לאישה
הזמרת לאה דרור: "היום בו התגיירתי היה היום המאושר בחיי"
לאה דרור החליטה בגיל 16 שהיא רוצה להיות יהודייה. מאז היא מופיעה בערבי חיזוק מול אלפי נשים, ומשתפת אותן בסיפורה האישי והמרגש. ראיון ראשון
- ורד בלר
- פורסם ו' שבט התשע"ח |עודכן
לאה דרור בהופעה
"בכל פעם שאני חוזרת אל הרגע הזה, הרגע בו אמרתי בקול ובכוונה 'שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד', וידעתי שאני יהודייה כשרה לפי ההלכה, עומדות לי דמעות בעיניים", מספרת לאה דרור. "גם בהופעות שלי, הגם שסיפרתי את סיפורי כבר עשרות פעמים, אין פעם שאני לא חוזרת אל הרגע הזה ולא מתרגשת בכל פעם מחדש, כאילו לא עברו יותר מחמש עשרה שנה מאז אותו הרגע. הנה, אפילו עכשיו, תוך כדי ראיון איתך, אני בוכה... נזכרת ברגע המרגש והעוצמתי ההוא, ובוכה...".
לאה דרור הייתה ילדה קטנה בכפר נידח ברוסיה, בת למשפחה אתיאיסטית לחלוטין. היא מעולם לא חלמה שתעלה לארץ ישראל, מעולם לא תיארה לעצמה שחייה ישתנו לחלוטין בגיל שש עשרה, ומעולם לא דמיינה שיום יבוא והיא תהיה אמא לשישה ילדים מתוקים, אישה חרדית שסיפורה המרגש יסחוף וידהים אלפי נשים.
"היום המאושר בחיי"
בראיון ראשון, היא מספרת באותה ההתלהבות ובהתרגשות דומה, ממש כאילו היא מופיעה על במה, את סיפור חייה ואת הדרך הארוכה שעשתה אל היהדות. "לא היו שום ספקות, שום התלבטות", היא אומרת. "היום בו התגיירתי הוא היום המאושר בחיי. הרגע הכי חזק ועוצמתי שזכיתי לחוות. זה יום ההולדת השני שלי."
לאה דרור
היא נולדה בכפר קטן ונידח ברוסיה, בת לאב יהודי מתבולל שנישא לגויה. אביה הגיע ממשפחה רוסית חילונית לחלוטין שהקומוניזם מחק ממנה כל זכר לדת. להוריו לא היה שום קשר ליהדות, רק בקשה אחת הייתה להם: שלא יתבולל. "זה לא עזר להם", מספרת לאה. "אבא שלי הוא בן מסור ואוהב, אבל לדת לא היה שום מקום בחייו. הוא לא ידע מה זו אמונה, לא ידע מהי יהדות, והוא נישא לאמא שלי למרות בקשת הוריו. אמא שלי היא אישה עדינה שתמיד חיפשה רוחניות, והחיבור לבן לעם היהודי דווקא קסם לה".
הכפר עצמו היה מקום קטן ושלו, ולאה מספרת שמעולם לא נתקלו בגילויי אנטישמיות בוטים, למרות מוצאו היהודי של אבי המשפחה. "מגיל צעיר מאד ידעתי שאבא שלי יהודי, שאמא שלי לא יהודייה, ושבאחד הימים יהיה עלי לבחור האם אני רוצה להיות יהודייה או לא", היא מספרת. "מעבר לזה, לא היה לי שמץ מושג על יהדות, לא ידעתי שיש מצוות, שצריך להתגייר כדי להצטרף לעם הזה. לא ידעתי כלום, ממש כלום. אבל למרות שגדלתי בבית חילוני ואתאיסטי לחלוטין, ההורים שלי שמרו עלינו מאד. לא היו בבית שלנו אלכוהול או נהנתנות. ההורים שלי - שניהם אנשים משכילים ואינטליגנטים, והכמיהה לרוחניות ומשמעות היתה תמיד חלק מחייהם"
כשהייתה בת אחת עשרה, שנים ספורות לאחר נפילת מסך הברזל, החליטו בני המשפחה לעלות לישראל. מוצאו היהודי של האב וחוק השבות פתחו בפניהם את הדלתות, והוריה של לאה, שמאז ומתמיד חיפשו אחר משמעות ושינוי, סברו שאולי בישראל ימצאו את התשובות.
"הגענו לארץ", נזכרת לאה, "ושום דבר לא השתנה. הכל נשאר כפי שהיה ברוסיה. עדיין היינו משפחה חילונית, עדיין לא היה לנו שום קשר לדת. משרד הקליטה שיכן אותנו ברחובות, ואני הלכתי לבית ספר והשתלבתי בחברה מיד, למדתי את השפה בקלות והתעריתי בחברה. אמנם ידעתי מחברות שלא כדאי שאחשוף שאינני יהודייה, אבל הייתי ילדה מקובלת עם הרבה חברות. מה שמצחיק הוא שלמרות שידעתי שאני לא יהודייה, הייתי הולכת לתהילים בשבתות עם חצאית. לא חשבתי שיש סתירה בכלל. מאד התחברתי לחגים היהודים, אפילו ביום כיפור צמתי, למרות שלא הייתי חייבת".
