"התאונה שעברתי הצילה את חיי": סיפור התשובה המטלטל של טליה

זה קרה שלושה חודשים לפני הטיסה המיוחלת שלה להודו. למעשה, את אותו הבוקר טליה מלכה (שם בדוי), 27, לא תשכח לעולם. שום דבר בו לא הסגיר את הדרמה שצפויה היתה להתחולל זמן קצר מאוחר יותר, ולהפוך לה את החיים לחלוטין. "השעה היתה עשר בבוקר", היא מתארת, "ואני הייתי בדיוק בדרך לעבודה, בכביש בין כפר יונה לבית ליד, באזור שבו יש מין גבעה שאין בה שדה ראייה. בכביש הזדחל לו עומס תנועה לאיטו, ואני הייתי עסוקה עם הנייד שלי, ולא שמתי לב לכלום". התוצאה: כמה דקות אחר כך, התנגשה מלכה בעוצמה במכונית שנסעה לפניה, וגרמה לה לעוף על שתי מכוניות קדימה, כשגם המכונית שנסעה מאחוריה – התנגשה ברכבה של מלכה בעוצמה, ויצרה תאונת שרשרת.

מדובר היה בפגיעה קטלנית, שרק בנס לא גבתה חיי אדם, ולא גרמה לפגיעה אנושה במי שהיו מעורבים בתאונה. ליתר דיוק, כולם – חוץ ממלכה עצמה. "מיד אחרי ההתנגשות, הדלת של האוטו ננעלה אוטומטית ועלה המון עשן מהאוטו, ואני נלחצתי מאוד, כי פחדתי שהאוטו עומד להתפוצץ ולעלות באש. בעטתי מהר עם הרגל בדלת כדי לצאת, ובגלל כמות האדרנלין שפיעמה בי, עוד לא הרגשתי את כל הפגיעות. בסופו של דבר, הצלחתי להיחלץ מהמכונית בכוחות עצמי, התיישבתי על הרצפה, וצרחתי שאני לא מצליחה לנשום. פרמדיקים של מד"א שהגיעו למקום היו בטוחים שזה מהלחץ. רק בבית החולים, התברר שיש לי חור בריאה, כך שכל האוויר שניסיתי לנשום – פשוט לא הצליח להיכנס ולהישאר אצלי בריאות".

אבל זה היה רק קצה הקרחון: מהרגע שהגיעה מלכה לבית החולים, הובהלה לסדרת בדיקות, שבכל רבע שעה הצביעה על פגיעה חמורה מקודמתה, ממנה סבלה. בסופו של דבר שברה מלכה ארבע צלעות וגם את בית החזה, תזוזה של שתי חוליות בגב, ברכיים סדוקות, ספגה פגיעה רצינית גם באיברים פנימיים, וסבלה כאמור מחור בראיה.

"כעסתי, לא התאים לי לשכב פתאום חודשיים בשיקום"

בחייה האישיים, ניהלה אז מלכה לו"ז צפוף, שכלל עבודה אינטנסיבית במרבית שעות היום, לצורך חיסכון לטיולים בחו"ל. "חייתי חיים לא שגרתיים, או בקיצור: עובדת -חוסכת- טסה. סיימתי תיכון, התגייסתי לצבא, ושבוע אחרי שהשתחררתי כבר עזבתי את הבית. אחר כך טסתי לתאילנד, חזרתי, ועברתי לגור באילת, שם השתלבתי בעבודה בחיי הלילה והמועדונים, ומשם חוזר חלילה, היעד הבא, שהיה דרום אמריקה, והכל בתודעה אחת ויחידה של הרגע: איך להרוויח כסף קל. לא ראיתי שום דבר מעבר. לא חשבתי על לימודים או להשתקע במשהו רציני. החיים היו בשבילי הרפתקה, יותר 'כאן ועכשיו', ולא לחשוב יותר מדי, לזרום. נשאבתי לזה, היה לי נוח, היה לי את המקום הבטוח שלי. במשך הזמן טסתי לאמסטרדם, ברלין, קנדה וקולומביה. התכנון הבא היה הודו. קניתי כרטיס לעוד שלושה חודשים, וחיכיתי בקוצר רוח לימים שיחלפו. היום אני מבינה שפשוט לא ידעתי להתמודד באמת עם הדברים ולהתמיד במשהו".

