חלק אלוק ממעל - האם האדם הוא חלק מאלוקים כפשוטו? חלק א’

עמנואל שואל:

"שמעתי על אנשי הניו-אייג' שאומרים שאלוקים הוא מעין התודעה של היקום, שהוא התחלק לנשמות וחי בתוך בני האדם, אשר יחזרו בסוף להיות אחד עם אלוקים בגן-עדן. גם ביהדות שמעתי לא פעם את האמירה שהנשמה שלי היא 'חלק אלוק ממעל'. האם זה אומר שאלוקים נמצא בתוכי, כלומר שאני בעצמי מעין 'אלוקים קטן' עכשיו? האם ניתן להבין מכאן שיש אלוקות באנשים ומותר להתפלל אליהם? אשמח שתבהיר לי את העניין על פי היהדות והשכל הישר".

* * *

שלום וברכה עמנואל, ותודה על שאלתך החשובה.

אלמלא נתקלתי בבעלי תשובה צעירים שטועים טעויות חמורות בהשקפה זו, לא הייתי חושב לפרסמה.

אתחיל ביסוד שאין עליו חולק:

"שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד).

אלוקים יתברך הוא אחד מוחלט בתכלית השלמות, בלתי משתנה ובלתי מתחלק.

זה הוא העיקר השני ב-13 עיקרי האמונה של יהדותנו: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד, ואין יחידות כמוהו בשום פנים. והוא לבדו אלוקינו - היה הווה ויהיה".

הביטוי "היה הווה ויהיה" מתייחס לכל הזמנים האפשריים, ומתאר את מציאותו הבלתי-משתנה של אלוקים לנצח נצחים. אינספור פסוקים בתנ"ך חוזרים על היסוד הזה, באופן שאינו משתמע לשני פנים:

"וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת: אין עוד" (דברים ד, לט).

"אתם עדי נאום ה', ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, לפני לא נוצר אל, ואחרי לא יהיה. אנוכי אנוכי ה', ואין מבלעדי מושיע" (ישעיהו מג, י), "ה' צבאות, אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדיי אין אלוקים" (ישעיהו מד, ו) , "אני ה' ואין עוד, זולתי אין אלוהים" (ישעיהו מה, ה).

"אתה הוא ה', לבדך אתה עשית את השמים, שמי השמיים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחייה את כולם, וצבא השמים לך משתחווים" (נחמיה ט, י).

ואומר דוד המלך ע"ה בתהילים: "ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש, ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדור ודור... לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, המה יאבדו ואתה תעמוד, וכולם כבגד יבלו, כלבוש תחליפם ויחלופו, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו" (תהילים קב). הכול חוזרים על היסוד שה' הוא אחד מוחלט לנצח, בעוד כל שאר הבריות מוגבלות אליו יתברך ותלויות ברצונו.

מכאן תדע שאלוקים יתברך תמיד היה אחד מוחלט, ותמיד יהיה אחד מוחלט, ללא שינוי וללא חילוק משום צורה או סוג.

גם מבחינה פילוסופית, לוגית ומדעית, אין מקום לסברה שאלוקים יחלק עצמו בנבראים. ואסביר בקיצור נמרץ:

- מבחינה פילוסופית, שכן ה' יתברך הוא המציאות האמיתית שניצבת מאחורי כל מציאות אחרת, הוא יסוד היסודות וסיבת כל הסיבות. כלומר, הוא מציאות האינסוף. האינסוף הוא כמובן מושלם כפי שהוא, שכן לא תיתכן מציאות גדולה יותר או מושלמת יותר מן האינסוף. לכן בלתי אפשרי לתאר בו שינוי או חילוק, בשל היותו שלם בתכלית השלמות.

עוד יש להבין, כי האינסוף בהגדרתו הוא חסר-גבול, ומעצם הגדרה זו לא ייתכן שיוגבל או יתחלק, כי אז לא יהיה האינסוף. על כן ה' הוא אחד מוחלט, ויישאר לעד אחד מוחלט, ולעולם לא יהיה שניים או יותר.

