גרושה וטוב לה? האם נחמד לה וטוב לה במקום שהיא נמצאת כרגע?

האם יתכן מצב שבו מישהי שהתגרשה תרגיש שמחה? נכון, היא היתה רוצה להקים בית חדש, יציב יותר, שבו יהיה אמון הדדי ושהחיים בינה ובין הבן אדם שהיא תמצא, יהיו חוויה. אך מלבד זאת, האם נחמד לה וטוב לה במקום שהיא נמצאת כרגע, כשהיא בתהליך דינאמי של צמיחה? האם יתכן מצב שבו למרות הקשיים הרבים, היא תצליח להחזיק ראש מעל המים ולהגיע למקום טוב יותר?

לפעמים נדמה שאחרי פרשה כואבת כזו, העולם נגמר. בת 29 חשה שהיא עברה טראומה. החלומות התנפצו. הקשרים המשפחתיים שלה קבלו משמעות אחרת, פחות בטוחה. פתאום היא מוצאת את עצמה שוב בשידוכים, בנקודת ההתחלה עם תובנות לא קלות. אמנם עם תובנות. פתאום היא מבינה את החיים ויודעת שמהמקום הנמוך הזה של תסכול וייאוש אפשר רק לעלות. האם היא תצליח?

בחרתי לי את השם זמירה. במילרע, כמו הזמיר. אני ממשילה את עצמי לציפור פורשת כנפיים, שתוך כדי מעופה מוצאת למרות הרגשות הקשים, את הכוחות לשיר את שירת חיי בעולמו של הקב"ה. איך אני מעזה לשמוח אחרי כל מה שעברתי? מאין אני שואבת את הכוחות? אולי כי טבועה בי אופטימיות? או מההצלחה בעבודה? שם אני מצליחה ומבוקשת. כאן נכשלתי בגדול. ובעצם לא. כאן היתה לי התמודדות. ה' עזר, נחלצתי. או סתם כי אני מבינה שהבכי לא יקדם אותי לשום מקום? עת לבכות. חשוב לתת מקום לבכי ולאבל. חשוב לדבר על זה וזה מה שאני עושה כאן בסיפור שלי. ועת להביט קדימה.

בזמן שזה קרה, בכיתי בלי סוף. כל חלומותי נגוזו. הייתי בטוחה שמצאתי את המיועד האידיאלי. האדם הכי נפלא. הכל באמת היה נפלא. הוא דיבר כל כך יפה. תכננו תכניות לפרטי פרטים. הקסים אותי. משך את ליבי.

היום אני יודעת לומר לכם, שיש אנשים בעייתיים שיש להם מעלה אחת גדולה, הם כריזמטיים. הם כובשים את הלב של אישה, כמו במשחק שיש לו מטרה. וכשהאישה מגלה את האמיתי מאחורי התדמיתי, זה קורה כשהיא כבר נשואה לו. לא דקה קודם. האם הכוונה שלו להעמיד אותה בפני עובדה, ואולי בלית ברירה היא תישאר אשתו כנגד כל הסיכויים? הרי גם הוא יודע שיש סיכוי טוב שזה לא יחזיק מעמד. גם הוא מבין שמשהו אצלו לא תקין. למה לא לטפל בזה? למה לאמלל אנשים?

האמת צריכה להיאמר, סמוך לחתונה הרגשתי משהו. הוא הבטיח דברים ועשה ההפך, הוא התנהג לא רגיל. לי הוא אמר א', אך להוריו אמר ב', ולא הסביר את עצמו... שמעתי אותו מספר פעמים מספר להם משהו והתפלאתי, הרי סיכמנו דברים אחרים לחלוטין. למי הוא משקר? להם? לי? במבט לאחור אני יודעת שכל החושים שלי התריעו, רק שזה היה כבר בדקה התשעים ותשע. הייתי כבר במסלול. האם לא רציתי לקלקל את החלום של כולם? האם הסחרחרת שלי התגלגלה כבר למטה? אילו תפסתי את עצמי. אילו. קל להגיד "אילו". אולי קל לכם לדון אותי. המשפחה התכוננה בשמחה לחתונה. לא היה לי לב להגיד משהו. אף אחד לא חשד בכלום. רק אני בכיתי בלילות כשכולם חשבו שזה מהתרגשות. קיוויתי שהעניינים אט אט יסתדרו. אך לא. לא מיד ולא בהמשך. המצב אתו הלך מדחי אל דחי. ים אחד גדול ומישהי טובעת עמוק ועוד יותר עמוק. לא היה לי פה לזעוק, האם כי לא היה מי שיקשיב?

