חלק אלוק ממעל - האם האדם הוא חלק מאלוקים כפשוטו? חלק ב’

בטור הקודם הסברנו מדוע ברור שהקב"ה אחד, וכי לא יתכן שהוא מחלק את עצמו בנבראים.

עמנואל שאל:

"שלום. שמעתי לא פעם את האמירה שהנשמה שלי היא 'חלק אלוק ממעל'... אשמח שתבהיר לי את העניין".

* * *

שלום עמנואל, ותודה על שאלתך.

באף מקום לא נאמר שנשמתו של האדם הופרדה מאלוקים, ח"ו. לא תמצא אמירה כזו בתנ"ך, לא בגמרא ובאגדות חז"ל, ולא בזוהר הקדוש.

כך נאמר בתורה על יצירת האדם:

"וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז).

מפרש רש"י: "עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים".

נשמתו של האדם היא נזר הבריאה; היא הבריאה הכי קרובה לאלוקים במציאות אותה ברא, אך אין הדבר הופך את האדם ל"אלוקים קטן" וגם לא "חלק מאלוקים", שהרי האלוקים מעולם לא התחלק ולא השתנה. כל אמונה אחרת תהיה סותרת את יסוד תורתנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד).

גם המלאכים הקדושים ביותר בשמים אינם אלא יצירותיו של אלוקים, שליחיו עושי רצונו, ויצירתם לא שינתה דבר בעצמותו יתברך.

היהדות מלמדת אותנו שהדרך לזכות בקירבתו של השם יתברך, היא על ידי קיום רצונו בטוהר המידות המחשבות והמעשים. המטרה היא להידמות לאלוקים ככל יכולתנו, ובכך להתחבר אליו - כלומר - להתקרב אליו יתברך בזכות הידמותנו אליו, אך ודאי לא להפוך ל"אחד עם הא-ל".

מה מקור הביטוי "חלק אלוק ממעל"?

הפסוק המקורי נמצא באיוב (פרק לא, ב) בו נאמר: "ומה חלק אלוק ממעל ונחלת שדי ממרומים". המפרשים מסבירים את הפסוק לפי פשוטו, שאיוב "קובל ומתרעם לומר, ראו נא מהו החלק הניתן לי מן אלוק ממעל, לתשלום גמול מעשיי" - מצודת דוד (וכן מבאר רש"י והמלבי"ם).

פסוק זה נהפך בדרך משל ומטבע לשון מאוחרת, לתיאור נשמתו של האדם בכתבי המקובלים. הוא מופיע לראשונה בהקשר זה אצל מקובלים מתקופת האר"י הקדוש, לפני כ-400 שנה

לפני כמאתיים שנה התפרסם הביטוי מאוד בעולם, בזכות ספרו המפורסם של מייסד חסידות חב"ד - רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא, תחילת פרק ב'), בו נאמר: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש".

אני מניח שהיו קוראים שציטטו ביטוי זה מחוץ להקשרו, וכך עבר הביטוי מפה לאוזן עד שהשתרש בלב הקהל שטעה בהבנתו.

לשונם של המקובלים, ושל בעל התניא הקדוש בפרט, שונים מהלשון הנהוגה אצלנו. רבים מהמושגים בתורת הקבלה, מילים וביטויים, הם למעשה מטבעות-לשון; כלומר בעלי משמעות פרטית הידועה למקובלים, ושונה לגמרי ממה שיבינו הקוראים הפשוטים בכתביהם.

(גם אם נראה מאה פעמים משל על שועל מדבר, אין מספרם הרב מוכיח ששועלים אכן מדברים; לעומת זאת די להראות פעם אחת את הנמשל בכדי להוכיח שהיה מדובר במשל).

המילה "נשמה" בלשונו הקדושה של בעל התניא, פירושה נסוב על כוח-החַיּוּת שבה הקב"ה מחייה את בריותיו בכל רגע - ברצונו והארתו על הנבראים, ואין כוונתו חלילה שאלוקים הופרד או התחלק אי פעם בעצמו לנבראים.