(צילום: shutterstock)

ואז התרחשה התאונה הקטלנית שטרפה מחדש את כל הקלפים בחייה של מלכה. "התאונה הזאת פשוט העירה אותי מהלופ שחייתי בו. בתאונה עצמה, ובשיקום הארוך שעברתי אחר כך, עוד לא הבנתי את זה. בעיקר כעסתי ולא הבנתי מאיפה בא לי הטיימינג הנורא הזה של לשכב חודשיים בשיקום, שלושה חודשים לפני הטיסה".

"אחרי התאונה, רבצתי כל היום על הספה, רקובה מבפנים"

מיד לאחר התאונה, החלה מלכה בהליך שיקום מפרך ומייגע. "חודש שלם שכבתי בייסורים נוראיים, צמודה למכשיר שהיה אמור לאחות לי את הגב - אבל שבמקביל לחץ בחוזקה גם על השברים בצלעות ובבית החזה, שברים שאמורים להתאחות עצמאית לאט לאט. בשבוע הראשון, הייתי מרותקת למיטה בבית החולים, בלי יכולת להזיז את הגוף בכלל עד הדברים הכי פשוטים, כמו לאכול או לצחצח שיניים. בתום אותו שבוע, חזרתי הביתה עם חגורה שהחזיקה לי את הגב, עדיין מנוטרלת לחלוטין מיכולת לעשות פעולה הכי פשוטה בצורה עצמאית, אפילו לא להתכופף, סובלת מכאבי תופת. וכאילו זה לא היה מספיק - יום לאחר האשפוז, אמא שלי הודיעה לצוות הרפואי שהיא לא מוכנה שאקבל יותר מורפיום. הייתי בשוק, לא ידעתי איך אני הולכת להחזיק את כל הכאב הזה. חודש וחצי של נצח".

בדיעבד, עם חקירת התאונה באופן מעמיק יותר, התבררו כמות הניסים שהתרחשו למלכה באותה נסיעה, בהם העובדה שהיתה לבד ברכב, ושהרכב שהתנגשה בו חזיתית, מסוג סיטרואן ברלינגו, הוביל בירכתיו סחורה רבה, שמזערה לחלוטין את הפגיעה בנהג ("אם הייתי פוגעת בו - לא הייתי סולחת לעצמי"). אבל עבור מלכה – היו אלה דברים שהיא התקשתה לראות באותם ימים, שעה שהיתה שקועה לחלוטין ברגשות של כעס וחוסר אונים. "לא ראיתי שום דבר חוץ מהכעס שלי. כעסתי על חוסר הצדק של איך זה קרה דווקא לי, ודווקא עכשיו נעצרו לי ככה החיים לפני הטיסה, שכל כך חיכיתי לה, בשיאה של עבודה, בשיאו של הקיץ. וכמובן, כעסתי גם על זה שאני תלויה באחרים שצריכים לטפל בי, כל כך התביישתי. הדבר האחרון שרציתי היה שיטרחו בשבילי. כעסתי גם על הכאבים, שהיו קשים מנשוא. לא הצלחתי לראות שום דבר חיובי.

"אני זוכרת שאפילו אבא שלי ניסה להעיר אותי, שאיך אני יכולה להגיד שזה לא מה' ושזו לא הצלה של ממש. באחד הימים הוא הראה לי סרטון שעשו על משפחות שאחד מבני המשפחה נפצע קלות, או לפחות לא עבר תאונה קטלנית כמו שאני עברתי, וכתוצאה מכך נקטע או השתתק לו חלק בגוף. אבל אני התקשיתי לראות את הדברים אחרת".

אבל גם כשהגוף כבר החל לגלות סימני התאוששות – נראה היה שנפשה של מלכה מסרבת להירפא. "נכנסתי לתקופה קשה מאוד מבחינה נפשית, כי לא יכולתי לחזור לעבוד. רבצתי כל היום על הספה, לבד, בתוך עצמי, בתוך הבאסה, שואלת שאלות. לא יצאתי מהבית. בסופו של דבר שקעתי לדיכאון. מבפנים הרגשתי רקובה לגמרי, שהכל חסום לי. היו בי המון כעס ושנאה עצמית גדולה, תחושת אשמה כבדה מנשוא שרבצה לי על כתפיים קטנות מדי. הרגשתי שאני אפס, שאני לא ראויה לכלום.  גם כשכבר יכולתי לעבוד, וחיפשתי עבודה – באורח פלאי לחלוטין, לא קיבלו אותי אפילו לתפקידים הכי פשוטים. הייתי בשמונה ראיונות עבודה – ומכולם קיבלתי תשובה שלילית, ופשוט התרסקתי. אבל דבר אחד ידעתי: משהו חייב להשתנות. בדפוסי ההתנהגות, בתפיסה, בצורה שבה לקחתי את החיים. היום אני יודעת שה' חסם לי את כל הדרכים כדי להוביל אותי לדרך אחת – הדרך אליו".