מזת'ומרת לא היה? יש לי הורים אוהבים ומשפחה. כשהגעתי לגיל 20 שמעתי את אמא אומרת יום אחד לכולנו "נו כבר, תתחתנו ותצאו מהבית"... לא הבנתי. מה זה "תתחתנו", האם זה כפתור שלוחצים עליו? איך עושים את זה? איך מחפשים שידוך ואיך מוצאים? איך בכלל קופצים החוצה מהבית? היום אני יודעת. אהבה אמא נותנת, וגם אבא. שפע של אהבה. לקיחת אחריות לשידוכים? לא ולא. אני מבינה שזו התפיסה שלהם. וזה לא אומר שאחיותי לא ניסו להציע לי, אך לא כל כך ידעתי מה עושים עם הצעות כאלו. איך מתפקדים? הורי גם לא הדריכו אותי שצריך להיות ערניים ומעט חשדניים להצעות עלומות. לא עלה בדעתי שהורים (כמו של הגרוש שלי) יעשו הכל (למה באמת?) כדי לחתן את הילד הבעייתי שלהם, גם אם זה על חשבון אשתו. עלי הם לא נתנו את הדעת. אז מה אם אני אפול בפח? המטרה היתה לחתן אותו. זהו. אני חשבתי שזו מעלה שהם דואגים לנו. ו"לנו" היה נדמה שגם לי. לקח לי זמן רב להבין שאני לא ברשימה שלהם כלל. בפרט שההורים שלי התעניינו קצת, אך לא ממש. וסליחה שאני אומרת, הם גם לא הגנו עלי. אני אוהבת אותם גם היום, אך את זה לפחות למדתי, לשמור על עצמי בעצמי.

ומה אומר על התכניות שלו? הוא הבטיח לי כמעט בהן צדק שהוא לומד רוב היום. אמרתי לו שזה חלק שחשוב לי מאד. והוא? "גם לי זה חשוב". האמנתי לו. תבינו, הלכתי עם מלוא האמון. אפילו יום אחד הוא לא למד במהלך השנה שהיינו נשואים בה. הוא גם אמר שהוא לומד מקצוע פעמיים בשבוע. אני הקדמתי כל יום לצאת לעבודה. היה ברור לי שהוא יצא אחרי, ללמוד או לקורס.

יום אחד, נזכרתי שאני צריכה משהו מהבית. הגעתי. מצאתי אותו במיטה. פתאום נפל לי האסימון שזו לא פעם ראשונה שלו. שכל הזמן הוא בעצם שם. לקח לי זמן להבין שיש לו בעיה. ועוד זמן, שאין לו כוחות לחיים. הוא פשוט היה במיטה. אלו היו החיים שלו. לא לימוד תורה. לא מקצוע. לא תפקוד מינימלי. הכל פייק.

איפה הבן אדם? הוא הלך ונמוג מול עיני. אפילו שיחות קלילות של "מה נשמע" אי אפשר היה לנהל אתו. איך עלה בדעתי שיש פה מישהו?

אני עצמי לא עניינתי אותו כלל. לא ההורים שלו, לא הוא, וגם לא ההורים שלי. אף אחד לא באמת חשב עלי. פתאום הרגשתי שגם אני נמוגה. איפה אני בחיים האלו? התנהלתי כאוטומט. איבדתי את החשק להגיע הביתה. הוא לא חיכה לי ולא שמח כשהגעתי. סתם היה שם בלי משמעות. כשבישלתי, הוא אכל. לא שמעתי מילים כמו "היה טעים", לא היה בהן עניין.

