מוריה, דוגמנית לשעבר: "ידעתי שאני עוזבת את כל השקר הזה"

ביום שבו מוריה (השם המלא שמור במערכת) החליטה לעזוב את הבית, היא היתה בת 17 בלבד. צעירה בתחילת דרכה, שמחפשת מקום בלב של העולם - כל הדרך לטיול ארוך במקסיקו הרחוקה. מקדימה בהרבה את בני גילה בטיול המסורתי המקובל, שבדרך כלל עושים רק אחרי הצבא – אבל גם מהווה סמליות עמוקה להתמודדויות גדולות הרבה יותר מכפי גילה, שהיא מחזיקה על כתפיים צעירות כל כך.

מוריה (23) נולדה במקסיקו וחייתה שם בילדותה מספר שנים עם אמה, עד ששבו לישראל. "כל השנים הרגשתי המון בדידות", היא מתארת. "מעולם לא הכרתי מציאות משפחתית אמיתית. אבא שלי נפטר כשהייתי קטנה, אף פעם לא ממש הכרתי אותו. וחוץ ממנו נשארנו רק אני, אמא ואחותי, לגמרי לבד בעולם".

שנים היא הסתובבה עם תחושה עמוקה של תלישות - עד שהחליטה לעזוב את ספסלי בית הספר, ולחזור אל המקום שהיה לה בית בילדות, בתקווה שכך ירגיש גם בהווה. "כשנחתי במקסיקו הרגשתי שפתאום נזרקתי לחיים האמיתיים", היא מתארת. "שהתחלתי לחיות את החיים של ה'גדולים', בגיל צעיר כל כך. מצד אחד, הגעתי ישר לכל המסיבות, הכרתי שם המון חברים, ובעיקר ניסיתי לעשות חיים. מצד שני, ידעתי שאני פשוט לבד, ולגמרי לבד צריכה לדאוג לגורלי".

(צילום: shutterstock)

עם הזמן, בהשפעת החברים והתרבות החדשה, פיתחה מוריה תחביב חדש, של אימון במכוני כושר. "זה התחיל מסתם רצון להתאמן. הייתי הולכת למכון, עושה קצת כושר, מכירה שם עוד אנשים, ומבלה. במקסיקו, העיסוק בחומריות ובגוף הוא כל כך אובססיבי, שנדבקתי בו בעצמי די מהר".

 

"הגעתי למצב שהייתי מתאמנת שישה ימים בשבוע"

באחד הימים, צדה מוריה את עינו של אחד ממאמני הכושר במקום, שהיה גם סוכן דוגמניות של ענף שלם ומצליח במקסיקו, שנקרא "BODY FITNESS", ומתעסק בבנייה אינטנסיבית של מבנה הגוף דרך כושר, לצורכי דוגמנות.

"הייתי רואה אותו שם די הרבה, וכל פעם הוא ניסה לשכנע אותי מחדש ואמר שיש לי פוטנציאל גדול, ותמיד הייתי צוחקת ומסרבת. אבל עם הזמן אנשים ממש התחילו להחמיא לי, ומכל מחמאה הרגשתי איך האגו שלי פשוט מתנפח, וזה נתן לי תמריץ להשקיע. התחלתי להיכנס לתחום תחרויות שמקובל מאוד במקסיקו, שדורש שעות של השקעה באימונים, כדי להגיע למבנה גוף מסוים. הייתי מתאמנת 6 פעמים בשבוע(!), במשך 3 שעות לפחות בכל פעם. זה היה ממש מחלה".

את דרכה, החלה מוריה במספר תחרויות – מבלי לשער עד כמה ההצלחה תאיר לה פנים. עד מהרה, הפכה לדוגמנית מפורסמת ומוכרת בכל רחבי מקסיקו, שהוזמנה להשתתף בתחרויות רבות, וקטפה פרסים יוקרתיים. "הייתי עומדת על במה ומתוך מאות מועמדות, אנשים היו מזהים אותי וצועקים את השם שלי. היו לי אלפי עוקבים ומעריצים בפייסבוק ובאינסטגרם", היא אומרת, וצוחקת באותה נשימה, כשהיא נזכרת שהיום הם לא קיימים בכלל. "ראיינו אותי המון בכלי התקשורת, היו לי תמונות שער בכל המגזינים הכי נחשבים, הרווחתי המון כסף, ועזרתי להמון בנות שרצו להיראות בדיוק כמוני לרזות, לטפח את הגוף. חילקתי להן עצות איך להיראות טוב יותר, מה לאכול איך לשמור על הבריאות – הכל רק בשביל להשתעבד לגוף ולרצות אחרים. גם מבחינה חומרית היה לי הכל – דירה, כסף, אוטו ופרסום מטורף, שהביאו אותי לגאווה בשמים".

