על הביזיונות של עולם השידוכים: הבנות שתמיד אומרים להן לא

היא התקשרה אליי בשעת ערב מאוחרת, שיחת טלפון שחיכיתי לה במתח כל היום. כשעניתי, שמעתי אותה בוכה כל כך, שמהר מאוד הבנתי מה קרה. "הוא אמר שלא...", היא גמגמה, וכמעט מיד נתקפה בגל בכי חדש, סוער מקודמו. כזה, שהיא לא הצליחה להשחיל כמעט מילים מבעד אליו, אבל כבר דיבר את הכאב העמוק שלה במקומה. היא בכתה חזק כל כך, שהרגשתי את הלב שלי פשוט מתכווץ מצער, עד שכמעט לא יכולתי להכיל את זה. בלבי, חשבתי כמה קשה לראות מישהו שאתה כל כך אוהב, כשהוא כל כך סובל. "הוא אמר למה?", ניסיתי לדובב אותה, אבל כל מה שהיא הצליחה לענות מבעד לדמעות, היה את ההסבר שבשגרה: "נו, את יודעת, התשובה הרגילה. הוא לא התחבר...". שתיקה ארוכה עמדה בינינו. אני נשמתי עמוק, מנסה לחפש את המילים, לרכך את המכה, את הביזיון העמוק הזה, שעה שהייאוש המשיך לזלוג ללא הפוגה מהעיניים שלה.

"תגידי, מה יש בי", היא שאלה פתאום מתוך הבכי הסוער. "למה אף אחד לא מוכן להיפגש איתי אפילו לפגישה שנייה? למה כולם מורידים אותי ישר על ההתחלה? למה אף אחד לא רוצה אותי? אם את חברה טובה - את חייבת להגיד לי את האמת... בטוח יש בי משהו שמרתיע אותם, וכולם מתביישים להגיד...". ואז היא שוב בכתה, ואני בלעתי את הרוק, עצמתי עיניים, ובעיני רוחי ניסיתי לחפש מילים טובות מספיק כדי להגיד שוב ושוב את מה שאני מאמינה בו בכל ליבי – זה לא היא, זה הם. אבל לכי תגידי את זה לבחורה המדהימה הזאת, שכמעט כל בחור שהיא פוגשת, באורח פלאי לחלוטין, תעלומה של ממש – מסרב להמשיך להיפגש איתה לפגישה שנייה.

(צילום: shutterstock)

שבע שנים. שבע שנים שלמות שהבחורה הזאת נמצאת במהלך של תשובה, במסירות נפש אדירה. בשנים שקדמו לכך, היא גדלה בבית שאינו שומר מצוות – אבל תמיד חיפשה אמת. כל מערכת יחסים כושלת, כל מסיבה שהיא יצאה ממנה, ריקנית להחריד, בפעם-המי-יודע-כמה – רק גרמו לה לחפש יותר. להבין שכנראה שיש עוד משהו מעבר, משהו ששווה לחיות בשבילו, ועוד יותר - ששווה לדרוש אותו בדם יזע, ודמעות, עד שיימצא.

ובסוף היא מצאה. אז, במקום הכי לא צפוי מבחינתה. מאז, היא לומדת יהדות כבר כמה שנים במדרשה בירושלים. רצו השמיים, ובאחד הגלגולים שלי שם נפגשנו. יותר נכון, זכיתי שניפגש. כשראיתי אותה בפעם הראשונה לא תיארתי לעצמי שאי פעם נהיה חברות, בטח לא כמו שהפכנו להיות. אבל היום אני יכולה להגיד, שהיא אחת המתנות הגדולות שנתנו לי השמיים בחיים האלה, חברת נפש קרובה כל כך, שאני אוהבת בכל ליבי, שמהווה עוד תזכורת קטנה (גדולה) לכמה אני מושגחת. לכמה ה' ללא ספק יודע לעשות 'שידוכים', בתחומים שונים בחיים שלי. בחורה מדהימה בכל קנה מידה אפשרי, שניחנה במידות טרומיות ממש, של עין טובה וחוסר שיפוטיות עמוקים כל כך, שהם שיעור שאני נדהמת ממנו בכל פעם מחדש, הארת פנים, נתינה, אכפתיות, ולב... לב כל כך גדול לכל מי שרק זקוק לו, שלא ברור איפה יש שם מקום לכל הטוב הזה. חינם אין כסף. נטולת אינטרסים. באהבה אין סוף.