- מבחינה לוגית, שכן כל הגבלה מעידה על מגביל, כלומר, על בעל כוח חיצוני שקובע את ההגבלה ומחזיק אותה במצבה הנוכחי (לדוגמה הטבע מוגבל עכשיו באמצעות חוקי הטבע, וחוקי הטבע מוגבלים בכל רגע בידי הבורא שמנהיגם ומחדשם).

המגביל הראשון שהגביל את מציאותנו חייב להימצא בלתי מוגבל, כלומר, אין אף גורם חיצוני לו ומעליו. בשל כך ה' לא יתחלק ולא יוגבל לעולם, כי לא ייתכן כוח חיצוני לו שיוכל להגבילו.

ואין צריך לומר שאין אפשרות שהגביל את עצמו, כי המגביל את עצמו – כלל איננו מוגבל.

- מבחינה מדעית, מפני שהיתה התחלה ליקום, מכאן הוכחה שבורא היקום נמצא מחוץ לזמן. רק דברים שתלויים בזמן יכולים להשתנות או להתחלק, שכן הזמן הוא תנועה של החומר, וללא תנועה אין שינוי. אלוקים נמצא מחוץ לזמן, על כן לא חלים בו תנועות ולא שינויים משום סוג, אלוקים איננו "מזדקן", ולכן גם איננו משתנה או מתחלק. הוא אחד נצחי בשל היותו מעל גדרי הזמן - השינוי והתנועה.

כך סיכם זאת הרמב"ם בספר המדע (הלכות יסודי התורה א):

"יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא... ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם:  שכל הנמצאים צריכין לו,והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר 'וה' אלוקים אמת' (ירמיהו י, י) - הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת 'אין עוד, מלבדו' (דברים ד, לה), כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו".

ומבאר הרמב"ם לגבי ייחודו של ה':

"א-לוה זה אחד הוא - אינו לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות; אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם... וכיון שנתברר שאינו גוף וגווייה, יתבאר שלא יארעו ולא אחד ממאורעות הגוף:  לא חיבור ולא פירוד, ולא מקום ולא מידה, ולא עלייה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה. ואינו מצוי בזמן, עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומניין שנים; ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי".

בפרק ב' מוסיף הרמב"ם לבאר, שייחודיותו של ה' נאמרה מכל בחינה אפשרית:

"הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו, ויודע אותה כמות שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא - הוא ודעתו וחייו אחד, מכל צד ומכל פינה:  שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה, היו שם אלוהות הרבה - הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד".

הטענה שהאחדות של אלוקים התפצלה לכדי יקום מורכב, כאילו הא-ל צריך לבטא את עצמו ולחוות את המציאות באמצעות בני האדם וכל היצורים החיים והעצים והאבנים והחרקים וכו', היא האנשה ילדותית של הא-ל, ומקורה באמונה אלילית מהודו אשר הגיעה למדינות המערב דרך כתות הניו-אייג'.

ההשלכות של אמונה זו הן מרחיקות לכת, שכן אם הכל היה אלוקות המגשימה את עצמה בתוך העולם ומתחלקת לחלקים, אז לא היה פסול להתפלל לפסלים או למלאכים ח"ו, ועוד, אם נשמת האדם היתה חלק מהאלוקים כפשוטו, לא היה פסול באדם שעושה מעצמו אלוה, ודורש שישתחוו לו ויתפללו לאלוקות שבו.

מתוך השקפה מוטעית זו, דתות אליליות נפוצות עד עצם היום הזה במדינות המזרח; הן מאמינות כי הא-ל התחלק לאלילים שונים ולנשמות בני האדם, ומכוח אמונה אלילית זו הם עובדים עבודה זרה, משתחוים למוריהם הגורואים כאלים, ומנסים להתחבר לתודעתם בטכניקות פסיכולוגיות שונות, מתוך הסברה שבכך הם יזכו להתאחד עם הא-ל ולהפוך אליו... העוסק בעבודת אלילים זו, למעשה עובד עבודה זרה את עצמו!

