סיון רהב מאיר על פרשת וארא: רזיאל שבח, איזה שם. השבח לסודותיו של ה’

השבוע לפני 813 שנים נפטר הרמב"ם, מענקי היהדות בכל הדורות. מתוך הגותו הרחבה, הנה רק קטע אחד, שבו הוא כותב בחריפות על כך שהאדם צריך לבחור בין טוב לרע: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו".

אבל הרמב"ם לא עוצר כאן, וממשיך: "אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות, ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן. אין לו מי שיכפהו ולא עוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים – אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה".

בהמשך הוא כותב שכל אדם יכול להיות צדיק כמו משה רבנו, עד כדי כך, ומוסיף: "ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה".

זה לא הסוף. כנראה חשוב לו שנקלוט ונפנים: "אין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם. מעשה האדם ביד האדם. ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך".

ידוע שכל מילה אצל הרמב"ם הייתה מדודה ושקולה, ובכל זאת, הוא כנראה ידע שננסה למצוא תירוצים והצדקות למעשינו, לתלות דברים באחרים, ולכן הוא מתאמץ ומדגיש ומפרט שוב ושוב – את עוצמת הבחירה החופשית שלנו.

לזכרו.

ההבדל הוא במרחק בין המחשבות

"נקודת ההבדל בין צדיק לרשע אינה בכך שאחד מתחרט והשני לא. שניהם מתחרטים", כך כותב הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, על פרשת השבוע. אנחנו הרי קוראים שוב ושוב שפרעה מתחרט על מעשיו ומבטיח להתנהג אחרת. ומה קורה אז? זמן קצר אחר כך הוא מתחרט על החרטה שלו.

הרב נבנצל מסביר שזו נקודה יסודית מאוד בחיינו. לא רק בחיים של פרעה, אלא של כל מי שלומד את הפרשה, שמדברת אלינו כידוע. וכך הוא כותב: "גם לפרעה היו מחשבות טובות של שיפור, כמו לכולנו. עיקר ההבדל הוא בביצוע של אותן מחשבות טובות בחיי המעשה. כשעולה לנו מחשבה טובה – יש להתכונן מיד למערכה העיקרית שתתחיל מחר בבוקר, כשרושם הדברים יפוג באופן טבעי. ההבדל אינו בחרטה אלא ביישום המעשי, היומיומי, העקבי, של החלטות הלב הטובות. ניתן לומר שההבדל בין צדיק לרשע הוא במרחק שבין התעוררות אחת לשנייה. אצל הרשע – קיים חלל גדול ביניהם. כל הרהור תשובה חולף ביעף, ועד להרהור הבא – הרשע הולך בשרירות לבו. ואילו הצדיק רוצה ליצור קביעות ואורך ימים להתעוררות הלב, הוא מושך את ההשפעה על פני זמן רב ככל שניתן. הוא רוצה 'לתפוס' את ההברקות ולאמץ אותן אל הלב, לשמר את רגעי האמת כמה שיותר".

המהפכה עדיין לא הושלמה

נהוג להסתכל על התורה כעל משהו שמרני, קפוא, מקובע. אבל כשקוראים את פרשת השבוע ואז מקשיבים לחדשות – מבינים שבפסוקים העתיקים טמון מסר מהפכני ואלטרנטיבי, שהאנושות עוד לא בדיוק סיימה לממש אותו. הרי מה סיפור יציאת מצרים אומר? שאסור לשעבד ולנצל אף אחד, כי כל אחד נברא בצלם אלוקים וראוי ליחס של כבוד.

שלא רק בעל הממון שורד ולא כוח הזרוע קובע, כי צריך לתת חירות לכל פרט ולכל יחיד.

שמול התרבות המצרית הזולה צריך לכונן תרבות אחרת שבמרכזה שבת, חסד, קהילה, ענווה, לימוד ועוד.

שהמסע שלנו מוביל לארץ ישראל, אבל אין לנו "זכות על הארץ" אלא "חובה על הארץ", כלומר צריך להתנהג כאן בהתאם.

בקיצור, לא סתם נאמר שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מעבדות לחירות. הרי ברור שהמשימה הזו עוד לא הסתיימה.