"רצינו לדעת מה גרם לאבא לעשות שינוי קיצוני"
אחרי חמש שנים בארץ ישראל, התחולל שינוי דראסטי בחיי המשפחה. אב המשפחה חזר בתשובה והיה לחסיד חב''ד. המהפך היה קיצוני, חד ומהיר. בבת אחת נסחף אביה של לאה אל היהדות בהתרגשות ובלהט. "אמא שלי קיבלה את זה הכי קשה. היא לא הבינה בהתחלה למה יש כל כך הרבה איסורים, למה החזרה בתשובה שלו גוררת כזה שינוי עמוק. בהתחלה חשבנו שזה יעבור לו, היינו סבלניים והשתדלנו לכבד. שמרנו שבת בבית, לא הדלקנו טלוויזיה ביום שישי בערב וחיכינו לו שיחזור מבית הכנסת. היינו בטוחים שזה משהו זמני שיחלוף, אבל ככל שעבר הזמן, ראינו שהשינוי הזה הוא עמוק ואמיתי".
חזרתו בתשובה של האב כמעט וערערה את המשפחה. לאה מספרת שהייתה התלבטות גדולה ורגעים קשים, אבל אמא שלה, שמאז ומתמיד חיפשה משמעות ותשובות, הבינה שעומדות בפניה שתי ברירות, או לפרק את המשפחה או להמשיך איתו במסע אל היהדות. "לאמא שלי זה היה ברור. אחד העקרונות שלה היה שלמען המשפחה עושים הכל. אז למען אבא שלי, היא החליטה לבדוק במה מדובר. מאז ומתמיד היא חיפשה משהו רוחני, משהו שיהיה קצת מעבר, ומה שאנחנו החלטנו ביחד, בתור משפחה, היה שאנחנו רוצים להכיר קצת יותר. רוצים לדעת מה גרם לאבא שלי לעשות שינוי קיצוני כזה".
מרגע ההחלטה לא היו יותר התלבטויות ותמיהות. לאה ומשפחתה הלכו לשעורי תורה, ושם נפתח בפניהן עולם חדש. "זה היה מדהים", היא מספרת בהתרגשות. "אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש, הבנו פתאום שהגענו למקור, שכל האמונות האחרות שניסינו עד אז היו רק חיקוי עלוב, ולמה להסתפק בחיקוי, אם המקור הוא כל כך נפלא ועמוק ומלא תוכן? זה מדהים, כי את היהדות לא מצאתי בתאילנד או בהודו או בארץ רחוקה, מצאתי אותה אצלי בבית, כמו האוצר שהיה מוחבא מתחת לגשר".
ואז את מתחילה להתקרב ליהדות כשאת נמצאת בסביבה חילונית לגמרי. מה היו התגובות?
"אם יש משהו מדהים בסיפור שלי, זה כמה שהשלב הזה היה קל. הרגשתי שהקב''ה פשוט שומר עלי. התחלתי ללכת עם חצאיות בתיכון, וזה היה שינוי גדול מאד. הייתי תלמידה מוכרת בבית הספר, היו לי המון חברות וזה היה סוג של וואו, לאה דרור חוזרת בתשובה! עזבתי את הכל במוצהר, אבל לא נתקלתי בתגובות שליליות בכלל. הרבה אנשים מפחדים מהשלב הזה, אבל אצלי פשוט ראיתי במוחש שאין בכלל מקום לפחד הזה. אנשים רוצים את היהדות, הם מחכים לאנשים האמיצים שיפלסו את הדרך ויוכיחו לאחרים שזה לא מפחיד להיות שונה, שזה לא מפחיד להיות דתי. מסביבי נתקלתי רק בתגובות חיוביות ומעריכות מאוד".
היו רגעים קשים?
הניסיון הכי גדול שלי היה לוותר על השירה. מגיל חמש אני מופיעה על במות, המוזיקה הייתה חלק ממני, ופתאום הבנתי שזה אסור, שאי אפשר יותר. זה היה ניסיון מאד קשה. חשבתי אז, בצעדים הראשונים של ההתחלה, שאסור לי לשיר בכלל. שאני צריכה לוותר על הכל ולא לעשות עם הכישרון שחוננתי בו כלום. זו הייתה הקרבה מאד גדולה בשבילי. רק כמה שנים אחרי, כשלמדתי במדרשה 'אור חיה', היה לי לילה אחד חלום מופלא, שממנו הבנתי שאני צריכה להמשיך להשתמש בכישרון הזה, שאסור לי לוותר עליו. שהכישרון הזה לא ניתן לי סתם, הוא ניתן לי מה' כדי שאעשה איתו משהו. מאז התחלתי לשיר ולהופיע מול נשים. התגובות שאני מקבלת הן מדהימות, אוהבות ומחבקות. אני מרגישה שזו ממש השליחות שלי בעולם, לשמח נשים יהודיות ולקרב אותן לה'".