(צילום: shutterstock)

אבל עם הקרבה להצלחה ולדוגמנות – החלה ההיכרות המעמיקה של מוריה גם עם הצד האפל של החיים כדוגמנית במקסיקו. "עם הזמן הפכתי להיות גאוותנית וכעסנית מאוד", היא מתארת. "אני חושבת שהבנאדם הכי תמים ופשוט, כשהוא מקבל במה, והרבה כבוד ויחס מכל כך הרבה אנשים, אחרי כל כך הרבה זמן שלא, ואחרי ילדות כל כך ריקה, חור ממש – זה כמעט בלתי נמנע שההצלחה תעלה לו לראש".

"הרגשתי בין כולם כמו 'חייזרית דתיה'"

באורח מפתיע למדי, למרות כל העיסוק האובססיבי של מוריה בדוגמנות וחומר – היא מתארת קרבה תמידית עמוקה לבורא, שהיא זוכרת מגיל צעיר למדי. "תמיד הייתי מאוד חזקה באמונה שלי. מנסה תמיד להיות קשובה אליו. אם ידעתי שיש לי מקום לגור בו, ואוכל לאכול, והצלחתי – זה רק כי ה' תמיד היה איתי. אם נשארתי בחיים לבד כל השנים האלה – זה בגלל המעט שהיה בי, שהרגשתי שאמנם אין לי אבא – אבל יש לי את בורא עולם, ויש לי רק אותו.

"בכלל, תמיד הייתי ה'דתייה' של החבורה – בלילות שבת הייתי מתפללת ומדליקה נרות – ואז יוצאת למסיבות. הייתי גם שומעת המון שיעורים של הרב זמיר כהן. תמיד הייתי מדברת על ה', וכולם היו מסתכלים עליי וחושבים שאני מוזרה, הרגשתי כמו 'חייזרית דתייה' לידם. מקדימה תפילה לכל דבר שהייתי עושה, מדברת איתו כל היום. ובאמת, כל מה שביקשתי - גם קיבלתי בסוף. עד היום אני לא מוותרת על תפילה. זה נטוע בי, זה מה שליווה אותי כל החיים. זה שמר עליי בכל הטומאה הזאת".

(צילום: shutterstock)

איך את מסבירה את זה?

"זה טבוע בי מילדות. מאז שאני קטנה, אמא שלי נטעה בי את האמונה שיש בורא לעולם. תמיד הייתי מחוברת אליו. כל ערב שבת במקסיקו, הייתי מדליקה נרות – ויוצאת למסיבה. לפני כל תחרות הייתי מתפללת. היו לפעמים תחרויות של מאה מועמדות ויותר – ואני, תמיד לפני שהייתי עולה על הבמה, הייתי מדברת עם ה' ומבקשת ממנו שיעזור לי לנצח. וכך היה. תמיד התפללתי. למען האמת, את כל השנים שלי שם, בתוך כל החומריות והבדידות, כשאין לי אבא, אמא רחוקה, ואני רחוק מהבית – שרדתי רק בזכות הקרבה אליו".

במקביל, נהגה מוריה להסתובב הרבה עם ישראלים שחיו במקסיקו. כשהיא נזכרת בזה, קשה לפספס את הכאב העמוק שעולה בה. "במקסיקו יש ים של ישראלים אבודים, מנותקים מהיהדות, מתבוללים, ממש אנטי-דתיים. כאלה שבאים לעשות את הטיול של אחרי הצבא ולהתפרק, מנותקים מהשורשים שלהם. את הולכת ברחוב ומריחה חזיר מבושל, רואה סביבך ים של יהודים מתבוללים, ויודעת שאם את רוצה לשמור כשרות - אפילו במכולת לא תמצאי אוכל כשר, בעוד שבישראל הולכים לבית הכנסת אפילו אנשים חילוניים. כל מי שרק יטוס לחו"ל - ימצא שם מרק ענק של גויים והתבוללות. "היום אני מבינה כמה עם ישראל צריך להיות מאוחד, זה עם שהוא משפחה. בחו"ל זה מרגיש שלא אכפת להם מעצמם, וזה עצוב כל כך, ביחד עם כל הכסף והשנים שהם שורפים שם על הנאות חולפות... אז למה אתה חי? בדיוק כמו שאני הייתי. חייתי בבועה".