לזכרו

הרב רזיאל שבח, אב לשישה, נרצח השבוע בפיגוע ירי, ומכל סיפור עליו מתברר גודל האבדה. הנה כמה דוגמאות שמעידות על החלל הענק שנפער בעולמנו, על ידי מרצחים שפלים.

כותב מאיר ליוש שהתנדב עמו בארגון "קו לחיים": "רזיאל שבח. איזה שם. השבח לסודותיו של האל. היו לך זוג פאות מסתלסלות וחיוך שנמתח ממטולה ועד אילת, לא כקלישאה. לב שמצליח להכיל דתיים וחילונים, חניכים ומדריכים. חקיין, מצחיק, אדם שכולו שמחה, צדיק אבל לא איזה מוכיח בשער. איש חסד, ברמ"ח ושס"ה", החובש אהוד אמיתון כותב על רזיאל, שהתנדב עימו במד"א: "פעם ראיתי איך רזיאל הרים לבדו אדם פצוע מתוך תעלה, רק כי הוא כבר הגיע ונמצא בתוך הבוץ, אז שאנחנו לא נתלכלך, ומה פתאום הוא מסתדר ולא צריך עזרה. הוא לא נתן לנו להתקרב עד שעלה בזריזות למעלה עם הנפגע, והכול בגשם שוטף. כל שעשית, לשם קדושת החיים עשית. ומי שמקדש את המוות, פגע בך".

(צילום: פלאש 90)

מספר דורון מלצר מלוד: "קיץ תשס"ה. מחנה 'קו לחיים' לילדים חולים, בימים שבהם גוש קטיף הולך ונחרב. רזיאל, תושב הגוש, הוא אחד המדריכים האהובים, אולי האהוב ביותר. התלבטנו והחלטנו שהמחנה יתקיים. כ-1,000 איש שעושים כיף וחסד לילדים חולים. רזיאל כיכב. צוחק, רץ, מנגן, קופץ, נהנה, מחייך לכולם, מצחיק את כולם, עם חיוך מדביק. אבל כל זה ביום, עד שהחניכים הלכו לישון. אחר כך בלילות היה רזיאל יושב מול ספר תהלים, קורא ובוכה, קורא ובוכה, משתתף בצער אחיו שבגוש. ולמחרת שוב – שמח עם החניכים, צוחק, רץ, קופץ, מחייך. עד הלילה".

הקרב האמיתי

בעימות בפרשת השבוע בין משה לבין פרעה, אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו בצד של משה. הרי פרעה הוא רשע ומשה צדיק, אז מה לנו ולפרעה? אבל חלק מהמהפכה של הרב שניאור זלמן מלאדי הייתה להסביר שזה לא כל כך פשוט. שצריך לדעת שגם משה וגם פרעה מתרוצצים בתוכנו. היום לפני 205 שנים הוא נפטר, ובין האוצרות שהשאיר בעולם נמצא ספר ה"תניא" המפורסם.

על פי ה"תניא", המלחמה העיקרית של האנושות כולה לא מתבצעת בין צבאות וחילות. המלחמה הגדולה היא המאבק הפנימי בין שני היסודות שבנפש האדם: הנפש האלוקית והנפש הבהמית. זה שדה הקרב הכי דרמטי, החמ"ל שבתוך הלב שלנו, וחייבים להיות מודעים לקיומו של הקרב הזה וללמוד איך להילחם בו.

הספר לא מדבר רק על "צדיק" ו"רשע" אלא על דמות חדשה, ה"בינוני" – אדם שכל ימיו הם מאבק בדרך אל השלמות, גם אם לעולם לא יגיע אליה. הוא גם מסביר למה כמעט אין סיכוי להשמיד לגמרי את החלק הרע שבנפש, ולכן צריך לתעל אותו ולחנך אותו, כך שישרת את החלק הטוב.

שמעתי פעם מרב חב"דניק את המשפט הבא, שמנסה לסכם את הבשורה של ה"תניא": זה לא שאפשר לחיות כל החיים בקרב תמידי בדרך אל היעד, אלא החידוש הגדול הוא שהמלחמה הזו עצמה היא היעד.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.