פרשת בא: יציאת מצרים – יסוד האמונה

מן הראוי לעמוד על החשיבות היתירה שמייחסת התורה לעניין יציאת מצרים: אם נשים לב, רבות ממצוות התורה נועדו כדי לזכור את יציאת מצרים, כגון: שבת, מועדים, תפלין, ציצית, מזוזה ועוד. חשיבות העניין כה גדולה, עד שבכדי שיציאת מצרים לא תמוש מזכרוננו אנו מזכירים אותה בקריאת שמע פעמיים בכל יום (אף על פי שאין מצות ציצית בלילה, אנו קוראים פרשת ציצית גם בקריאת שמע של ערבית, וזאת בגלל שמזכירים בסופה יציאת מצרים, עיין ברכות י"ב ע"ב).

במה התייחד אפוא סיפור יציאת מצרים, שההתייחסות לגביו שונה מכל המאורעות האחרים שעברו עם ישראל? הקב"ה הרי עשה עם ישראל אינספור נסים ונפלאות, ובכל זאת לא הזהירה אותנו התורה שנזכור ונזכיר אותם בצורה כזו?

מסביר הרמב"ן בסוף פרשת בא (לקמן י"ג, ט"ז) כי שליטת הקב"ה בבריאה אשר הוכחה בעליל על ידי האותות והמופתים במצרים, היתה למעשה תהליך של הטמעת יסודות האמונה בלבם של עם ישראל בטרם יקבלו את התורה. במקום שה' ישנה את הטבע בכל דור כדי להוכיח לכל הרשעים שבכל הדורות את מציאותו ושליטתו בעולם, קיבל כאן עם ישראל את הבסיס האמוני שילווה אותו בכל הדורות. וכדי שיזכרו את הבסיס הזה בכל הדורות, ציווה עלינו ה' לעשות מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, ובכך לחזק בלבנו את האמונה בכל דור ודור. ובלשונו של הרמב"ן: "להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים".

נמצא אם כן כי סיפור יציאת מצרים הוא יסוד היסודות ושורש האמונה היהודית, וכפי שנאמר בדיברה הראשונה: "אנכי ה' אלוקיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". יציאת מצרים אינה רק גאולה מבית עבדים, אלא תורה שלימה ועמוקה שכל מופת ומכה שהיו בה, הם גילוי גדולתו של הקב"ה.

לפיכך ישנה חובה קדושה להזכיר ולהיזכר בנסי יציאת מצרים, לשוב ולהתבונן בנסים בכל פעם מחדש, ולחזק על ידם את אמונתנו, דבר הדורש חיזוק מתמיד במשך כל החיים. וכמו שכתב בספר "החינוך" (מצוה כ"א): "ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה [הכוונה ליציאת מצרים], מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו... לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק, קדמון, חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות... כמו שעשה במצרים ששינה בטבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה' יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם".

*

באחת מנסיעותיו בעיירות השונות, הגיע מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר זצ"ל, לאכסניה בה רגיל היה לשהות. בעל הבית היה יהודי תם וישר ששמר על קלה כבחמורה, ואף הקפיד בכבוד תלמידי חכמים, ודאג תמיד לארח בכבוד הראוי את גדולי ישראל אשר באו בצל קורתו. לתדהמת רבי ישראל, הפעם נשמעו "זמירות" אחרות מפיו של בעל האכסניה, והוא החל לשואלו שאלות של זלזול וקנטור בתורה ובמצוות, בעניין שכר ועונש ואמונה בה'!

רבי ישראל הבין מיד כי האיש התמים נפל קרבן להטעיה זדונית של "משכילים". ואכן, לשאלתו של רבי ישראל מה קרה ומדוע חל בו שינוי זה? סיפר לו בעל האכסניה שלפני ימים אחדים התאכסן במלונו כופר אחד שהכחיש בפניו את קיומם של שכר ועונש, ולאות שדבריו כנים שלח לקנות נקניק טרף, והכריז שבאם יש השגחה עליונה ושכר ועונש, יכנס הנקניק לגרונו ויחנק! זלל הכופר את הטריפה לעיניו ולא אירע לו מאומה! מני אז – סיים בעל האכסניה – כל אמונתי התרופפה...

הבין רבי ישראל שבהסברה בלבד לא יצליח לשכנע את היהודי שהוטעה בצורה ערמומית ומוחשית. התיישב אפוא ותר במחשבתו אחר דרך להמחיש לבעל הפונדק את טעותו.

בעודו יושב ומהרהר, נכנס בשמחה בנו של בעל הפונדק, כשהוא מציג בגאווה בפני אביו תעודת-הערכה שקיבל זה-עתה על כשרונו המזהיר בשירה. שמע זאת רבי ישראל, קרא לילד, התעניין בשירתו, וביקשו לשיר לפניו, כדי שייווכח שאמנם מיטיב הוא לשיר וראוי להצטיינות. אלא שהילד משך בכתפיו וסירב במבוכה.

האב שראה זאת, שאל את בנו בתימהון כיצד הוא ממרה את פיו של גאון ישראל רבי ישראל מסאלנט, השיב לו הבן, שאין זה נעים להתייצב ולשיר שלא בזמן המיועד ושלא במקום המתאים כדי להוכיח את כשרונו. והוסיף עוד בלשון שאלה "וכי יעלה על הדעת שבפני כל איש שלא יאמין לי, אאלץ להראות את כוחי בשירה?! הרי לשם כך כבר שרתי לפני ועדה של מומחים, והם בחנו אותי ונתנו לי תעודה המוכיחה את יכולת השירה שלי...".

שמח רבי ישראל על תשובתו הניצחת של הבן, ופנה לאב ואמר לו: "רואה אתה, בנך עולה בחכמתו על אותו 'משכיל' שהטעה אותך. אפילו ילד אינו מוכן לעמוד למבחן בכל עת, ודי לו שהוכיח את עצמו כשהיה בכך צורך".

וכאן הישיר גאון המוסר את מבטו לעבר היהודי: "וכי יעלה על דעתך שהקב"ה ישנה סדרי בראשית או תהלוכות הטבע כדי להוכיח שיש דין ויש דיין, כל אימת שאיזה פוקר ירצה לנסותו?! את ידו הגדולה ראה עם-ישראל כולו בצאתו ממצרים ובמעמד הר סיני. יש לנו גם תעודה המעידה על כך, והיא התורה הקדושה. הוכחה נוספת הראתה ההשגחה בימי אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל, וכן בימי מרדכי ואסתר, בנס החשמונאים ובעוד כמה מאורעות היסטוריים שבהם ראו את יד ה'. מי שרוצה לדעת את ה', מוזמן להיווכח בתעודה הנצחית שלנו, אשר אושרה לעיני כל העולם! אין צורך בהוכחות נוספות!".