"ואז החלו האיומים על חיי"

אבל כדרכן של בועות, באיזשהו שלב – החלה גם הבועה של מוריה להיסדק. "מתישהו זה התחיל להציק לי, כי מרוב מעריצים ופרסום, בן הזוג שלי היה מתעצבן ונהיה קנאי כלפי בצורה אובססיבית, והקשר שלנו הלך ודעך. גם ההתעסקות החולנית הזאת סביב הגוף שלי כל הזמן - החלה פשוט להכביד עליי. כל האימונים האלה, כל היחס שאני מקבלת רק בגלל הנתונים החיצוניים שלי... הרגשתי שאני חיה בתוך גיהינום".

השיא של ה'גיהינום' שלה, ומה ששבר את קש הגמל מבחינתה, היו טלפונים מסתוריים שהחלה לקבל באופן תדיר - ובהם איומים מפורשים לחייה. עם הזמן התברר, כי מי שעומד מאחוריהם היא לא אחרת מאשר אחת הדוגמניות המתחרות של מוריה, שלא יכלה לשאת את ההצלחה שלה – וביקשה להתנקש בחייה. "הייתי במצב אמיתי של סכנה", היא מתארת. "זה היה רגע של חיים או מוות. אותה מישהי קינאה בי ופשוט שלחה אנשים לפגוע בי, וכשקיבלתי טלפונים עם איומים - ידעתי שזה נגמר בשבילי, ושאני צריכה לעזוב הכל ולחזור לארץ".

ליתר דיוק, הטריגר אמנם היה האיומים לחייה - אבל האמת היא שכבר חודשים קודם לכן החלה מוריה להרגיש שהיא קצה בכל מה שיש לה. "הרגשתי שאני רוצה יותר מהחיים. היה לי הכל - אבל היה לי עצוב בלב, לא היה לי אמיתי, לא היה לי נכון, הרגשתי שאני שורפת את החיים, שאני יורדת יותר ויותר נמוך... וברגע שאתה מגיע לקרקעית – אתה פשוט מבין... התחלתי להרגיש מבפנים עצב עמוק, שזה לא עושה לי טוב, שאין לי כלום, שהנשמה שלי עצובה. הרגשתי מטונפת. נכנסתי לכל מיני אתרים של קירוב – וההרצאות האלה היו נקודת האור היחידה שלי. כל הזמן רציתי רק לראות הרצאות ולקרוא על זה, וידעתי שרק בישראל אני אקבל את זה.

"תוך חודש-חודשיים מכרתי את כל מה שהיה לי שם – את כל הרהיטים שלי, הדירה, הרכב. חלק אפילו תרמתי. התחלתי להיפטר מהחומר ברמה שכבר לא היה אכפת לי, העיקר להתנתק מזה כבר, כמו סופה שבאה והעלימה הכל, רציתי רק לעזוב. הרגשתי שאני מעדיפה להיות בארץ ישראל עם כלום, מאשר להישאר עוד רגע אחד בטינופת הזאת".

"כשנפרדתי מהחבר שלי – חשבתי שהשמיים נופלים עליי"

אבל רגע לפני שהיא עזבה – מוריה עברה במקסיקו את מה שהיא מגדירה כניסיון הקשה מכל. "עם בן הזוג זה היה אחד הניסיונות הכי קשים שהיו לי", היא אומרת והעיניים שלה מצטעפות. "תמיד חשבנו שנתחתן. הוא היה ישראלי, והוא היה בנאדם טוב - אבל הוא לא היה דתי, ולא היה לו שום חיבור לקב"ה ושום עניין בזה. כששיתפתי אותו ברצון שלי להתחזק הוא ממש לא זרם עם הרעיון, ולא רצה להתחזק. הוא היה מחובר הכי חזק שיש לחומר, וכמה שניסיתי לחזק אותו, בסופו של דבר הוא אמר לי: 'אני לא כזה, ועד כאן'.

