העיתונאית שרי רוט: "אחרי עשור של דממה - פתאום שמעתי אותו אומר ’אני שומע’"

במשך עשור חיה העיתונאית שרי רוט עם בעלה, העיתונאי והסופר דוד רוטנברג – בעולם של דממה. העובדה שדוד לא שמע בשתי אוזניו והתנגד נחרצות לניתוח כלשהו שעשוי לשפר את מצבו, לא הפריעה לה כהוא זה להשיב בחיוב, להצעת הנישואין שלו. "ידעתי את זה כשהתחתנו, ולקחתי את זה כעין פרויקט ואתגר אישי", משחזרת רוט.

הכל התחיל לפני כ-25 שנה, כאשר דוד לקה בוירוס שבעקבותיו החלו לתקוף אותו כאבי ראש עזים. "אף אחד מהרופאים שטיפל בו לא ידע להגיד מהי הסיבה לכאבי הראש הללו, עד שאחד הרופאים אבחן שמדובר בוירוס מנייר, שברבות הימים בעצם פוגע בשמיעה", משחזרת רוט. "ואז הוא הודיע לו שהוא הולך להתחרש, אבל גם הכין אותו לכך שזה יקרה בהדרגה. עד גיל 35 הוא עוד שמע מצוין, אבל עם השנים השמיעה הלכה והידרדרה עד שאוזן ימין נפגעה כליל. ולפני כ-15 שנה הוא איבד סופית גם את השמיעה באוזן שמאל".

בהתחלה ניסה דוד להיעזר במכשירי שמיעה, אבל בשמונה השנים האחרונות הוא חי בעולם של דממה מוחלטת. "מה שנקרא 'טוטאל לוס'", אומרת רוט.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אלא שהשבוע הגיע הרגע המשמח שלו חיכתה במשך 10 שנים, רגע שבו שמעה לראשונה את המילים 'אני שומע' - מפיו של דוד, לאחר שהתרצה והסכים לעבור את ניתוח השתל. איך זה קרה? בל נקדים את המאוחר, עוד נגיע גם לזה.

מה שאותי מעניין לשמוע הוא כיצד התמודדה שרי בתוך הניסיון, רגע לפני שהאור הפציע – כשעוד נדמה היה שהחושך כאן כדי להישאר לנצח חלילה.

"מי שעמד מהצד וראה אותנו מתקשרים – יכל לחשוב שדוד שומע"

שניהם, גם שרי וגם דוד, הם עיתונאים מוכשרים שחיים את עולם התקשורת ברמ"ח איבריהם. רוטנברג הוא עיתונאי וסופר מזה 30 שנה, שברבים מכתביו מופיע בשם העט דוד ארגמן ועומד בראש עשייה ענפה בתחום האינטרנטי: תחילה הקים רוטנברג את האתר החב"די chabad. לאחר מכן הקים את פורום 'בחדרי חרדים' שעם השנים הפך להיות אתר חדשות, ובהמשך כאמור הקים יחד עם רוט לפני כארבע שנים, את אתר 'חרדים10'. "כשהוא הבין שהוא הולך לקראת התחרשות, המחשב הפך להיות חברו הטוב וזו בעצם הייתה התקשורת המועדפת עליו. בישיבות הצוות, החברים הוותיקים כן ידעו איך לקרוא את השפתיים שלו ולתקשר איתו, ועם החדשים תמיד היה ותיק שיגיד לו מה הם אומרים אך רוב השיחות שלו היו דרך המחשב".

ודווקא משום ששניהם מגיעים מעולם של מילים, איני יכולה שלא לתהות ביני לבין עצמי כיצד זה אנשים שחיים למען מילים ובזכותן, מנהלים דו- שיח אילם כשזה מגיע למערכת היחסים הכי משמעותית בחיים - הזוגיות שלהם?

האם העובדה שאחד מבני הזוג אינו שומע, אין בה כדי להעיב על איכות הקשר?

"אין ספק שההתמודדות היומיומית לא הייתה קלה", אומרת רוט. "אני לא מצפה את החבילה הזו בקרם ואומרת שזה נורא כיף לחיות עם בעל שלא שומע, כי האמת היא שזה קשה. זה אומר שלפעמים את צריכה לחזור שלוש פעמים על דברים שאת מנסה להסביר לו, זה אומר שלפעמים את חייבת לקחת דף ולרשום כדי שהוא יבין למה בדיוק את מתכוונת וגם הדיבור בינינו נעשה באמצעות קריאת השפתיים שלי. לא פעם מצאתי את עצמי מתכתבת איתו בווצאפ כששנינו יושבים על שולחן אחד בארוחת הערב, מהחשש שהוא לא יבין באופן מדויק על מה אני מדברת.