בפרק מאוחר יותר, הבהיר בעל התניא את כוונתו היטב להרחיק את הטעות החמורה הזו, וסתר את מחשבת הכפירה המסוכנת שה' התחלק לנשמות וחלקים בעצמו ח"ו. כך כתב בספרו בפירוש (תניא חלק ד, סימן ז):

"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו - להבין לשון חלקנו וגורלנו, צריך לבאר היטב לשון השגור במאמר אבותינו ז"ל 'אין לו חלק באלוקי ישראל' - כי הגם דלכאורה לא שייך לשון 'חלק' כלל באלוקות יתברך, שאינו מתחלק לחלקים חס ושלום, אך הענין כמו שכתוב ביעקב 'ויקרא לו א-ל א-לוקי ישראל', פירוש - כי הנה באמת הקב"ה כשמו כן הוא, כי אף דאיהו ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים, מרום המעלות עד מתחת לארץ הלזו החומרית, כמו שכתוב 'הלא את השמים ואת הארץ אני מלא' - אני ממש, דהיינו מהותו ועצמותו כביכול, ולא כבודו לבד, אף על פי כן הוא קדוש ומובדל מעליונים ותחתונים ואינו נתפס כלל בתוכם חס ושלום כתפיסת נשמת האדם בגופו... ולזאת לא היו יכולים לקבל חיותם ממהותו ועצמותו לבדו כביכול, רק התפשטות החיות אשר הקב"ה מחיה עליונים ותחתונים, הוא על דרך משל, כמו הארה מאירה משמו יתברך שהוא ושמו אחד, וכמו שכתוב 'כי נשגב שמו לבדו' - רק זיוו והודו על ארץ ושמים וגו'. והארה זו מתלבשת ממש בעליונים ותחתונים להחיותם, ונתפסת בתוכם על ידי ממוצעים רבים וצמצומים רבים ועצומים, בהשתלשלות המדרגות דרך עילה ועלול וכו'. והנה הארה זו אף שלמעלה היא מאירה ומתפשטת בבחינה בלי גבול ותכלית, להחיות עולמות נעלמים לאין קץ ותכלית, כמו שכתוב באדרא רבא, אף על פי כן ברדתה למטה ע"י צמצומים רבים להחיות הנבראים והיצורים והנעשים, היא נחלקת דרך כלל למספר תרי"ג כנגד תרי"ג מצות התורה שהן הן תרי"ג מיני המשכות הארה זו מאור אין-סוף ברוך הוא, להאיר לנשמת האדם הכלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, אשר בעבורה הוא עיקר תכלית ירידת והמשכת הארה זו למטה לכל הנבראים והיצורים והנעשים, שתכלית כולן הוא האדם כנודע".

הרב יוסף וינברג ביאר בבעל התניא (שם): "שתכלית כולן הוא האדם כנודע - הרי למרות שאלוקות היא פשוטה בתכלית הפשיטות, ולא שייך באלוקות עניין של חלקים, אך בהארה האלוקית המאירה בעולמות למטה, שעיקרם ותכליתם היא נשמתו של יהודי, שייך עניין של חלקים ובאופן כללי הם תרי"ג חלקים שבהם מתחלקת הארה".

[תודתי נתונה לידיד נפשי ורעי הטוב ר' ניסן לוי הי"ו שסייע במציאת הציטוט החשוב מבעל התניא].

יושם לב כי בעל התניא כתב פעמיים "חס ושלום" ביחס למחשבה שאלוקים יתחלק לחלקים, או ייתפס בתוך הנבראים כנשמת האדם בתוך גופו, וכן כתב בפירוש שהתפשטות החַיּוּת של הא-ל מאירה בעולמו בדרך משל.

כעת אשתדל להבהיר את כוונת המקובלים כפי מיעוט יכולתי.

אלוקים כמובן היה אחד קודם העולם ונשאר אחד אחר יצירת העולם. כל העולם כולו מתקיים מרצונו של אלוקים, אשר בוחר להמשיך ולקיימו בכל רגע ורגע כמאמר התפילה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

אלא שרצונו של ה' מגיע לנבראים דרך מחיצות ומסובבים בדרגות שונות, הנקראות בדרך משל בשם "הארה", בדומה לקרני האור המגיעות בחלקים ובדרגות שונות אל ארצות העולם - מן השמש המאירה הניצבת במקומה תמיד באותה רמה ללא שינוי והפסק. השמש במשל מתארת את ייחודו של ה' שאינו מתחלק ואינו משתנה לעולם, בעוד קרני האור במשל מתארות את רצון השם המחייה את עולמו ואת חלק-הנשמה שבישראל.