"חשבתי לעצמי שאם אני אשאר איתו במקסיקו ונרקום ביחד חיים, מה ייצא מזה בסופו של דבר? מה אני אלמד את הילדים שלי, איך לגלגל סיגריות? מה נעשה? נתחתן ונתגרש אחרי שנתיים? ראיתי איך אנשים חיים שם - ואז גם לא ראיתי כבר אותו. רק רציתי לחזור. לא היה אכפת לי אפילו מהאהבה הכי גדולה שלי. כשהנשמה שלך עצובה – זה מעבר לכל דבר. ההתנתקות ממנו היתה הכי קשה לי.

(צילום: shutterstock)

אז מה בכל זאת החזיק אותך בניסיון הזה?

"מה שהחזיק אותי זה שרציתי אמת. שרציתי קשר אמיתי. גבר שיעריך את זה שהוא יהודי, שמאמין בה', שאוהב אותו, כמו שאני מאוהבת בה'. במובן מסוים, זה היה או הוא או האבא האמתי שלי - ולא היה לי ספק במה אני בוחרת. היום, במבט לאחור, אני יודעת שמה שהיה שם לא היה אהבה אמיתית".

"כשהגעתי למדרשה – הרגשתי שהגעתי הביתה"

לפני שנה היא חזרה סופית לישראל, רגע שהיה מבחינתה מרגש במיוחד. "זה היה רגע מכונן, שבו ידעתי שאני עוזבת את כל השקר הזה. כי בלב, תמיד הייתי קרובה לה' ותמיד ידעתי שיבוא היום אעזוב את כל החומר, ואחזור אליו בחזרה".

במשך תקופה זו חשה מוריה צמא אדיר להכיר את עולם היהדות, ואחרי צפייה באינספור הרצאות בערוץ – רצתה להגיע להרצאה פרונטאלית של הרב זמיר כהן. "התקשרתי להידברות ורציתי ללכת להרצאה של הרב זמיר, והם הציעו לי לעשות שבת במדרשה, והסכמתי. הייתי כבר צמאה, הרגשתי שבמקסיקו נחנקתי מכל החומר הזה, שהנשמה שלי התחילה לזעוק שהיא רוצה מעבר לשיעורים ששמעתי באינטרנט, למרות שלא התכוונתי לחזור בתשובה או משהו.

"בסופו של דבר, בניסי ניסים הגעתי שבת למדרשה, בלי להכיר אף אחת, לבד שוב, אבל עם סיעתא דשמייא מטורפת. ברגע שנכנסתי לפה – הרגשתי שהגעתי הביתה, שמה שחייתי עד היום זה לא החיים באמת. במדרשה פתאום הרגשתי בבית. פגשתי בנות שמתפללות כמוני, שמברכות, משהו שגם אני התחלתי לעשות והרגשתי איתו כמו חייזרית עד לאותו רגע. הקשבתי לשיעורים והרגשתי שזו אמת. בעיני, לא צריך הרבה מעבר לקצת הגיון ורגש כדי לדעת את זה.

היום מוריה לומדת כבר שמונה חודשים ב'נווה-חיים', המחלקה הישראלית של מדרשת 'נווה -ירושלים', ומרגישה שאחרי אינסוף חיפושים אחרי בית – היא סוף סוף מצאה לעצמה מקום אמיתי בעולם. "כל השנים האלה כל כך רציתי את זה, ובשבילי פה זה ממש 'נווה חיים', מים חיים. אני רואה את השינויים בתוכי עד הדברים הכי קטנים. אפילו הכתב שלי השתנה בטירוף. לפני כן היה לי כתב גדול ומגושם, והיום הוא קטן, מסודר, ברור. זה משהו שממש מעיד עליי, וזה מרגיש לי כמו שני אנשים שונים, מי שהייתי אז – ומי שאני היום.

"הגעתי למדרשה בדיוק בר"ח ניסן, לכי תסבירי את זה. באחד השיעורים הראשונים ששמעתי שם, היה רב שאמר: 'היום זה ראש השנה, היום יצאנו ממצרים', ואני התחלתי לבכות, הרגשתי שנגאלתי ממצרים. מהשקר, מהגועל, ממ"ט שערי טומאה - ונכנסתי לשיא הקדושה. לא יודעת איך היה לי את האומץ לעזוב הכל מאחוריי ולעשות את זה. ה' נתן לי את ההזדמנות של החיים, ואני כל כך מודה לו על זה שאני פה, שזכיתי בכלל לגור בירושלים. יש מיליוני אנשים שבכו להגיע לכאן, ואני גרה כאן וזוכה לדרוך על האדמה הקדושה הזאת כל יום, זוכה להשתנות ולעבוד על עצמי, וגם לחזק בנות, שזו זכות אדירה... לא משנה כמה היה לי - זה לא משתווה למה שיש לי היום".

"כשאתה מתמלא טהרה – אין לטומאה ברירה אלא לצאת החוצה"

איך המשפחה שלך מקבלת את השינוי המהותי הזה בחיים שלך?

"אמא ואחותי שמחות מאוד. אמא שלי אף פעם לא אהבה את מה שקורה איתי בחו"ל. תמיד היא היתה מתפללת עליי ומחזקת אותי. היא לא אהבה את הדרך שבחרתי לעצמי, והיום היא ממש גאה בי ומכבדת. היא בעצמה מסורתית ויש לה המון כבוד לכל זה. גם אחותי, שהיא רק בת 14, מתחילה לגלות סימני התחזקות, ואפילו נכנסה בתחילת שנה לבית ספר דתי".

עם יד על הלב, אין לפעמים "ד"שים מהעבר"?

"בטח שיש. זה תוקף במחשבות כל הזמן, וכשזה בא - קשה לשלוט בזה, זה פשוט צף, וזה הקושי הכי גדול שלי בתשובה. יכולתי לחסוך לעצמי המון טעויות וטומאה, ואני כל כך מצטערת על זה, ועל העובדה שהחטאתי. אני מרגישה שכמה שאני בנאדם אחר היום ונמצאת במקום לגמרי אחר – הזיכרונות שלי זה מה שרודף אותי חזק, וכל מה שחוויתי שם - אני רק מתפללת לשכוח. זו ההתמודדות היומיומית שלי, אבל התורה ממש מרגיעה את זה. כשאתה מתמלא טהרה – אין לטומאה ברירה, והיא פשוט יוצאת החוצה, כי אין לה מקום יותר בפנים. ועם הזמן אתה מתרפא, וזה עוזר לשכוח את מה שהיה, וזה מדהים. פעם ראשונה שאני מרגישה שאני באמת חיה, שאני בשמחה, מין אושר כזה, להרגיש את ה' ולהיות מחובר אליו באמת. זה סיפוק שהוא נצחי.

"אני מבינה גם שזה לא הכסף או התהילה או העיסוק בחומרנות שיעשו אותנו אנשים גדולים יום אחד. כסף בשבילי היום זה נייר עם ציור, זה הכל דמיונות, וכואב לי כשאני רואה איך אנשים שורפים את החיים שלהם. חיים כאילו הם מתים, לא מחוברים לנשמה שלהם בכלל. והחיים זה הדבר הכי יקר שיש. אתה פשוט לוקח מצית ושורף את עצמך, בין עוד סרט ועוד מסעדה, ועוד תאווה חולפת. הגוף יום אחד יחזור לתולעים, מה יישאר מזה? מה שנותן לי כח, זה להסתכל על העתיד שלי, לחשוב על הילדים שלי ולדעת שאני לא רוצה שזה מה שיקרה להם. היום, דווקא מהחסך על המשפחה שלא היתה לי אף פעם – אני הכי הרבה שואפת למשפחה גדולה.

"מצד שני, אני גם מבינה שה' רצה שאני אגלה אותו דווקא מתוך הבדידות, מתוך הגיהינום הפרטי שלי. כי רק משם זכיתי להבין ולהרגיש באמת כמה בורא עולם נמצא גם במקומות הכי חשוכים וטמאים. ואני ראיתי אותו שם אלף פעמים. לא משנה איפה אתה נמצא – ה' נמצא איתך תמיד".