"בקטע המקצועי אנחנו מאוד מחוברים. שנינו באים מעולם של עיתונות הוגנת שלא מפלה בין עני לעשיר, שנותנת את הבמה לכל אחד ושומעת את מה שיש לו לומר". וגם כאן, למרות הקושי שקידם את פניהם בפגישות עסקיות למשל ("אנחנו מנהלים אותן בכתב") - שרי למדה לקחת את הדברים הקשים מכל סיטואציה, ולהפוך אותם ליתרונות. "בנסיעות למשל, אנחנו כמעט לא מדברים. נכון שאפשר לראות בזה חיסרון, אבל יש גם יתרונות. אני יכולה לשים מוזיקה בפול ווליום למשל, וזה לא יפריע לו כי הוא לא שומע כלום. אבל מי שעמד מהצד וראה אותנו מתקשרים, יכל לחשוב שדוד שומע. אותי למשל הוא ממש ידע 'לשמוע'. אנשים זרים שהוא פחות ידע לקרוא את השפתיים שלהם, פחות ידעו איך לדבר איתו".

"עכשיו את עוזרת לו – מחר הוא יעזור לך. זה מה שנקרא זוגיות"

לשאלתי כיצד היא מצליחה לקחת את הטוב מכל סיטואציה ולהפוך את השלילי לחיובי, אומרת רוט בנימה שאינה משתמעת לשני פנים: "תשמעי, יש דברים הרבה יותר גרועים מזה. כשאני צריכה לקחת את אבא שלי לבית הכנסת כי הוא סוכרתי ולא יכול ללכת בכוחות עצמו, זה יותר קשה. אז בסיטואציות כאלה, את מקבלת פרופורציה ומבינה שאלה החיים... חוץ מזה, מי הבטיח לי שתמיד אני זו שאצטרך לעזור? אולי באיזה שהוא שלב בחיים – היוצרות יתהפכו, ואני זו שאצטרך את העזרה שלו?

"לפני ארבע שנים, כשהיינו בבית מלון בטבריה, שברתי את הרגל והוא זה שהיה צריך לסחוב אותי, ולקחת אותי עם הקביים, ולהביא לי מהבר את מנות האוכל כי לא הייתי מסוגלת לעמוד. ואז אמרתי לעצמי: 'את רואה? את לא יודעת מה יהיה בחיים. את עכשיו עוזרת לו, מחר הוא יעזור לך'.

"זה בעצם מה שנקרא זוגיות. נכון שיש רגעים מאוד קשים שבהם את אומרת לעצמך 'די, אני לא מסוגלת יותר להגיד את אותו משפט שלוש פעמים', אבל באותה נשימה את גם אומרת לעצמך 'קחי את הדברים בפרופורציות, כי יש בחיים דברים הרבה יותר קשים מזה'. בעלה של חני וינרוט ז"ל, אני מניחה שהיה נותן כל הון שבעולם כדי שחני תישאר בחיים, לא תעבור את טיפולי הסרטן שהיא עברה ו'רק' לא תשמע", היא מסכמת.

כבר כשהתחתנו ניגשה אמו של רוטנברג אל כלתה הטרייה, והתחננה באוזניה שתנסה להשפיע על דוד לעבור את הניתוח הגדול – ניתוח שתל. עד אז, סירב דוד לשמוע את ההפצרות מצד בני משפחתו, בתואנה שככה טוב לו. "היו לה הרבה סיבות טובות להאמין שהניתוח הזה יכול להצליח", מסבירה רוט. "חמותי אמרה ובצדק שזה משהו שיכול לשנות לו את החיים, וזה ניתוח שהוא זמין והרופאים יודעים לעשות אותו וזה לא משהו חדש. היא ניסתה לשכנע את דוד במשך שנים, אבל הוא סירב לשמוע על כך".

למה בעצם?

"הוא פשוט פחד, בכל זאת – מדובר בניתוח מוח. מה גם שהוא טיפוס נורא אופטימי והוא פשוט הרגיש שזה לא חסר לו. הוא טען שהוא חי טוב גם ככה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"הרגשתי שזו אגואיסטיות מבחינתי לנסות לשכנע אותו, ושזה צריך לבוא ממנו"

שרי לקחה את בקשתה של חמותה ברצינות, ובמשך שנים ניסתה לשכנע את דוד בדרכים שונות, שכדאי לו לעבור את הניתוח. לדבריה, "היו לנו כמה שיחות על זה אחרי החתונה, אבל כשראיתי שהוא נרתע מהנושא בכל פעם מחדש, הבנתי שזו לא הדרך", וזה גם המסר שלה לזוגות שמתמודדים עם סיטואציות זהות. "הרגשתי שזו אגואיסטיות מבחינתי לנסות לשכנע אותו, ושאני בעצם עושה את זה יותר בשבילי, כי לו זה לא חסר. הוא לא באמת רוצה את זה.