אבל לדבר אחד היתה משמעות. לכסף שלי. פתאום התחילו לצאת מהחשבון סכומים אדירים. מראש סיכמנו שהשכירות וכל ההוצאות מתחלקות בינינו. אך איך הוא ישלם את חלקו אם הוא לא עושה כלום? ובכן, הוא פשוט לקח ממני ללא ידיעתי ושילם. הן הקופה משותפת. אחר כך היו לו כל מיני צרכים לא זולים. לפעמים הוא היה נעלם מהבית לשעות וקונה לעצמו דברים. אני הייתי ארנק ללא תחתית. הוא גם סיפר שיש לו חסכונות והוא ישתמש בהם. לא ראיתי אותם אף פעם.

למה להכביר מילים. מטבעי יש לי שמחת חיים. ניסיתי לדובב אותו. לרצות אותו. חשבנו יחד לאן הוא יכול ללכת כדי לעזור לעצמו, אך לא היה לזה סיכוי. לא היתה לו מסוגלות. הוא קם מהמיטה רק למינימום שעניין אותו. מעבר לזה, כלום.

איך הוא הצליח לרכוש את לבי? האם אני עיוורת? אולי אני סתם תמימה שאפשר לעבוד עליה? האם בכל אשמה הכריזמה שלו? הוא בחור נאה שיודע לדבר, אך אולי אני אחת שמתפתה בקלות?

והמשפחה שלו? הם האירו לי פנים, אך שמתי לב שהם שואלים אותי בנחמדות כל הזמן "איך דני מרגיש?". באמת? איך דני מרגיש?! לא הבנתי למה כל הזמן עסוקים ב"מרגיש" גם לא ראיתי שהם מנהלים אתו שיח כלשהו. הכל הלך סביב ה"מרגיש" הזה. האם נהפכתי לעלה התאנה שלהם שנועד לטפל בו, במקומם?

איך אפשר להסביר שבבית הדין, פתאום הופיעו הוריו לקראת הדיון האחרון (במהלך הדיונים הרגילים כלל לא ראיתי אותם). אבא שלו אמר שבלי סכום כסף גדול שאשים על השולחן, לא יהיה גט. לא הבנתי מה הוא רוצה. האם הוא מתכוון שעלי לפצות אותו? אני צריכה לפצות אותו? ומי יפצה אותי, על הצער והכאב שלי? הוא סבל? ומה עם הסבל שלי? יותר קל לי למחול לאיש שהייתי נשואה לו, מאשר לאבא שלו, על הניצול הציני של המצב הזה.

למה באמת לא ניסיתי לשתף את הורי? האם כבר התרגלתי לפעול כמעט לבד, בלעדיהם? כי זכרתי את האמירה של אמא?

גם היום אני בודדה. אך האם התפיסה של אמא הוכיחה את עצמה? האם יש משהו בזה שאם לא עושים בשבילך, אתה לומד לעשות בשביל עצמך? נשארתי קצת רגישה. וקצת חוששת. האם עשיתי שגיאות במה שקרה? אין ספק. מתבוססת עדיין בבוץ של הקושי? יתכן. האם אני עדיין בוכה בלי סוף? לא פעם אני מרגישה דמעות בקצות העיניים, אך בגדול, מעדיפה לשמוח. אני פורשת כנפיים ושואלת את עצמי, האם אצליח להתרומם?

מה אומר לכם? נשאר לי חשש עמוק בלב, ואני מלאת שאלות. שמעתי שיש קבוצה שלמה של אנשים שהתגרשו פעמיים. אם נפלתי פעם בפח, האם אני עלולה ליפול שוב? האוכל למצוא בן אדם הגון שאפשר לסמוך עליו שיתאים לי? אשמח לשמוע עצות איך מגשימים את החלום הנפלא שמהדהד כל הזמן בתוכי. כתבו לי מהניסיון העשיר שלכם איך עושים את זה? אנא שתפו אותי, איך מגיעים לזוגיות הנפלאה שאני שואפת אליה?

הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים בנות הורים זוגות, אישי קבוצתי והרצאות 026424049 hgoldberg10@gmail.com