המקובלים השתמשו במשל זה כדי להמחיש את חשיבות נשמתו הקדושה של היהודי, שנבראה ומתקיימת על ידי רצון ישיר של ה', ולא על ידי רצון עקיף שמשתלשל בבריאה כמו אצל יתר הנבראים. מכאן ביאור למאמר המפורסם שנשמת היהודי היא "חלק אלוק ממעל ממש"; רצונו לומר שהקב"ה משפיע חלק של כח חַיּוּת מקורי (מעין "צינור רוחני ישיר") בכל רגע ורגע בנשמת הישראל לקיימו ולהנהיגו באופן פרטי, ולא בהשגחה כללית שמנהיגה פרטים-הרבה. הפעלתו של ה' על האדם היא ללא כל המחיצות האחרות שיש בבריאה לרצון האלוקי.

ביאר הרמב"ן על בריאת האדם (בראשית ב, ז): "ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון, להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשה וכל הנפשות וכוחותן לה".

בדרך משל, דומה ה' לנפח היוצר כד זכוכית, ונופח מפיו כדי ליצור צורתו. כך להבדיל, ה' מחייה את נשמותינו ברצונו הישיר - הקדוש ביותר והעמוק ביותר - ללא מתווכים נוספים. זאת, בשונה מכל יתר העצמים הדוממים והחיים שיש בבריאה, אשר נבראו בכח רצון עקיף המגיע על ידי השתלשלות של מחיצות, סיבות ומסובבים שיצר ה' בבריאה, כגון חוקי הטבע המעצבים את עולם החומר.

רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל ביאר כוונה זו בחיבורים נוספים. כך כתב: "ונפש השנית בישראל נקרא נפש אלהית חלק אלוה ממעל, והיא הבאה לאדם בלי אמצעים כלל, כמו שכתוב 'והאלהים עשה את האדם ישר' (בקהלת סס"י ז') וכמו שכתוב 'ואתה נפחתה בי' - ואתה ממש, בלי ממוצעים" (אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה, פרשת תצא, לז, ד).

כלומר, הנשמה זוכה להארה אלוקית ישירה - ממש, המקיימת אותה בלי ממוצעים כייתר הנבראים. המילה "ממש" מתייחסת לגודל הגילוי האלוקי בנשמת הישראל, זה הוא החלק שה' מאיר בו, בדומה לשמש המאירה אור בעולם, בעוד בשאר הנבראים ההארה הזו מגיעה בהסתר ע"י אמצעים וממוצעים.

דומה הדבר להבדל שיש בין השגחה כללית לבין השגחה פרטית. הקב"ה משגיח על כל הנמלים בעולם בהשגחה כללית, כלומר: למרות שהוא יתברך מקיים בכל רגע ורגע כל אטום בגופה של כל נמלה בכוחו הישיר ומודעותו המלאה בכל מעשיה, מכל מקום אין לו עניין מיוחד במעשיה האישיים של כל נמלה; התייחסותו של הקב"ה לנמלה פרטית - נובעת רק מרצונו הראשוני לקיים את כל מין-הנמלים בטבע, אך לא מכווֶּנֶת ביחס פרטי אליה.

במילים אחרות: מכוח סיבה ראשונית אחת, מתקיימים עכשיו כל הנמלים בטבע בכל המקומות ובכל הזמנים. זו היא השגחה כללית.

אך נשמת האדם היא מיוחדת במינה, כי קיומה שואב את חיותה מכח רצונו העליון והישיר ביותר של ה' המשגיח בה ובכל פעולותיה בכל רגע ורגע בכוונות פרטיות - זו היא השגחה פרטית, התייחסות מכווֶּנֶת לכל אדם ביחס אישי אליו ואל מעשיו. מסיבה זו אין שתי נשמות זהות, כי בכל עת יש לנשמה בחירה חופשית בין טוב לרע - כל בחירה כזו דומה לבריאה חדשה בתוך המציאות, המסוגלת לקרב או להרחיק אותה מן הבורא המשגיח בה לפי מעשיה.

