאחר פירוק המזגן, צריך השוכר לסתום את החור שבקיר, ולטייחו באופן מושלם.
לסיכום: יש להשאיר את המזגן בידיו של ראובן השוכר.
[1] וציין מו"ר שליט"א למבואר במסכת כתובות (פ"ה:), שאדם שאמר לפני פטירתו שנותן את נכסיו במתנה לטוביה, מבלי לציין לאיזה טוביה התכוון, ובאו שני אנשים ששמם טוביה (ולשניהם היתה קִרבה שווה לנפטר), אזי הדין הוא: 'שוּדָא דְּדַיָּינֵי' (-השלכת הדיינים), כלומר: הדבר תלוי בראות עיני הדיינים ובנטיית ליבם, לאיזה צד 'להשליך' את הדין, ולכן במקרה שאין אנו יודעים בדיוק למי הנותן התכוון ליתן את המתנה, על בית הדין לאמוד את דעתו של הנותן, למי מביניהם הדעת נוטה שהתכוון ליתן, ולו יתנו את המתנה, (כך ביאר רש"י, וכך נפסק בשו"ע חו"מ רנ"ג-כ"ט).
וכעין זה נאמר גם בענייננו - כשיש לנו ספק למי ניתן הפיצוי, יש להכריע על פי ההסתברות ונטיית הדעת; וכאמור לעיל, הדעת נוטה יותר שהשוכר זכאי לפיצוי, והמזגן ניתן לו. (ויעויין ברמ"א בחו"מ סי' ר"מ ס"ג, שהביא מחלוקת אם דנים על פי שודא דדייני רק בקרקעות או גם במטלטלין, וגם לשיטות שדנים במטלטלין, זה דווקא כשאין מוחזקות בממון, מכל מקום, כוונת מו"ר היא, שכשיש לפנינו מתנה שהתעורר לגביה ספק, למי היתה כוונת הנותן, נוכל לדון על פי הכרע הדעת למי היא שייכת, כעין מה שמצינו שפעמים דנים על פי 'שודא').
לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.