ואז הגיע חודש אלול. במהלכו, הגיעה הישועה של מלכה ממקור לא צפוי לחלוטין, כאשר יובל, אחיה הקטן של מלכה, התקרב ליהדות. "אחי היה מתעקש לקחת אותי איתו לסליחות בכל לילה, ופתאום, אחרי הרבה זמן שלא, הרגשתי שם משהו חדש שממלא אותי. התרגשתי מהקריאה של התפילה.  הוא עשה עוד כל מיני דברים בחכמה, מתחת לפני השטח. הוא ידע למשל שהטלוויזיה היא המפלט שלי, אז הוא כל הזמן היה מדליק לי את ערוץ הידברות והולך, ולאט לאט התחברתי לזה יותר. הרגשתי שבכל פעם מחדש ה' שלח לי שיעורים שהתאימו למצב שלי ועזרו לי לראות את האור בקצה המנהרה.

"אחר כך, הוא שכנע איתי לבוא איתו לשיעור תורה בערבי שבת. בהמשך, חלו גם שינויים קטנים ביני לבין עצמי, שרק אני יכולתי לשים לב אליהם, כמו למשל, שכשאני מסתכלת בחלונות ראווה של חנויות בגדים, אני מתמקדת בעיקר בחצאיות ולא במכנסיים, ולאט לאט הלבוש שלי התחיל ממש להשתנות. ככה זה כשאתה שומע שבע שעות של שיעורים ביום בממוצע. אין מצב שהתורה הזו לא משנה משהו בפנימיות שלך".

מאוחר יותר, החלה מלכה בתהליך עדין של התקרבות, במהלכו החלה לשמור כהלכתה את השבת הראשונה בחייה. "ואז הגיע ראש השנה", היא נזכרת. "ומצד אחד, זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי את המהות של היום הזה. עד אז, ראש השנה היה בשבילי בעיקר זמן של בילוי בפסטיבלים. 'בראש השנה צמחה שושנה אצלי בגינה', זה היה שיר שגדלתי עליו, וזה הדבר היחיד שזכרתי מהיום הזה.

"מצד שני, בראש השנה התקיימה מסיבה שחיכינו לה במשך שמונה חודשים, והחברים עשו לי ברדק רציני שאבוא איתם. היה לי קשה מאוד להחליט מה לעשות. בסוף, האמת שבי ניצחה, והחלטתי לשמור, וזה היה זמן שאני לא אשכח לעולם. הרגשתי משהו שאני לא יכולה לתאר במילים. אני זוכרת אותי מדלגת מהבית לבית הכנסת", היא מתארת בהתרגשות וצוחקת. "הייתי כל הזמן בתפילה, וזאת היתה חוויה מדהימה".

בהמשך, החלה מלכה לקחת חלק קבוע בשיעורי תורה שבועיים לבנות שהתקיימו סמוך למקום מגוריה. "בסוף כל שיעור, הרבנית היתה מכבה לנו את האור בחדר, ועושה לנו קבלת עול מלכות שמיים, ואלה היו רגעים מאוד מיוחדים עבורי, שבהם יצא לי המון לבכות ולבקש מה' שיעזור לי למצוא את הדרך שלי בעולם. היו לי המון מחסומים עד שהצלחתי לדבר אליו באמת. עד אותו זמן, פשוט לא האמנתי שיש מי שמקשיב לי".