גם במישור החיצוני היא נראית מצוין. בנאדם שמאוד מודע לעצמו, מישהי שלמדתי ממנה כמה שיעורים באיך (וכמה חשוב) להיראות טוב, להתלבש צנוע ויפה ולקדש שם שמיים, מבלי לוותר על הטעם האישי שלי. בקיצור, במילה אחת, פיס למי שיזכה בה.

ונכון, יש מי שיאמר שאולי אני לא אובייקטיבית כדי לומר את כל זה, אבל כמות האנשים שהיא נאהבת על ידם, יכולה להוכיח בלי שום ספק – שיש כאן בנאדם שאנשים רוצים את קרבתו ואוהבים אותו באמת, ולא בכדי.

הצעות חדשות, פגיעות חדשות

ולמרות כל זאת, ובאורח הזוי לחלוטין, כמעט כל בחור שנפגש איתה – פשוט מסרב לפגישה שנייה. תרחיש שכל פעם חוזר על עצמו בצורה המוכרת של שידוך: היא מקבלת הצעה משדכנית או בנאדם קרוב, שני הצדדים מבררים אחד על השנייה, (כשהם תמיד שומעים אודותיה מידע חיובי מאוד), מחליטים לרוב שיש טעם להיפגש ולנסות – ואופס... שם, אחרי פגישה אחת, זה כמעט תמיד משתבש, והבחור מודיע בנימוס שהוא "מאוד התרשם, אבל לא ממש התחבר, ולא מעוניין להמשיך לפגישה נוספת...".

עשרות פעמים ניסינו לנתח ביחד מה קורה לה שם בפגישה, לפרטי פרטים, והדבר הזה עדיין נשאר כמו חידה לא פתורה, שדורשת בעיקר הרבה מאוד תפילות, וגובה בדרך ים של ביזיונות.

בסופו של דבר, אני יודעת שאחת מתופעות לוואי המצערות של כמות הסירובים שהחברה שלי קיבלה, היא שהיום היא כבר כמעט לא מסוגלת להיפגש יותר. אחרי הכל, כמה אפשר לטעום את טעמה המר של הדחייה...? לכן, רוב הזמן היא נמצאת בתקופות ארוכות של הפסקה – ככה היא מגינה על עצמה מפני הצעות (ופגיעות) חדשות... כשהיא כבר כן מגיעה לפגישה – זה קורה בדחילו ורחימו, עם לא מעט לחץ נפשי, ופחד אמיתי ועמוק מלשמוע בפעם המי-יודע-כמה, שוב פעם 'לא'.

ולדאבון הלב, גם בחלוף הזמן, הפצע הזה ממשיך להיפתח בכל פעם מחדש כמו בפעם הראשונה. מפתיע, מכאיב, מבייש, מהדהד עוד ימים ארוכים אחר כך בראש ועמוק בתוך הלב. מהווה עבורה מין גושפנקא דמיונית לדברים עמוקים יותר, כמו כמה היא לא מוצלחת, כמה היא לא חכמה, כמה היא לא נראית טוב, בקיצור, כמה היא לא... והדבר הזה הוא אולי מכאיב יותר מהכל, כי הוא בעיקר שקר גדול מאוד, מנותק מאוד מהמציאות, שקל מאוד להאמין ולהתפלש בו ברגעים כאלה.