אין צריך לומר שאין מקום לדעות אליליות כאלו ביהדותנו הקדושה.

הנסיון לעבוד את ה' באמצעות מחיצה או גורם אחר היא איסור חמור מן התורה. מי שעובד או מתפלל למלאך או לאדם - גם אם כוונתו לעבוד דרכם את אלוקים - עובד עבודה זרה. כך פסק הרמב"ם:

"עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים - לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוקים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה - הרי זה עובד עבודה זרה" (הלכות עבודה זרה פרק ב, א).

וכן כתב הרמב"ם על י"ג עיקרי אמונה:

"והיסוד החמישי - שהוא יתעלה הוא הראוי לעבדו ולגדלו, ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ולא יעשה כן למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים, והכוכבים והגלגלים, והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שהם כולם מטבעים על פעולותיהם, אין שלטון להם ולא בחירה מבלעדי רצונו יתעלה. ואין לעשותם אמצעים בשביל להגיע אליו, אלא אליו יתעלה יכוונו המחשבות, ויונח מה שזולתו. וזה היסוד החמישי, הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליה" (הקדמה לפרק חלק, עמוד קמב).

הרמח"ל בספרו (דרך ה', חלק ג, פרק א, סעיף ב), מדבר על עליונות הנשמה, ומבהיר שנועדה רק לקשר לה', ואיננה ה' בעצמותו ח"ו.

רב חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער ג, פרק ט) מרחיב איך לא להשתעבד או לעבוד ל"נשמה" של אדם גדול, כאילו היתה אלוקות ח"ו.

בכתבה הבאה נצטט מדברי קבלה, ובעז"ה נתקרב להבין את מקור הביטוי המפורסם "חלק אלוק ממעל" בדברי המקובלים הראשונים, ונוכיח מדבריהם שלא נאמר כפשוטו המילולי.

* * *

נספח באמונה: האם הנשמה מתאחדת עם אלוקים בגן-עדן?

אני מניח שרבים אימצו בתמימות את הביטוי המפורסם "חלק אלוק ממעל" מבלי להבינו, רק משום שהם רוצים להרגיש חיבור אישי ועמוק לאלוקים.

המחשבה שאנו בנים ובנות של ה', ונולדנו ממנו ממש כמו ילדים, נותנת תחושה טובה שאנו שייכים למשהו מופלא ואדיר מאיתנו, ומסוגלים לשוב ולהתחבר אליו בעולם הבא; אמונה אשר נותנת תחושה של חיבור, של אהבה ושל אחדות. הבעיה שמתוך שאיפה טובה וראויה זו מגיעים בטעות לאמונה הפסולה שהם עצמם חלק מהא-ל יתברך; במקום לראות עצמם כבריאה הכפופה ליוצרה, הם חושבים עצמם כביטוי של האינסוף החי בתוכם, וחווה את העולם דרך עיניהם, ואינם שמים לב שאין מחשבת גאווה גדולה יותר מזו.

הרי אברהם אבינו אמר על עצמו "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), משה ואהרון אמרו: "ונחנו מה?" (שמות טז, ז), ואילו הם אומרים את מחשבת הגאווה הגדולה ביותר שאדם מסוגל לומר לעצמו: "אני חלק מאלוקים"! ונמצאו דומים יותר לפרעה שאמר על עצמו: "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט, ג). אדם מגיע לענווה כאשר הוא מבין שהנו יציר כפיו של הא-ל, מופרד ממנו וכפוף אליו, רק כך יוכל לציית לחוקיו ומצוותיו בנאמנות בתור עבד השם.

עם זאת, חשוב להבין כי היותנו ברואים אינה מקפחת את האדם, שכן נשמת האדם קדושה וגבוהה אפילו יותר מן המלאכים, ואין בעצם בריאה במציאות כולה שדומה לאלוקים יותר מן האדם. עליו נאמר בתורה: "ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כח).