"בשלב הזה הבנתי שזה צריך לבוא ממנו, ועזבתי את זה בצד. ובכל מפגש עם אימא שלו, כשהנושא הזה עלה, אמרתי לה בכנות שאני לא רוצה לשכנע בנאדם בנושא שהוא לא שלם איתו במאה אחוז. היו כמה פעמים שניסיתי לרמוז לו על זה בעדינות, אבל כשראיתי שזה לא הזמן המתאים – פשוט הרפיתי".

מתי וכיצד אירעה התפנית שגרמה לבעלך לשנות את דעתו?

"לפני שלוש שנים, הבן שלי שהיה אז בן 17, החליט לשבת איתו לשיחה רצינית ורציונלית. זו הייתה שיחה של שני אנשים שמאוד מעריכים זה את התורה של זה, והתובנות שם היו בהתאם. דוד מאוד מעריך את הבן שלי כתלמיד חכם, וכשהוא הסביר לו כמה הניתוח הזה עתיד לשנות את איכות החיים שלו – שמתי לב שהדברים חלחלו אל דוד עמוק פנימה, ושהוא כבר בשל להתחיל בתהליך. משהו בפנים הפשיר והיה נכון יותר לקבל את השינוי הזה".

אני רוצה להחזיר אותך ברשותך לרגע המכונן שבו שמעת את דוד אומר את המילים המרגשות 'אני שומע', אחרי כל כך הרבה שנים של שקט. מה הרגשת?

"הרגע המכונן היה ביום חמישי שעבר. אחרי הניתוח, עוד לא ידענו אם השמיעה אכן חזרה והניתוח הצליח. במהלך הניתוח הרופאים מקבלים ריקושטים ומנסים לראות אם האלקטרודות באמת עובדות, אבל בניתוח של דוד זה לא היה, והרופאים מיד אמרו לנו שהם לא יודעים אם הניתוח הצליח או לא. אני זוכרת שבשלב הזה ניגשתי לבעלי ואמרתי לו: 'תשמע, זה המצב. הם לא יודעים אם אתה תשמע או לא, אבל זה ממש לא מפריע – לא לי ולא לך. חיינו טוב גם בלי זה. כן תשמע, לא תשמע – לא מעניין אותי, רק תחלים מהניתוח ושלא יהיו סיבוכים. זה מה שמעניין אותי וגם אם לא תשמע, אנחנו עשינו את ההשתדלות שלנו, וגם ככה לא התלהבת מזה כל השנים'".

למרות שלרוב לא נהוג להפעיל את המעבד עד חודש אחרי הניתוח היות והמקום צריך להחלים, הרופא – ד"ר ישגב שפירא, החליט שהוא רוצה לבצע טסט קצר. "הרופא קרא לנו לאחד החדרים, והבנו שזה הולך להיות הרגע הגורלי. הצוות הרפואי חיבר את המעבד, והשמיע לדוד צלילים של שיחה ממתינה ולאחר מכן צלצול טלפון, ובאיזשהו שלב מגבירים את הדציבלים ועוברים להשמעת רעשים כבדים יותר של שקשוק רכבות דוהרות.

"הרופאים ביקשו ממנו שירים את היד ברגע שהוא שומע משהו. בעבר, גם כשהיינו במקומות שהיה בהם רעש עצום, בחיים הוא לא אמר שהוא שומע משהו, אבל פה אחרי כמה ניסיונות הוא פתאום מרים את היד ואומר: 'אני שומע'".

איך הגבת?

"אז זהו, שמרוב צמרמורת לא הייתי מסוגלת להגיב. הסיבה היחידה שלא צילמתי את הרגע הזה היא שהייתי בהלם טוטאלי. מי בכלל חשב לצלם את הרגע הזה? הידיים שלי רעדו ולא הייתי במצב של להחזיק מצלמה, אבל ידעתי שזה רגע כל כך מכונן בחיי, שהוא ייחרט על לוח לבי ויישמר גם בלי התיעוד הזה.

"אימא שלו שהייתה איתנו בחדר וראתה את זה, בכתה כמובן, ואפילו הרופא מאוד מאוד התרגש. למרות שהוא רופא מאוד מפורסם שכבר עשה דברים גדולים בחייו, ראיתי עליו אותות של התרגשות מאוד גדולה. אין ספק שזה היה רגע מאוד מכונן ומרגש, רגע של פעם בחיים".