ובכנות, מי מאיתנו לא מכיר רווקות כאלה? בנות מדהימות, יקרות ומיוחדות, שהשנים עוברות עליהן בחיפושים ממושכים, בציפייה, בתפילות – וחתן אין... נדרשת לעבור דרך עוד ועוד משוכות, מנהרות חשוכות, ודרכים מפותלות ומלאות ביזיונות - זוכרת היטב איפה היתה אותה נקודת התחלה, כשישבת שם מבוישת בפעם הראשונה בחיים מול בחור בשידוך, בוררת את המילים, נבוכה מלהזמין כוס מים, והאמנת שהפרק הזה בחיים שלך יגיע מהר כל כך לתומו – והיום... את כבר לא יודעת איפה היא אותה נקודת סיום מיוחלת, שאת כל כך מחכה לה...

(צילום: shutterstock)

והדעת לא יכולה לסבול את זה... והלב משתומם, מסרב להאמין... ואין שם בעיה, להפך... ולא, אין מי שמקפיד עליה מהעבר שהיא אולי פגעה בו; ואין תפילות שהיא לא קוראת באדיקות, או סגולה שהיא עוד לא ניסתה; או צדיק שהיא לא הלכה אליו כדי להתברך.

היום, דווקא בגלל שהדבר הזה הוא תעלומה עבורי, שאין לה שום הסבר בדרך הטבע – מתוך הכאב העמוק בשבילה (ובשביל עוד כל כך הרבה נשמות מיוחדות שאני פוגשת במסע שלי), אני מתחזקת להבין יותר עד כמה שידוכים הם ניסיון שמיימי לחלוטין, עם טיימר בצידו. תזכורת פשוטה, לכך שיש מי שמנהל את העולם הזה, ושלכל ניסיון יש סוף. שבעצם זה בכלל לא משנה מה יש בך. שאת יכולה להיות הבחורה הכי מדהימה, הכי מוכשרת והכי צדיקה, והכל יעידו בכך – ואם משמיים עדיין לא הגיע הזמן שתפגשי את האיש שלך, אז תפגשי בעשרות בחורים והם לא יבחינו בכך, או דווקא כן, אבל למרות זאת, לא באמת יצליחו לראות את ההתאמה שלכם זה לזו.

"תגידי תודה שלפחות הוא אמר את ה'לא'"

למעשה, ככל שהזמן עובר, אני לומדת שאת הניסיון הזה, של רווקות, ובפרט של רווקות מאוחרת – מי שלא עבר – לעולם לא יוכל להבין עד הסוף. זה נכון, כאב הוא כאב. אבל הכאב הזה הוא משהו אחר לחלוטין. החיסרון העמוק הזה, השנים הארוכות שבחורה יכולה להסתובב בעולם, כשאף אחד לא באמת מחכה לה בסוף היום, בבדידות התהומית הזאת, בחוסר השלווה, החוסר ביישוב הדעת, התחושה של חוסר תכלית בעולם - לא משנה באיזה תפקיד נחשק את עוסקת, בין כל החברות האחרות שמתחתנות ויולדות סביבך, בתלישות העמוקה הזאת, במה שנע בין כמיהה אינסופית לזוגיות ולאימהות - לבין הכחשה לצורך הישרדות – הוא משהו שבחלוף הזמן קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לשאת.

פעם, כשהיא היתה משתפת בדרך החתחתים שהיא עוברת ובפגישות הכושלות, הייתי מנסה לנחם בכל מיני דרכים בנאליות, כמו: "תגידי תודה שלפחות הוא אמר את ה'לא'. אם זה היה הפוך זה עשוי היה להיות קשה יותר". אבל ככל שהזמן עבר – הבנתי שדווקא במקומות שהכאב גדול כל כך, המילים הופכות להיות מיותרות.

עכשיו, כשהייאוש הולך וגדל יותר, והלב שלי נשבר איתה ביחד, וכבר לא נשארו יותר מדי מילים כדי לנחם, יש רק דבר אחד שאני מסוגלת להגיד תוך כדי שאני בולעת את הדמעות של עצמי ובוכה איתה בשקט: "תבכי אהובה, תבכי הכל. כי אין מי שיכול לעמוד נגד הדמעות שלך. תנצלי את הרגעים הכי קשים שלך כדי לצעוק אליו".