בזכות דמיונו, מסוגל האדם להשיג קדושה ולהתקרב לאלוקים יותר ממלאך. על כן אומרת התורה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'" (ויקרא כ, כו).

בני ישראל נקראים בנים לקב"ה: "בנים אתם לה' א-לוהיכם" (דברים יד, א), ומשתמשת במשל זה פעמים רבות: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוהיך מיסרך" (דברים ח, ה). וזו אינה רק אמירה כללית, אלא ה' מצווה כל אחד מישראל: "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך!" - הקב"ה דורש מכל אחד מאיתנו את אהבתו האישית ביותר.

ה' משגיח באופן ישיר על כל אדם, וזה עניין "חלק אלוק ממעל ממש", שה' בעצמו משגיח ומשפיע ממש על נשמת האדם, ולא על ידי משתלשלים אחרים שברא כאמצעים; השפעה זו היא אפשרית רק משום רמת הדמיון שבין האדם לבוראו. ככל שבריה דומה יותר לבוראה - כך היא מסוגלת לקבל ממנו יותר שפע.

ה' נתן לבני האדם את הבחירה החופשית לקבוע את רמת ההידמות אליו, כל אדם בוחר במעשיו אם להתקרב או להתרחק מהבורא יתברך.

בעולם הבא זוכות הנשמות לקירבה נצחית לבורא בגן-עדן, לפי הרמה הרוחנית שהשיגו בזה העולם: "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות ו, ט).

בזכות מעשיה הטובים, מתקרבת הנשמה לזיו השכינה וזוכה לעונג רוחני שאין דומה לו.

כפי שכתב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", פרק א':

"שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא"."

הנשמות נותרות בקיומן לנצח בגן-עדן בהישג אותו השיגו בעולם הזה. כפי שאמרו חז"ל: "לא כהעולם הזה עולם הבא. עולם הבא אין בו לא אכילה ושתיה, ולא פרייה ורבייה, ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות דף יז, א).

חז"ל אמרו בפירוש שהצדיקים נמצאים בגן-עדן ונותרים ישויות הנפרדות מן הא-ל יתברך, והן נהנות מזיו שכינתו לנצח, אך אינן "מתאחדות עם הא-ל" ולא נעלמות לתוכו.

ההנאה מחוכמתו ואהבתו של ה' היא העונג הגדול ביותר שמשיגה הנשמה בעולם הבא, תכלית נצחית אשר היתה מתבטלת אילו הנשמה היתה מאבדת את ישותה העצמית ונעלמת בתוך הא-ל (דבר שהיה מייתר גם את כל מעשיו והשתדלותו של האדם בעולם הזה).

ידוע שאין חכם עושה דברים ללא מטרה: "כה אמר ה': בורא השמים הוא הא-לוהים, יוצר הארץ ועושה, הוא כוננה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

 אילו היו הנשמות מתאחדות עם הא-ל ונעלמות, לא היתה משמעות לבריאת העולם, לשכר ולעונש.

ה' הוא טוב, ודרך הטוב להטיב, לכן ברא ה' נבראים כדי להטיב להם לנצח בגן-עדן, לפי רמת השתדלותם בעולם המעשה.

הנשמה היא נצחית רק משום שה' הוא נצחי, ורצונו הנצחי ימשיך לקיימה לנצח בגן-עדן.

יש המתקשים באמירה זו, כי אינם מבינים שהנשמה בעולם הבא אינה סובלת ואינה משתעממת, כי אינה תלויה עוד במקום ובזמן של עולם החומר הנתון לשינויים, אלא נמצאת בתכלית ההשגה: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

ה' הוא מקור כל ההנאות של עולמנו, ולכן, אין ספק בכך שלא קיים עונג גדול יותר מאשר קירבתו הנצחית.

בחלק ב' של הכתבה נצטט את דברי המקובלים בנושא "חלק אלוק ממעל", ובפרט את בעל התניא הקדוש שביאר את עומק כוונתו.

ומאין מגיע הביטוי "חלק אלוק ממעל"? על כך בפעם הבאה, בעז"ה.