הקטן שלך עוד לא הולך לבד?

מזל טוב! תינוק חדש נולד! איזו התרגשות! איזה פלא!

עבר חודש, עברו חודשיים. איך הוא גדל! כולן מתפלאות.

כבר חגגת לו יום הולדת ראשון לפני חודשיים, ועדיין הוא לא מראה סימנים של הליכה עצמאית. אבל את מבינה אותו, ולכולם את מדקלמת: כל תינוק עם הקצב שלו. זה יבוא, רק סבלנות, ובינתיים נישא אותו על כפיים.

לא שזה קל. אבל את מחכה בסבלנות ומאמינה שיום יבוא והילד ירוץ.

עוד כמה דוגמאות כאלה?

1. נא הכירו את מוישי. מוישי בן 8, ילד חכם, יצירתי. אוהב לבנות מגדלים וגשרים בלגו. גם ערים שלימות הוא בונה עם הפליימוביל. עד כאן הכול מצוין. אך פעם בשבוע היצירתיות שלו מפריעה לך מאוד. הפעם הזו היא שבת. בשבת הוא קם מהשולחן באמצע הסעודה, נכנס לחדר והולך לשחק. פתאום גם אחיו הצעיר ממנו בשנתיים קם והולך לשחק, ואת נכנסת עם קערת המרק בידיים ורואה שולחן ריק. את אפילו לא שואלת איפה הילדים. את כבר יודעת איפה לחפש את מוישי, ואת לא מסכימה שזה יקרה שוב. הוא חייב לשבת ליד השולחן. את נעמדת בפתח הדלת. מוישי מסתכל עליך ורואה עד כמה את לא מרוצה ממנו. אימא יקרה, האם יש מקום לקחת אותו על כפיים? לתמוך בו עד שיגדל מספיק ויוכל לשבת במשך כל הארוחה אתכם? ההתנגדות שלנו לא תוסיף לו "זיץ פלייש" (כושר ריכוז ביידיש). זה רק יגרום לו להרגיש רע עם עצמו.

2. מרגישה הרבה פעמים אכזבה מהילד? ציפית כבר להתנהלות בוגרת יותר? האם יש בכלל קשר בין ציפייה לאכזבה? אכן, ציפיות לא ממומשות גורמות לאכזבה ולכעס. אז מה לעשות, את שואלת? איך נמנעים מליפול לפח הזה של ציפייה-אכזבה-כעס וחוזר חלילה? נבדוק כמה נקודות שיכולות לעזור לנו לצאת מהבור הזה, ועוד יותר טוב , לא ליפול לתוכו בכלל.

הדבר הראשון שנבדוק היא הציפייה. מי היא? מה התועלת בציפייה?

אחריה באה בדיקה עצמית. את טובת מי היא בא לשרת, הציפייה? את טובת הילד? את טובתנו? ואולי הציפייה מיותרת ואפשר לוותר עליה?

ולא פחות חשוב מהבדיקה העצמית היא הצורך להכיר את ילדינו ואת טבעו ודרכו. האם הציפייה שלנו מתאימה לרמה שלו? האם הוא בכלל מסוגל לעמוד בציפייה שלנו?

דבר נוסף שחשוב לדעת, מתייחס דווקא להתנהלות שלנו עם ציפיות בכלל. האם הילד מודע למה שאנו מצפים ממנו? לנו זה ברור וטבעי, מובן ומקובל, אך לילד יתכן שזה כלל לא ברור ומובן מאליו. בשביל שציפייה לא תגרום לאכזבה, חשוב ביותר להעלות לשיחה את הציפייה עם הנוגעים בדבר. בשיחה נבדוק מה מרגיש הילד לגבי הציפייה. נבדוק האם הוא מבין מה מצפים ממנו. האם ברור לו במה שזה מחייב אותו. נבדוק עד כמה הוא מרגיש מחויב למלא אחר ציפייה זו. רק אחרי מהלכים אלו, שבסופם ברור לנו שהילד יודע מה עליו לעשות וגם מרגיש מחויב לעשותם, נוכל להיות בטוחים שהציפייה לא תגרום לנו לאכזבה.

3. ייתכן גם שאחרי מהלכים אלו נבין שהציפייה שלנו לא מתאימה לילד. מה נעשה אז? האם בכל זאת יש דרך להביא את הילד לעשות את מה שאנחנו רוצות? על כך במאמר הבא.

שרה לנגזם היא מנחת קבוצות הורים בשיטת "תקשורת ומודעות עצמית ככלי לחינוך ילדים" ויועצת מוסמכת בשיטת מח אחד saralangzam@gmail.com