לסיכום, נשמת האדם היא החפץ הקדוש ביותר שיצר ה' יתברך ע"י רצונו, דרכה משפיע ה' לאדם מקדושתו באופן ישיר. ה' הוא המשפיע, והאדם הוא המושפע.

ה' יתברך לנצח יהיה אחד מוחלט, ללא שינוי וחלוקה, כדברי הפיוט המפורסם: "אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא... בלי ערך בלי דמיון, בלי שני ותמורה. בלי חיבור בלי פרוד, גדול כח וגבורה".

[תודה מיוחדת לרבי הרה"ג יעקב סגל שליט"א שעיין בדברים וסייע לי במציאת מקורות].

* * *

נספח: התייחסות הרמח"ל לשגיאה שה' התחלק לספירות ונשמות

[אברך יקר בשם הרב אליהו פלס הי"ו, האיר עיניי למקורות נוספים שהתייחסו לשגיאה חמורה זו בהבנת הביטוי "חלק אלוק ממעל". תודתי נתונה לו על הציטוטים החשובים שתרם למאמר, ובפרט נספח מושקע זה].

הרמח"ל, בחיבורו "מאמר הויכוח", ערך דו-שיח בין חוקר המתנגד לקבלה לבין מקובל, ובו ביאר שגיאות חמורות בהבנת הקבלה, בפרט תיקן את השגיאה שהקב"ה התחלק בעצמותו לספירות או לנשמות.

במאמר זה, החוקר שואל את המקובל: "אמר החוקר, הנה תעשה המשך בבואך ל-בי"ע (-בריאה יצירה עשייה), ואף על פי כן תקראהו אלוקות, ואחר כך תאמר שחלק ממנו יקרא כן בשם אלוקות, וחלק ממנו לא יקרא בשם זה. אמור לי בחיי ראשך, השמעת מימיך שיוכל חס ושלום אלוקות כל כך להתחלק, חציו ישאר אלוקות וחציו לא, אלא ייעשה עבד משרת לחציו הראשון? האמן לי אוהב נאמן, שאין אלה דברי חוכמה כי אי אפשר להיכנס דברים אלה באוזני איש נבון, אם בפתאים המאמינים לכל דבר" (מאמר הויכוח, סימן כא), ובהמשך מקשה עליו: "וזה דבר קשה עד מאוד מה הבנה יכול להיות לדברים אלה, שמה שהוא אלוקות יהיה משתלשל עד שיתהווה גשם אחד עכור" (שם, סימן כג).

כנגד דברים אלה, מבאר הרמח"ל בשם המקובל שאכן, אין לומר שיש שיתוף או חיבור בין הבורא לנבראים, ולא חלק ממנו שהתגשם, כי אז תהיה אמונתנו כמו "השילוש הקדוש" של הנוצרים ח"ו. הדברים ארוכים, אך נצטט מקצתם:

"אמר המקובל ...הנפרדים, פירוש, הנבראים שהם נפרדים מן הבורא, אם כן אינם הבורא, ולא כוחותיו, ולא אלוקותו, אלא מה שברא בכוחו. אם שני דברים אלה תערב [הסבר: כלומר הבורא עם הנבראים], לא תבין עוד שום דבר אמתי... כי אף על פי שדרך ההוצאה מן האין אל היש לא ידענו, אך ידענו ודאי שהספירות הם המוציאים אותם, וידענו שכל כח וכח (-כלומר ספירה) מוציא תולדה בפני עצמה המתייחסת לו (-אל הספירה)". (שם, סימן סב).

ועוד אמר בפירוש: "ואי אפשר לומר דבר זה, בשום פנים, שאורו יתברך שמו הוא בעצמו יתפעל וישתלשל עד שייעשה מהבורא נברא. לא שמעת מימיך שהבריאה היא יש מאין?" (שם, סימן לו).