וכך אני באמת מאמינה. אין שום מחיצה, שום קטגור ושום שער שיכולים לעמוד מול הדמעות של בת ישראל רווקה בבדידותה.

וכשאנחנו מסיימות את השיחה, אני משאירה אותה להתבודד. להרים עיניים למעלה. לנשום בתוך הכאב ולזכור מי ברא כל אלה. מי שם שם את הכאב הזה. מי הביא עליה את הביזיון. מי עוצר את הכל וטורף את הקלפים בכל פעם מחדש. ואיך למרות הכל, אין עוד מלבדו. וכמה דווקא מתוך הדמעות לנסות לזכור כמה הוא אוהב אותה, יותר ממה שהיא אי פעם תוכל להבין או לשער... רק שהדרך שלו לבטא את האהבה העמוקה הזאת – היא לעיתים נסתרת מעינינו.

הוא אמר לך לא? אל תפלי להלקאות עצמיות

ואני יודעת, שחוץ מהחברה שלי יש אולי עוד עשרות אלפי בנות שמסתובבות שבורות לב בעולם הזה. שזוכרות, בזיכרון צורב, מישהו שהן אי פעם פגשו - וגרם להן להרגיש נאהבות ומשמעותיות. מישהו שהן הרגישו כלפיו איזשהו חיבור אמיתי, איזה לב שניעור מרבצו וקיווה שכאן מונחת הגאולה הפרטית שלהן. וגם, לחילופין, כאלה שאולי עוד לא זכו לפתח משהו מתמשך שכזה או להרגיש ככה, פשוט כי תמיד, בלי להבין יותר מדי למה – המפגש הזה נקטע באיבו, מכאיב ומבייש. עוד אחד ל'אוסף' הזה, שמסרב להיגמר.

ואז, כמו רעה חולה, מתחילים לשחזר את הפגישה ולחפש אשמים. בין אם אלה אשמים חיצוניים, כמו התסרוקת/ השמלה/ נעלי העקב שלא עשו מספיק את העבודה כדי להסתיר את הגובה שלי/ או המשפט המיותר ההוא שאמרתי בתגובה למה שהוא סיפר... וכמו פטיש עשר קילו ניעור ודופק על הראש באכזריות, מנסה לספר לי כמה אני לא (חכמה/יפה/מוכשרת/מיוחדת)... וכמה אני לא אמצא... וכמה שום דבר לא באמת ייצא ממני... וכמה אף אחד לעולם לא ירצה אותי... וכמה עוד אני אצטרך לעבור וכדאי לי פשוט לחסוך מעצמי מראש...

ולכל הבנות האלה, שאני מרגישה עכשיו כל כך עמוק בלב, מזדהה וכואבת, אני רוצה לתת חיבוק גדול, ולהזכיר אמת אחת פשוטה ועמוקה מנשוא: אחותי, זו לא את - זה הוא. לא, זה אפילו לא הבחור – זה ה' יתברך.

אם עוד לא הפנמת את זה מספיק - את נסיכה, את בת ישראל. ואם כך, אז יש בתוכך נשמה אלוקית אדירה שמפעמת בך, ואם את שייכת לעם ישראל – אז אין סיכוי שאת לא יפה, ואין סיכוי שאין בך טוב, פשוט כי יש בך ניצוץ אלוקי עמוק, 'בילד אין' מהיום שנוצרת, שלאן שלא תלכי – הוא ילך איתך ויאיר ממך, את האור המיוחד שלך בעולם. ואם אמרו לך לא, ואם שברו לך את הלב, וקשה לך למצוא כרגע בעצמך כוחות לאסוף את עצמך ולהמשיך, אם כספת וערגת ורצית כל כך מישהו מסוים וזה לא קרה בסוף – אל תפלי להלקאות עצמיות. תזכרי שיש מי שמנהל את העולם הזה. תני לביזיון הזה לעבור בלי לחפש אשמים. בלי לקבור את עצמך כמה מטרים מתחת לאדמה מרוב ייאוש.