"הכי קשה עבורי היה לחלל את השבת"
כמעט מהרגע בו גילתה לאה את היהדות, היה ברור לה שהיא רוצה להצטרף אל העם היהודי. ביחד עם אמה ואחיה, היא פתחה תיק ברבנות בהכנה לקראת הליך הגיור והחלה בלימודי יהדות. זה היה קורס אינטנסיבי שנמשך עשרה חודשים, שני מפגשים בשבוע, אבל ללאה ובני משפחתה זה היה כמו טיפה בים. "כל מצווה חטפנו בהתלהבות ובתמימות", היא נזכרת בחיוך. "הצמא שלנו לדעת וללמוד עוד רק גבר. רק חיכיתי לרגע בו אזכה להצטרף לעם היהודי. לא היו שאלות, לא היו לי התלבטויות. היה לי ברור שרק הנשמה האלוקית חסרה לי, שאני יהודייה לכל דבר ועניין. הכי קשה עבורי היה לחלל את השבת, כדין 'גוי ששמר שבת חייב מיתה'. זו הייתה כל פעם תזכורת כואבת לכך שאני עדיין לא יהודייה".
כשהגיעה כל המשפחה למפגש לקראת הגיור, לאה הייתה נראית כחרדית לכל דבר. "נכנסתי עם חצאית ארוכה, אמא שלי הגיעה עם כיסוי ראש ובגדים צנועים. מי שפגש אותנו בדרך, היו בטוח שאנחנו חרדים. אני זוכרת עד היום את הלחץ הזה, את הפחד שמא בית הדין לא יסכים לגייר אותנו".
לאחר שהוכיחה מול חברי בית הדין את רמת ידיעותיה בהלכות והכרות עם המצוות שניתנו לעם ישראל, שאלו הדיינים את לאה שאלה אחרונה. "יש לך שבע מצוות בני נוח", אמרו לה. "אם תתגיירי יהיו לך תרי''ג מצוות לקיים. שכר ועונש. למה לך לרצות את העול הזה?".
קולה של לאה רועד כשהיא נזכרת ברגע הזה. "השבתי להם שאני לא רואה את החיים שלי אחרת. אני שומרת מצוות כבר יותר משנה, אני לא יכולה לחזור חזרה. אין לי אפשרות אחרת, מלבד להפוך ליהודייה".
הדיינים ביקשו מלאה ובני משפחתה לצאת מחוץ לחדר כדי שיוכלו לדון ביניהם האם הם ראויים להצטרף לעם היהודי. כשקראו להם בשנית, הם חייכו אליהם חיוך רחב. "קיבלנו אתכם לעם ישראל, החלטנו לגייר אתכם", אמרו והוסיפו כי בית דין של מעלה מקבל את מה שבית דין של מטה קובע.
לאה דרור בהופעה
השלב הבא היה טבילה במקווה, שמהווה בעצם את החותמת הרשמית המעידה כי הגר אכן הפך ליהודי. זוהי נקודת אל חזור. ברגע הטבילה, מקבל הגר על עצמו עול מלכות שמיים והופך ליהודי. "זה היה רגע מרגש מאד", אומרת לאה. "אני לא יכולה להיזכר בו בלי להתחיל לבכות. זה היה ממש כמו להיוולד מחדש. טבלתי 3 טבילות. בירכתי על הטבילה והרגשתי צמרמורת פנימית. זה רגע שאי אפשר לתאר. זה היה היום המאושר בחיי. אחרי שיצאתי מהמקווה פגש אותי אחד הרבנים, הוא שאל אותי בת כמה אני והשבתי לו שאני בת שש עשרה. הוא חייך ואמר: 'לא, את בת חצי שעה'. ובאמת, כ''ג אייר זה יום ההולדת השני שלי. יש לי שני ימי הולדת בשנה - היום בו נולדתי והיום בו נולדתי באמת. כשאני מתארת את הרגע הזה בהופעות שלי, יש לי דמעות בעיניים".
בהופעות שלה, המיועדות לנשים ובנות בלבד, מספרת לאה את סיפורה לקהל בשילוב שירים וקריינות אישית. התגובות שהיא מקבלת, היא מספרת, הן מדהימות. "נשים באות אלי בדמעות, מספרות לי שהסיפור שלי שינה אצלן משהו, שמעולם לא חשבו על הזכות שנפלה בחלקן להיוולד כיהודיות. ומבחינתי, זו ממש שליחות, לחזק נשים ולשמח אותן".