אבל ככל שהעמיקה את הקרבה שלה ליהדות – כך העמיקה במקביל גם החרטה העמוקה על אורח החיים הקודם. "פתאום הבנתי איך התנהלתי והתנהגתי בחיים – והיצר הרע, יחד עם הבטלה, שגררה אותי המון למחשבות ולהלקאה עצמית, רק הורידו אותי יותר, כי פתאום הבנתי את המשמעות של כל מה שעשיתי עד עכשיו, והיתה בי המון בושה כלפי עצמי. זכרתי איך עד גיל 18 היו לי עקרונות ברורים של מסורת שגדלתי עליה - שפשוט נעלמו כליל כשעזבתי את הבית. איך פעם הייתי מחכה שש שעות בין חלב לבשר – בלי לוותר, איך הייתי נמנעת מלעשן בשבת, ואיך סירבתי לאכול במסעדות שמכרו חלב ובשר. ואז, כשעזבתי, הכל היה נראה מותר. הייתי מעשנת בשבת, אוכלת במקומות לא כשרים, ובדרום אמריקה אפילו אכלתי בשר טרף. עד אז, זה היה קו אדום מבחינתי, שהיטשטש עם הזמן, בגלל ההשפעה החברתית, שהייתה מאוד חזקה. אז, לא הייתה לי אפילו שימת לב שאני משתנה. וכשבנאדם לא מבין מה הבעיה - זאת הבעיה הכי גדולה. חוסר ההתבוננות זה האויב הכי גדול שלנו. הבנתי שלא הפעלתי שיקול דעת והייתי חסרת אחריות בהרבה מובנים. פשוט 'זרמתי' כביכול עם החיים, אבל בפועל רק הידרדרתי. רק שיעורי התורה הצליחו להרים ולחזק אותי".

"פתאום הרגשתי שאני יוצאת מהבור שהייתי בו חצי שנה"

בשלב זה, נחתה על טליה מכה קשה נוספת, כשהרופא המטפל שלה, אסר עליה נחרצות לעלות על מטוס בחצי שנה הקרובה. "בגלל החור בריאה, הרופא אמר שאסור לי לטוס גבוה עם האטמוספרה, מה שביטל את התקוות לגבי הטיול בהודו. היום אני יודעת שה' סידר את זה בשבילי בהשגחה פרטית, כדי שאני אפסיק סופסוף לברוח מהחיים, ואתחיל לחיות אותם באמת".  

תוכנית ב' של מלכה, היתה פשוט לעבור לגור בתל אביב, שם תכננה לשכור דירה יחד עם שותפים, ולהתחיל ללמוד לתואר. "העברתי את כל המזוודה שלי, והתכוונתי לגור עם חבר'ה. כשאחי הקטן שמע על זה, הוא אמר לי: 'איפה את חיה? באמת נראה לך שהם כולם ייצאו לים בשבת - ואת תשבי בחדר ותשמרי שבת?' פתאום הבנתי שזה באמת לא מציאותי עבורי".

חודש אחר כך, קיבלה מלכה במפתיע הזמנה מבת דודה, שכבר היתה נטועה עמוק בתהליכי התקרבות ליהדות, שהציעה לה להגיע לשבת חווייתית במדרשה לבעלות תשובה בירושלים, שם למדה באותם ימים. "היא אמרה לי: 'בואי עם תיק קטן, מה אכפת לך? תמיד יש לך לאן לחזור', ואני הסכמתי. כשהגעתי, ידעתי כבר שזו הדרך וזו האמת - אבל הקושי להאמין שזה אפשרי עבורי היה גדול מדי".

בהמשך נכנסה מלכה למדרשת נווה ירושלים. "היו הרבה מניעות, גם מצד ההורים, גם מצד החברות. אני זוכרת את הפנים שלהם כשספרתי להם על ההחלטה שלי, הם היו מבוהלים. כולם הטיחו בי שאני קיצונית, שהשתגעתי, ושאני שוב בורחת כי אני לא יודעת להתמודד", היא מספרת ומחייכת. "אבל משם הכל היסטוריה, עוד חודש אני חוגגת פה שנה".

"כשנכנסתי הייתי ממש באורות. הייתי יושבת עם פה פעור כל השיעור, לא רואה כלום חוץ מזה. באתי בלי ידע בכלל, וגם בלי שאלות, מאוד במקום של 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך', ולאט לאט התחלתי להבין דברים יותר לעומק. הייתי מנסה להחזיר חברות בתשובה, שולחת להן סרטונים וחיזוקים. היום, אני נמצאת במקום יותר יציב, והמטרה שלי, היא לגרום לאותם אורות שהיו, לא לכבות לגמרי - אבל להבין שכרגע העבודה הפנימית שלי היא להתחיל מחדש - ולבחור בדברים ממקום יותר יציב וברור, משהו שיהיה לבניין אמתי לכל החיים בעזרת ה'.