או כמו שכותב רבי נחמן מברסלב, בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן: "עיקר התשובה כשישמע בזיונו יידום וישתוק... ובשביל זה באין עליו ביזיונות ושפיכות דמים...ותיקון לזה... שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים...". במילים אחרות: צריך לשתוק לביזיון. גם אם הוא ענק. להפוך להיות חיריק. נקודה קטנה. אין דרך אחרת חוץ מלידום ולשתוק. להמליך את השם גם על הכאבים. גם על הביזיון הענק והמתמשך. כתוב שזה שוחט את היצר הרע השתיקה הזאת. בעת ביזיון, החלל השמאלי של הלב, בו שוכן היצר הרע שבנו, מתרוקן וכל הדם שבו נשפך החוצה, ואז האדם מתנקה מעוונותיו וחף מגאווה. ואז הוא יכול לבוא בשערי התשובה. ומהו ביזיון? כל דבר שלא מסתדר לנו במציאות. שרצינו כך, וקרה אחרת...

במילים אחרות, זה לא האיפור ולא השמלה ולא משפט המחץ שיעשה רושם ויחבר אותך לאיש שלך, זה שנברא בשבילך. מציאת חן היא עניין אלוקי גבוה שאין לנו שום השגה בו, שמעבר למינימום השתדלות – אין לנו דרך להבין איך הוא קורה, אבל דבר אחד בטוח: כשהאיש שלך, הנכון והמדויק לך ביותר, יגיע – זה פשוט יקרה. בצורה הכי טבעית בעולם.

יש דברים שהם גבוהים ונסתרים מאיתנו, ולעולם לא נבין למה הם מתרחשים. או כמו משפט שאהוב עליי במיוחד (מתוך הספר 'הדרן', מ. מילר): "לעולם לא נדע מדוע הקב"ה נותן לדברים כואבים להתרחש, אולם אנחנו יודעים, שכך, ורק כך, צומחים ענקי רוח. כאן, בשדה הקרב של כאב הלב, צומחים גיבורים של אהבה וטוב. ללא הכאב הם לא היו נעשים גיבורים לעולם".

נכון, אני לא מבטלת השתדלות. את צריכה להתלבש בצורה שמכבדת אותך, ולהשתדל להגיע כמה שפחות עייפה, ואם אפשר אז גם את הייאוש להשתדל להשאיר בבית. ויש גם מקרים שכדאי לשקול אפילו ללכת לטיפול או ייעוץ נפשי מתאים. ועוד נכון, שבמבט לאחור צריך לעשות קצת חשבון נפש, ולהסיק מסקנות אפילו עם חברה טובה, ולהיבנות ולהתחזק באמונה כמה שאפשר בדרך - ודווקא מתוך הביזיון. אבל אל תעשי את זה לבד. תיקחי את ה' שותף איתך לאורך כל הדרך. תדברי איתו, תצעקי אליו, ואם טעם הדחייה העמוק שוב צורב לך בפה - תזרקי אליו את כל הכאב וכל הביזיונות. את כל הרסיסים האבודים של הלב הזה שנשבר, ואת לא יודעת איך לחבר מחדש ולהמשיך הלאה. כי רק ה' יודע איך לתמוך תמימים, שלא יפלו מן הברכיים, גם אם הן כושלות. כי עודנן הולכות בדרך.

מתנגן לי בראש עכשיו שיר ישן, שהמילים שלו הן הדבר הכי חזק שאני רוצה להגיד לחברה שלי, ולכל בת ישראל בעצם, שאוספת עכשיו את השברים, שסובלת ביזיונות ארוכים של המתנה, של ציפייה בלתי ממומשת, של בדידות תהומית: "יש לי רק דבר אחד לומר לך ומכל הלב – את הכי טובה בעולם".