פרשת וארא: הכרת הטוב מעדנת את נפש האדם

ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם (ח', י"ב)

משה רבנו אינו מכה משום הכרת הטוב

רש"י בפסוק זה מביא את דברי רבותינו במדרש (שמות רבה י', ז') על צווי ה' למשה: "אמר אל אהרן": "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן".

בפרשת שמות (ב', י"א) מספר, שמשה ראה איש מצרי מכה יהודי מאחיו, ורצה לעזר לו ולהגן עליו. בזהר הקדוש כתוב, שמשה לקח את המטה שלו ובו הרגו, "ויטמנהו בחול".

האם בכך עשה החול מעשה מיוחד עבורו? ודאי שלא, אך כיוון שהסתייע בחול בעת שטמן את המצרי, צריך לתת כבוד לחול. לכן, אין זה מן הראוי שילקה החול על ידי משה.

ויש להבין, האם לחול יש נשמה? האם מרגיש הוא בצער כלשהו או לחלופין בכבוד שמעניקים לו? מה אכפת לו אם הכנים שרוחשות עליו תגענה מכח הכאתו של משה?

הכרת הטוב פועלת על נפש המקבל

בצעירותי, כשלמדתי בחיפה בישיבת "תפארת ישראל", זכינו לשמע שיחות מפי ראש הישיבה רבי מאיר רובמן זצ"ל. באחת משיחותיו חדד הרב את השאלה הנ"ל, ואז למד אותנו עמק נוסף ביסוד הגדול של הכרת הטוב המובא בספרים הקדושים:

חיוב הכרת הטוב אינו דווקא להחזיק טובה לאותו אדם שהיטיב לנו. אמנם יש ענין להחזיר לו טובה, אבל רואים מדברי המדרש שסבת הכרת הטוב אינה כדי שעושה הטובה לא יפגע, שהרי החול אינו מבין שעושים לו טובה, וודאי שאינו יכול להבין שאדם נמנע מלהרע לו, כמו שעשה משה רבנו.

אם כן מה העניין להכיר טובה לדומם – למים ולעפר?

אמר הרב רובמן: נכון שהדומם אינו משפע מהכרת הטוב שלנו, אך חובת הכרת הטוב היא עבור האדם בעצמו, שהוא לא ירגיש כפוי טובה!

ענין הכרת הטוב אינו מבחינת תגמול למי שעשה לי טובה, אלא שאני בעצמי ארגיש שהדבר הזה עשה לי טובה, וכדי שתהיה לי ההרגשה שמישהו עשה לי טובה, אין זה מן הראוי שלא אחזיר לו טובה, או שאזיק לו.

ואם הוא דומם שאינו מרגיש בכך?

לא הוא הסיבה, אלא עליך להתרגל להכיר טובה לכל חפץ ולכל אדם, כדי שהנפש של האדם תהיה רגישה, שיהיה לה את הרגש הנפלא הזה של הכרת הטוב.

לכן הורה הקב"ה למשה רבנו שלא הוא יכה את החול, כי עליו להרגיש בתוך תוכו שעשו לו טובה.

לומדים אנו מכך, כי ענין הכרת הטוב הוא מעלה בנפש האדם!הנפש של האדם צריכה להתעלות ולהכיר טובה, לכל דבר שעל ידו נעשה לו טוב.

הכרת הטוב של משה רבנו – עד היכן?

כבר כשנבחר משה על ידי הקב"ה להיות גואלם של ישראל, נתן לראות עד כמה חש הכרת טובה עצומה כלפי מי שהיטיב עמו.

שבעה ימים הפציר בו הקב"ה שילך לגאול את עם ישראל, אבל משה רבנו לא רצה לפגע באחיו אהרן הגדול ממנו, עד שאמר לו ה': "הלא אהרן אחיך הלוי... וראך ושמח בלבו" (שמות ד', י"ד). אהרן לא חש שמחה חיצונית, כאותם אלו האומרים לחבריהם: "אני שמח שנבחרת לכך", ולבם אינו שלם עם אמירתם. שמחתו של אהרן היתה שמחה אמתית שהגיעה מתוך לבו. משום כך – אמר הקב"ה למשה - מחובתך ללכת ולגאול את ישראל.

והנה לאחר שהקב"ה הראה למשה רבנו את כל הנסים, ואמר לו שבוודאי יאמינו ישראל, לכאורה היה על משה רבנו ללכת מיד ולבשר את הבשורה הטובה לעם ישראל. ומה עשה משה רבנו? "וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי" (שמות ד', י"ח).

ואינו מובן: משה רבנו מקבל צווי מבורא עולם, ובמקום למלא את שליחותו מיד, חוזר הוא לחמיו לדבר אתו. מדוע זה חשוב כל כך, שעה שבורא עולם שולח אותו?

את התשובה נראה בדברי רבותינו ז"ל במדרש (שמות רבה ד', ב'): "ובשעה שאמר לו הקב"ה: 'ועתה לכה ואשלחך אל פרעה', אמר לו משה: 'ריבון העולם, איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו, ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו, נפשו חיב לו'".

בא משה רבנו אצל יתרו ואמר לו: "אלכה נא ואשובה ... ואראה העודם חיים" – בקש רשות מיתרו. מדוע? כי יתרו פתח לו פתח.

דבר מפליא הוא, עד היכן הכיר משה רבנו טובה לחמיו!

הקב"ה שמח במידה זו שהיתה במשה רבנו. וכיון שנועד להיות מנהיג, בחנו הקב"ה עם אחיו ועם חותנו, כי מנהיג צריך להיזהר שלא יפגעו ממנו.

ואף בהמשך למד אותו הקב"ה בעצמו להתנהג במידה זו, כפי שאמרנו, שהורה לו שאפילו את הדומם – היאור, לא יכה במכות דם וצפרדע, כי אם אהרן, לפי שהיאור גרם לו טובה, בשעה שהיה מנח בתיבה על מי היאור, וכך נצל ממות. כמו כן נצטווה שאהרן יכה את עפר הארץ במכת כנים ולא הוא, כיון שהחול עזר לו לטמון את המצרי, ומנע ממנו חקירות ושאלות.

מתוך ספרו של הרב ראובן אלבז שליט"א, "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלו.