מדוע העור מקומט לאחר שהייה ממושכת במים? 5 נקודות למחשבה

"אצבעות מקומטות"

קרה לכם שאחרי מקלחת ארוכה או שחייה, נראו האצבעות שלכם לפתע מקומטות ו"זקנות" במיוחד? מדוע העור מתקמט לאחר שהייה במים, ולמה רק בכפות הידיים והרגליים?

העור שלנו מורכב משלוש שכבות – שכבה תת-עורית, דרמיס ואפידרמיס. השכבה החיצונית ביותר של האפידרמיס (החלק של העור הנראה לנגד עינינו, ושבאמצעותו אנו חשים במגע) מכילה תאים מתים (תאי קרטין), הנושרים כל הזמן ומתחלפים.

אחת הדרכים לבידוד העור מהסביבה החיצונית בכלל וממים בפרט, היא ע"י הפרשה שומנית מבלוטות חֵלֶב (sebum)  המצויות בשקיקי השיער שבעור. אותה הפרשה שומנית אחראית לתופעה של "טביעת אצבעות" על משטחים שונים.

כאשר אנו שוהים זמן רב בסביבה מימית, רוב החֵלֶב נשטף מהעור. תאי הקרטין, שכבר אינם מבודדים מהמים, סופחים אותם, והשכבה החיצונית מתנפחת וגדלה – בעוד השכבה מתחת (המכילה תאים חיים המחוברים לרקמת החיבור) נשארת כמות שהיא .התוצאה בלתי נמנעת – כדי שהרקמה שתפחה תהייה "מסוגלת" לתפוס אותם פני שטח, היא חייבת להתקמט.

מדוע, אם כן, התהליך מתרחש רק בעור של כפות הידיים והרגליים?

משום שדווקא אזורים אלה מכילים את השכבה העבה ביותר של תאי קֵרָטִין מתים שנועדו להגן עליהם. בזכותם אנחנו יכולים להשתפשף, להיפצע ולהיפגע בכפות הידיים והרגליים, מבלי שנגרם נזק משמעותי לעור (פלא אדיר כשלעצמו).

כאשר הגוף "פוגש" כמות מוגברת של מים, הוא "מבין" שהסביבה עלולה להיות חלקלקה ומסוכנת. כשאנו רטובים, מעניקות לנו האצבעות ה"מקומטות" אפשרות לאחוז בדברים או לייצב את גופנו באמצעות האחיזה. מסתבר שכמו החריצים בצמיגי הרכב, קמטים בעור מגנים עליו בסביבה רטובה ומונעים ממנו להיות חלק ולשמוט דברים או להחליק על הרצפה ולהיפצע.

באורח פלא, לאחר היציאה מהמים, מתרחש תהליך אידוי איטי ובסופו העור חוזר לקדמותו.

אי אפשר שלא להעריץ את התבונה העליונה שיצרה את כל התנאים האלה!

אבל למה לצעוק?

כשאתם רעבים, אתם בוכים וצורחים? אני מניח שלא. כשאתם עייפים ורוצים לישון, אתם בוכים וצורחים? אני מניח שלא. כשאתם מקבלים מכה קטנה ברגל, אתם בוכים וצורחים? אני מניח שלא. כשחם לכם, אתם בוכים וצורחים? אני מניח שלא.

מדוע אנחנו לא בוכים? כי אין קשר בין בכי לבעיה, והבכי אינו תורם לפתרון הבעיה.

מדוע, אם כן, את כל רצונותיו ובעיותיו מביע התינוק רק באמצעות שפה אחת שהוא מכיר – בכי?

שימו לב לחסד שבורא עולם עשה עמנו: תינוק נולד זה עתה. אינו מדבר ואינו מתַקשר עם הוריו. כיצד יפנה לקבלת עזרה? כיצד יודיע לאמו שהוא רעב, עייף או חלילה כואב לו? אם יחשוב לעצמו "אני רעב", הוריו לא ידעו שהוא רעב. ללכת להכין בעצמו הוא גם כן אינו יכול... מה עשה בורא עולם? קבע מנגנון של בכי הפועל אוטומטית ומלחיץ מאוד את ההורים, וכך מודיע להוריו של התינוק על כל מצוקה שלו.

(צילום: shutterstock)

אם נתבונן נגלה שזו קריאת מצוקה מושלמת. מדוע? כי אין הורה שיכול להישאר אדיש לשמע קול צעקה הצורם באוזן, לכן הוא מיד ייגש לתינוק על מנת "לכבות" אותו. וכשהוא ניגש לתינוק, אין לבו יכול להישאר אדיש למראה תינוקו שבוכה, ולכן הוא מיד פועל לרווחתו של התינוק ומעניק לתינוק את מה שהוא צריך.

לולא היה מדובר במנגנון מכוון שנועד לתקופת זמן מוגבלת, הרי שהיינו עד היום צריכים לבכות ולצרוח שאנו רעבים! אלא כאשר הילד מתחיל לדבר, הבכי הולך ופוחת. מדוע? כי יש כרגע לתינוק מנגנון אחר, יעיל יותר, להעברת מסרים להוריו, וכבר אין תועלת במנגנון הבכי שסייע לו עד לא מזמן.

חִשבו מה היה קורה אילולא היה קול בכי המבשר לנו על מצוקה כלשהי אצל התינוק? כיצד היינו מסייעים לו מיד כשהוא רעב? ללא מנגנון הבכי היה עלול התינוק למות מרעב! מי הוא זה "שהתקין" מנגנון שמירה מופלא זה בתינוקות?

מערכת הובלה

כל מי שמתבונן בעלים יכול לראות בהם קווים דקיקים. מהם?

אלה הם העורקים, מעין צינורות דקים, שמגיעים לכל פינה בעלה. ממש כמו שבעורקי האדם עובר דם, שמזין את כל חלקי גופו, כך עובר המוהַל (נוזל בצמחים העולה מהשורשים) בעורקיו של העלה ומזין אותו.

מה חשיבותו של העלה?

העלה הוא "בית החרושת" למזון של הצמח. בעלה מתרחש תהליך חשוב מאוד, שנקרא פוטוסינתזה, ובו נוצר המזון לצמח.

חלקי העלה הם: טָרָף – החלק הרחב של העלה, פְּטוֹטֶרֶת – החלק המחבר את העלה לגבעול, ועורקים – צינורות שדרכם עוברים חומרי המזון (סוכרים) – מהעלה לשאר חלקי הצמח, והמים – מהשורשים אל העלים.

פיצול העורקים לעורקי משנה עד קרוב לתאים של העלה, מאפשר הגעת מים ישירות לתאים בלי לבזבז מים בדרך.

מי הוא "האדריכל", שאחראי על תכנון והקמה של מערכת הובלה מופלאה, הדומה למערכת הובלת הדם בגופנו – עורקים וורידים. מערכת החיונית לאחד התהליכים החשובים ביותר בעולם החי –הפוטוסינתזה, תהליך שבסופו נפלט החמצן שאנו נושמים!

7 שנים הריון!

ישנם כופרים שכל מטרתם היא למצוא טעות אחת בתורה, ובכך להראות שמדובר במסמך אנושי ולא מחייב. אך בכל פעם אנו מגלים מחדש כי ביקורת שכזו, סופה להוכיח שתורה היא מן השמים!

דוגמא:

במסכת בכורות  (ח', ע"א) מפורט משך הריונם של בעלי חיים: למשל, כתוב שם שזמן הדגירה של התרנגול על הביצים הוא 21 יום, וזה נכון עד היום. אבל נאמר שם משפט לא מובן: "נחש לשבע שנים". כלומר, שמשך ההיריון של הנחש הוא 7 שנים!

נתון זה הקפיץ את חוקרי עולם המדע, שהרי זה נגד המציאות. אמנם רוב הנחשים מטילים ביצים אבל יש גם כאלו שמשריצים נחשים חיים, ומשך ההיריון שם הוא כמה חודשים! אז איך אומרת הגמרא 7 שנים? זו טעות!

(צילום: shutterstock)

ולמה זה הכעיס את החוקרים שראו את הגמרא הזו? כי חז"ל כביכול התיימרו לקבוע זאת מחישובים שנעשו על פסוקים שכתובים בתורה! הם לא הבינו איך חז"ל מודיעים על פי פסוקים, ולא על סמך חקירה ובדיקה בפועל לעומק, מהו זמן ההיריון של הנחש.

לתדהמת החוקרים, התברר שאכן הנחש הוא חיה בלתי רגילה בעניין העיבור. כך נאמר בספר "החי והצומח של ארץ ישראל" (כרך 5, עמוד 30) על הנחשים: "במינים רבים של זוחלים קיימת אגירת-זרע אצל הנקבות, המאפשרת הפריה לאחר שחלפו חודשים, ואף שנים, מעת הזיווג, ואצל הנקבה של אחד ממיני הזעמנים נמצא זרע בן שש שנים"!

גילו שהנחש יכול – באופן הייחודי אך ורק לנחש – להוליד לאחר שבע שנים מהרבייה, כי גילו שנקבת הנחש יכולה לאגור זרע בגופה הרבה שנים לאחר הזיווג, ולאחר זמן זה יכולה להפרות עצמה ולהתעבר!

אם כן, נראה שחז"ל התכוונו לזמן המרבי שהנקבה יכולה לעכב עצמה מללדת, כפי שכותב שם רש"י: "כמה שוהה עיבור במעיו". כלומר, ההיריון עשוי להגיע למקסימום של 7 שנים, ואין הכוונה שההיריון נמשך 7 שנים.

כיצד ידעו זאת חז"ל? מהיכן הידע הזואולוגי המופלא הזה?הרי לא היו להם הכלים המדעיים המשוכללים שיש היום!

לא מבינים חשבונות שמיים

אדם עמד בניסיון קשה, ולאחר מכן הוא נפגע בתאונת דרכים. זו תורה וזה שכרה? צדיק ורע לו, רשע וטוב לו – הייתכן?

פעם אחת, כך מסופר, יצא אליהו הנביא למסע עם רבי יהושע בן לוי, שהשתוקק ללמוד את דרכו ולהכיר את חוכמתו. אליהו הציב בפניו רק תנאי אחד: שלא ישאל לפשר מעשיו.

בביקורם הראשון הגיעו השניים לבית של עניים שאירחו אותם מכל הלב – נתנו להם לאכול, לשתות, ללון בנוחות – והכל בסבר פנים יפות. זאת למרות שכאמור, הם היו עניים, ומקור הפרנסה היחיד שלהם היה הפרה מניבת החלב שבחצר. בבוקר, לאחר שקמו משנתם, שמע ר' יהושע בן לוי לתדהמתו את אליהו הנביא מתפלל על הפרה שתמות. הפרה מתה מיד. רבי יהושע בן לוי לא הבין מדוע, במקום לקבל שכר על הכנסת האורחים היפה, "זכו" העניים לאבד את פרנסתם היחידה, אך – נאמן להבטחתו – לא שאל דבר.

ביום השני התארחו השניים אצל עשיר אחד, שלא ממש "פרשׂ לפניהם שטיח אדום", אלא התייחס אליהם די בנבזות, ואפילו לא הציע להם אוכל ושתייה. האורחים ראו שלאותו עשיר יש בבית קיר שהתמוטט, ועכשיו עליו לבנותו. בבוקר התפלל אליהו שהקיר ייבנה מאליו – וכך היה. גם כאן התפלא ר' יהושע על ה"תשלום" שקיבל אותו עשיר שחצן, אף על פי שלא היה ראוי לו, אבל זכר את הבטחתו לא לשאול דבר.

רק בסופו של המסע המשותף, שהיה רצוף תמיהות, ביקש להבין את פשר המעשים המוזרים. ענה לו אליהו: "דע כי האיש שהרגתי פרתו – אותו היום נגזר על אשתו למות, ואני התפללתי לאל להיות פרתו פדיון נפש אשתו. והאיש העשיר שבניתי לו הקיר – אם הייתי מניחו לבנותו היה מגלה יסודו, והיה מוצא בו מטמון גדול מזהב ומכסף – ועל כן בניתי לו"...

חברים, נדמיין את הרגע: אותו עני קם בבוקר ורואה את הפרה שלו – פרנסתו היחידה – מתה! כיצד הוא יגיב? ודאי יבכה על מר גורלו, ועלול הוא להתלונן בפני בורא עולם: "אין צדק! רק אתמול קיימתי מצוות הכנסת אורחים - וזה שכרי"?!

אך אם הוא היה יודע שבזכות מעשיהם הטובים, החליט בורא עולם שתהיה פרתו פדיון נפש אשתו והיא תמות במקומה, כיצד היה מגיב אז? אין ספק, הוא היה רוקד משמחה ומודה ללא הרף לבורא עולם על החסד שעשה עמו!

לכולנו קורים מידי פעם נזקים, בעיות וקשיים. סיפור זה מלמד אותנו שלא כל מה שאנו רואים הוא באמת בא לרעתנו. לא זו בלבד, אלא אף מסתבר שהמצוות שאנו מקיימים "ממירות" את עונשנו לעונש קל יותר, ואיננו יודעים זאת! נסתרות הן דרכי ה', ולא כל מה שנראה לך טוב, הוא טוב באמת, ולא כל מה שנראה לך רע, הוא רע באמת.

הכול לטובה! אנו רואים את העולם באופן שטחי, אבל הקב"ה רואה את אותה הנקודה לעומק, הוא רואה את סוף המהלך. לכן, אם קרה לך נזק או קושי מסוים, אל תתלונן ואל תאשים את כל העולם. עצור וחשוב קדימה: יכול להיות שהנזק שקיבלת היום הוא ההצלה שבורא עולם שולח לך למחר...