פרשת בשלח: להודות על המר והמתוק

השבת בה קוראים את פרשת "בשלח" נקראת "שבת שירה", על שם השירה ששרו בני ישראל לאחר נס קריעת ים סוף.

שירת הים פותחת בפסוק: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת להשם" (שמות ט"ו, א').

בפשטות נראה, שהמילה "אז" הפותחת את השירה איננה חלק מן השירה, אלא ציון זמן אמירתה: אז – כשבני ישראל ראו את המצרים מתים על שפת הים, שרו בני ישראל. אולם חכמים כותבים שהמילה "אז" היא כן חלק מהשירה עצמה: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר 'וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתּ אֶת עַמֶּךָ' (שמות ה', כ"ג), והרי טבעת אותו לים, לכן אני משבחך ב"אז", זהו מה שכתוב אז ישיר משה" (שמות רבה כ"ג, ג'). נבאר את כוונת המדרש.

כאשר משה ניגש לפרעה בפעם הראשונה ודרש ממנו לשחרר את בני ישראל, פרעה סירב להיענות לדבריו ואף הכביד את קושי העבודה. משה פנה לאלוקים ב'טרוניה' ואמר לו: "השם, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כ"ב-כ"ג). כעת, עם סיום הגלות, כאשר משה רואה את העם המצרי מת על שפת הים, הוא מבין את הכול. עכשיו מתברר למשה, שתהליך הגאולה התחיל כבר "מאז" שבא אל פרעה בפעם הראשונה. משה פוצח בשירה המתחילה במילה "אז", כדי לתקן את מה שטעה בו בעבר. הוא מבין כעת, שגם ה"אז" היה סיבה לשירה ולא לתלונה.

ה"בית הלוי" בפרשתנו, מאיר באור נוסף מה התיקון בכך שהשירה נאמרת בלשון "אז".

כאשר אדם ניצול מצרה והוא מודה לבורא עולם על הטובה וההצלה שעשה עמו, השמחה של אותו אדם איננה גדולה יותר מאשר אילו הצער והצרה כלל לא היו באים עליו. עיקר שמחתו הוא על ההצלה ולא על הצער שהיה קודם, שהרי על זה הוא בכלל לא שמח.

אולם השירה שאמרו בני ישראל על הים לא נאמרה על ההצלה בלבד אלא גם על עצם העינוי. הם אמרו שירה על כך שהם זכו להיות "כלי" ואמצעי שעל ידם התגדל והתקדש שמו וכבודו של בורא ונוצר מצב של "אָשִׁירָה להשם כִּי גָאֹה גָּאָה", וכפי שמבאר רש"י: "גאה גאה על כל השִירוֹת, ועל כל מה שאקלס בו עוד יש תוספת" (כמה שאקלס ואשבח, תמיד יש עוד ועוד תשבחות). ניסי יציאת מצרים הוכיחו לעולם כולו את מציאות השם, וכל זה לא היה קורה ללא העינוי והעבדות של בני ישראל. עם ישראל אמר שירה גם על השעבוד ולא רק על הגאולה, שהרי ללא השעבוד לא היה מקום לגאולה ולריבוי כבוד שמים.

גם דוד המלך אמר: "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קי"ח) – אני נותן לך הודיה על העינוי שעל ידו באה הישועה ונתקדש שמך ברבים. על שניהם כאחד אני מודה לך ושניהם כאחד טובים.

החיים מלאים בשעבוד וגאולה, צרה והרווחה. לא קל להודות על שניהם. מגיע זמן בחיים שאדם מבין משהו שהוא לא הבין אף פעם, זמן בו הוא יכול להודות על העינוי עצמו לפחות כפי שהוא מודה על ההצלה. על האדם לחפש עוגן חזק שיוכל לאחוז בו תמיד, בכל העתות.

בהמשך הפרשה יש חיזוק לרעיון זה: בני ישראל צועדים שלושה ימים במדבר עד שאזלו להם המים. הם הגיעו למקום שנקרא "מרה" – שם כן היה מים, אבל מלוחים ובלתי ראויים לשתייה. כותבת התורה "וַיּוֹרֵהוּ השם עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות ט"ו, כ"ה). אלוקים הורה למשה להשליך אל המים עץ מסוים, משה עשה כן והמים הומתקו.

העץ שהושלך אל המים היה מר (תנחומא בשלח כ"ד, וכן בשמות רבה כ"ג, ג'). מדוע דווקא עץ מר? אלוקים מלמד את עם ישראל, שגם את המר הם צריכים לשתות. הנה, המר הוא זה שהמתיק את המים. כאלה הם החיים, פעמים רבות המרירות הופכת להיות חלק מהמתיקות.

פרשה זו טומנת בחובה את המסר החשוב, שכאשר אדם מאמין ובוטח בבוראו, הוא יודה על העינוי כפי שהוא יודה על הגאולה, הוא ירגיש בטוח גם במדבר ויבין שהמרירות היא חלק מהמתיקות.