מהו סוד ההישרדות היהודית? הבגד שעושה את האדם

בדברי חכמים מובא כי סוד ההישרדות היהודית במצרים היה טמון בכך 'שלא שינו את שמם לשונם ולבושם'. ועל הפסוק בפרשת כי תבא 'ויהי שם לגוי גדול' אמרו חז"ל וכך מובא בהגדה של פסח 'מלמד שהיו מצויינים שם' ועל כך מובא מפרקי דרבי אליעזר 'ובמה היו מצויינים? שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא שינו את לבושם'.

הדברים הללו מעוררים תמיהה. הרי ישראל במצרים היו במצב רוחני ירוד למדי ומה מועילה החיצוניות הזו? נעתיק את ההתנסחות של הרב ב.מ. אזרחי שליט"א בספר ברכת מרדכי אודות שאלה זו: '...משועבדים למצרים גופות ונפשות, עומדים כבר על התהום של שער החמישים, טובעים בתוך מ"ט שערי טומאה, עובדים עבודה זרה... מדורדרים נואשות - - - ובשמים מתחשבים עם השטריימל?

מסירות נפש על שרוכי הנעלים!

לשם דיון הבה נציג שאלה מהצד השני של המטבע. בגמרא ובשולחן ערוך נפסק כי בשעת השמד יש חובה למסור נפש גם על 'ערקתא דמסאני' - על קשירת הנעלים. דהיינו כאשר השלטון מחייב לשנות על צורת קשירת הנעלים במגמה של העברה על הדת יש על כך חובת מסירת נפש. עד כדי כך!

מה חושב השלטון? האם בכך שישנו את השרוכים או הרצועות תהיה מהפכה בעם ישראל ויתחולל שינוי בכל ההתנהלות הדתית, הם יצעדו בסך אל עבודת האלילים או אל הכנסיות?

אכן, הלבוש הינו קו מפריד ומחיצה תרבותית, התחלת שבירת המחיצה הזו היא תחילתו של תהליך. וכפי שנאמר במדרש בפרשת בלק 'הן עם לבדד ישכון – מובדלין הן מן עובדי אלילים בכל דבר בלבושיהן, ובמאכלן ובגופיהם בפתחיהם...'

וידוע כי בכל עת שהיהודים עשו מאמץ לטשטש את הגבולות החיצוניים, ולהטמע כביכול במרחב – קמה עליהם האנטישמיות ביתר שאת והזכירה להם את ה'עם לבדד ישכון'.

כאשר בני ישראל במצרים מתעקשים על שמירת הצביון החיצוני הם מבטאים בזאת את רצונם לשמור על יחודיות ולא להטמע במרחב התרבותי. נכון, הם נכשלו והדרדרו עקב הקושי, עקב העבדות וחוסר היכולת לבצר את מצבם הרוחני, הם הגיעו אף למצב קשה מבחינות מסוימות אבל הם הצהירו בלבושם ובלשונם את הרצון האחר, את הערך של היחודיות היהודית, את המגמה להמשיך את הקו של אברהם העברי ש'כל העולם מן העבר האחד והוא מן העבר השני'.

ואין זה קל ופשוט כלל ועיקר. כשנמצאים בגלות, במיעוט נשלט ונרדף יש רצון למצא חן בעיני השליטים ובעיני הסביבה, והמחשבה הטבעית היא כי חיקוי שלהם ייטיב ויקל את התנאים. על אף כל זאת עם ישראל התבצר בסממנים האופייניים שלו והצהיר על כוונתו לשמור על ההתבדלות שלו. את התנאים הטובים של ארץ גושן כבר אין – אבל עדיין רוצים להתבדל ולהיות 'עם לבדד ישכון'.

הבגד עושה את האדם

מלבד שהלבוש יוצר מגדריות ומבטא את הרצון לשמר את המגדיר, יש לו משמעות עמוקה יותר כפי שאומר הפתגם 'הבגד עושה את האדם'. אינני יודע אם יש מקור בחז"ל לפתגם זה אולם אנו מוצאים שבגדי כהונה 'יוצרים' את הכהונה, ולכן כהן שעבד בחסרון חלק מהבגדים חייב מיתה כזר שעבד ועל כך אומר התלמוד במסכת זבחים 'אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם'.

כמו כן כאשר ממנים כהן גדול חדש, יש אפשרות להחיל עליו את הכהונה על ידי לבישת הבגדים המיוחדים לכהן גדול, הוה אומר ישנם מצבים שממש כך 'הבגד עושה את האדם' כיוצא בזה מצינו בבגדי שבת שכתבו בספרי חסידות שלבישתם פועלת באדם את קדושת השבת בדומה לבגדי כהונה (רבי צדוק הכהן עוד).

מעשיה חסידית מספרת, כי בדורות קדומים היו חסידים מבקשי אמת שרצו לבחון את עצמם האם הרגשת ההתעלות שהם מרגישים בשבת הינה אמיתית, או שהינה תחושה מלאכותית בהשפעת התפאורה, הביגוד והאוירה. הלכו ועשו מעשה, לבשו בגדי שבת ביום חול, התפללו במנגינה ושירה, אכלו סעודה שבתית והנה אכן האירו להם אורות גדולים...

באו באכזבה לפני הרבי ואמרו כנראה שהכל מלאכותי וגם בשבת אנו מרגישים אור בהשפעת האוירה והתפאורה החיצונית. אמר להם הרבי 'והלא לבשתם בגדי שבת, אם כן באמת חלה עליכם קדושת שבת...'

גם אם נקבל זאת כמעשיה ולא נסכים להנחה שבגדי שבת יכולים לפעול קדושת שבת ביום חול, אבל אין ספק שביגוד משפיע על האדם. בגד חגיגי משרה אוירה חגיגית, ביגוד 'זרוק' משפיע אוירה לא מחייבת וביגוד מכובד ומוקפד משרה אוירה תואמת, וכפי שהזכרנו לא פעם - המקום שבו עדיין נשמרת מכובדות הוא בית המשפט שהוא המקום היחיד שיש סמכות מחייבת...  

מסתבר שהתלבושות הלאומיות של כל העמים יש בהם מאפיינים עמוקים המתאימים לתרבות ולאופי, לכן כל אומה ביום העצמאות שלה מופיעה בלבוש לאומי אופייני, כי ביום זה רוצים להדגיש ולהבליט את הסגנון והאופי הייחודי. אמור מעתה כי בני ישראל שמרו ומשמרים את הלבוש האופייני להם כדי לשמר את האופי היהודי הטמון בבגדים אלו. מכאן כי ראוי לכבד מסורות של לבוש המשמרות את האופי והיופי הלאומי. גם לנו כדאי לשמר את הלבוש היהודי המסורתי ואת הלבוש הישיבתי המעבירים אלינו את הניחוחות את האופי והיופי בטעם העבר... 

הטור מעובד מדברי הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק', ומפורסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה שרעבי ז"ל.