הרמח"ל מבאר בחיבורו שגם המושג "ספירות" אינן חילוק באלוקים עצמו, אלא בהנהגותיו של ה' עם הנבראים, בדומה למידת הדין ומידת הרחמים שמתארים הנהגות בתוך עולמו, אך לא חילוק באלוקותו חלילה; באופן דומה, הקב"ה נוהג בספירת החסד ובספירת הכתר וכו' עם נבראיו. בדרך משל דומה העניין לאדם שהוא גם רופא וגם אבא וגם מרצה, ואין תפקידיו השונים סותרים את יישותו האחת.

בספר נוסף שחיבר הרמח"ל, ושמו - קל"ח פתחי חוכמה, מבאר שהנשמה היא יישות נבראת ואינה אלוקות. וכך כתב:

"אך יש הפרש גדול שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלוקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית שלא כצורת הגוף, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה, מה שאין כן בספירות שהן כוחות מחשבתו של הרצון ברוך הוא, שאי אפשר לומר בהן שום צורה כלל, כיון שידענו שהמעשים יתברך שמו בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו" (פתח ז', עמוד כב). להרחבת העניין יש לראות פתח א' ו-ב', שם מסביר האם שייך רצון שיהיה מנוגד לרצונו של הבורא.

גם בספרו "דרך ה'", ביאר הרמח"ל: "הנשמות הם מין -נבראים- רוחניים התעתדו לבוא בתוך גוף" (חלק א', פרק ה, ס"א, ועיין בפרק ג' שכל העניינים שייכים רק בנשמה הנבראת ולא בעצמותו של ה').

אך נראה שהראשון שיצא נגד שגיאה זו בהבנת הקבלה, היה המקובל רבי מנשה בן ישראל (המאה ה-16, אמסטרדם), כך כתב בספרו "נשמת חיים":

"והדברים האלה הגם שגם כן ראיתי מפילוסופי האומות מחזיקים בדעת הזה, הם תמוהים וזרים מאוד, אין ראוי לכל בר ישראל לאומרם, כל שכן להעלותם על ספר. כי איך יהיה האינסוף הבלתי תכלית ומתעלה על כל ראש - חלק כחלק בנשמה האנושית? ואיך יאמר יציר חומר אעלה על במותי עב ואדמה לעליון, אם הכתוב צווח ואל מי תדמיוני ואשווה, וכמו שאמר הפייטן והוא אחד ואין שני להמשילו להחבירה. ואם עצם האלוהות הוא בלתי מתחלק ונפרד מעצמותו בלי חיבור בלי פירוד - מי הוא זה מכל ברואי מעלה ומטה אשר יאמר עליו זה הוא חלק אלוק ממעל? זאת ועוד אחרת, שיימשך מזה שאם הנשמה היא חלק מהאלוק, שיש בה צד אלוהות או חלק מהאלוהות, ולפי זה יהיה הא-ל גם כן חוטא ומתלכלך בעולם הזה, וזה הוא טעות ושיבוש גדול באמונה. גם אם היתה חלק מעצמותו חס ושלום, ודומה לו, מהכרח היות יהיה כמוהו חכמה בפועל ולא בכח ובלתי משתנית, והיפך זה הנסיון יוכיח. וזולת זה כתוב הדר הוא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואם האדם הוא צלם אלוקים נכלל באינו חלק ממנו, שידוע הוא שצלם הוא דבר נפרד מהדבר אשר הוא לא צלם, ואם כן אינו חלק ממנו... ומה שאמר הכתוב 'חלקי השם אמרה נפשי' - לא לעזר ולא להועיל לדעת המגונה הזה, יען כוונת הכתוב להעיר על הפלגת הדבקות שבין הקב"ה לישראל, המשגיח בו בהשגחה פרטית בלי שום אמצעי, כמו שאמר הכתוב 'השם בדד ינחנו ואין עמו אל נכר', כי שאר האומות אשר חלק להם לכל אחת ואחת - אחד מן השרים העליונים, כי חלק השם עמו - יעקב חבל נחלתו... ואל תאמין בו במה שייחס הדעת הזה להחכם קורדוברו ז"ל, כי הוא (הרמ"ק) לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, אבל כוונתו היא להורות שהנפש באה לגוף כלולה מן העליונים, וכך הוא האמת ואין להאריך" (נשמת חיים, מאמר שני, פרק תשיעי).