"היום אני מבינה שאת יכולה ללכת לשיעור פעם בשבוע או בחודש - אבל מדרשה זו בניה אחרת לגמרי, של עבודת מידות, של התמודדות, ושאלות שאת תמיד יכולה לשאול בכל שלב ובכל ספק, ותמיד יש לך כתובת.

"אני מרגישה שיש בי שלוות נפש היום שאין לה תחליף, ולמדתי גם להיות שמחה מדברים קטנים. המקום הזה, הביא אותי גם להתבוננות, מה שלא היה לי בחיים קודם לכן. התבוננות נותנת לך מראה תמידית של מי אתה באמת, ואיפה אתה מונח. לחשוב כמה צעדים לפני שאתה עושה משהו, לפני שאתה מגיב, ולא לעשות את הדברים בצורה פזיזה ואימפולסיבית של כאן ועכשיו. גם השליטה במחשבה, שזה דבר מאוד גדול, כי פעם הדמיון היה לוקח אותי למקומות מאוד לא טובים, והיום למדתי לקחת אחריות.

"גם השבת, שכל כך התייקרה בעיני... לא מזמן הזמנתי חברה לעשות איתי הפרשת חלה, ופתאום היא הזכירה לי: 'טליה, את קולטת שפעם היית מבקשת ממני להעיר אותך ב-12 בלילה כדי שנצא למסיבה, ועכשיו אנחנו מכינות חלות ומתכוננות לשבת?'. נורא התרגשתי. פתאום הבנתי כמה כבר אני רחוקה משם, כמה השתניתי".

(צילום: shutterstock)

איך החברות והמשפחה קיבלו את השינוי הזה לבסוף?

"יש לי שתי חברות שהם חלק מהתהליך בעצמן, והן שמחות בשינוי הזה. החברות של דרום אמריקה ואילת נעלמו עוד לפני כן. כבר אחרי התאונה ראיתי מי היו חברים שלי באמת, ומי היו חברים של כיף ושטויות, וזה גם מה שעזר לי לעבור את כל התהליך הזה לבד, כי כשהתרחקו החברים וכבר לא היו לי את התגובות שלהם – היה לי קל יותר.

"במשפחה, אחי בעצמו נכנס לישיבה, וההורים ממש מאושרים, כי הם רואים את השינוי העמוק והחיובי שאנחנו עוברים. איך אנחנו משתדלים יותר בכבודם. אבא שלי לומד הלכות עם אחי ומברך על מה שהוא אוכל. אמא שלי מאושרת, אומרת לי 'תעשי מה שעושה לך טוב', אבל אני יודעת שהיא מעדיפה אותי ככה, שהיא גאה בי".

איך את מסתכלת על התאונה היום, בעיניים של אמונה?

"אני חושבת שיותר מכולם, הבנות במדרשה הן אלה שהכי עזרו לי להבין את גודל הנס שעברתי. כשסיפרתי להן את הסיפור שלי, זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו התייחס לזה כנס גלוי, אחרי כל כך הרבה רגשות קשים שהיה כבד כל כך לסחוב. הן חידשו לי מה זו אמונה אמתית בה', ועזרו לי להפסיק לכעוס על עצמי ולהבין שהכל מבורא עולם, ושגם זה שלא הסתכלתי על הכביש, למרות שאני חלילה לא מתנערת מאחריות - זה גם ממנו, כדי לעצור ולהבין את החיים ולא להישאר בלופ המטורף שהייתי בו.

"היום אני מבינה שהתאונה, זה מה שבסופו של דבר הפך לי את החיים והביא אותי לנקודה העמוקה הזאת של החיפוש וההתבוננות. יכולתי להמשיך להסתובב ככה בעולם חיים שלמים, מעוד טיול, לעוד הרפתקה, לעוד חומריות שלא היתה יודעת שובע. ה' ידע ששום דבר לא יכול היה לעצור אותי - אז הוא ריחם עליי נתן לי את ה'מכה' הזאת, כדי שאני אעשה 'פאוז' מהמרוץ של החיים, ואבדוק גם מה קורה שם בפנים, עם הנשמה שלי, ברובד שמעבר לחיצוניות. זה בטח יישמע קלישאתי, אבל היום, במבט לאחור, אין לי ספק שהתאונה הזאת, שראיתי כגיהינום של חיי, היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. מבחינתי, לא יכולתי להיות במקום יותר טוב מזה היום".