במחשבה תחילה לפרשת בשלח: עולם הבא על פיסת טישיו

"אני נמצא בחנות ויש כאן צעצוע שעולה 2,000 שקלים", סיפר ילד לאביו בפלאפון, האב אישר לו לקנות.

הילד לא סיים: "בחנות ליד יש שעון שעולה 1,500 שקלים, אתה מרשה לי גם כן?" האבא הסכים שיעביר את כרטיס האשראי.

"נראה לי שכדאי לקנות לאמא סט תכשיטים", הציע הבן יקיר, "זה עולה רק 7,000 שקלים". האבא אישר וסגר את המכשיר.

הוא הניח אותו על השולחן ושאל את הסובבים: "למי שייך הפלאפון הזה?"...

* * *

בפעם הראשונה שירד המן, מספרת התורה "ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כי לא ידעו מה הוא".

בספר "דברי בינה" לרה"ק רבי יצחק יעקב מביאלא, דקדק: הפעם הראשונה בתורה שמוזכר הביטוי "איש אל אחיו" כשלא מדובר באחים טבעיים (כגון בספר בראשית אצל בני יעקב), היא בפסוק הזה. מדוע נקטה התורה "איש אל אחיו", ולא איש לרעהו וכדומה.

על דלת ביתו של הסופר שמחה רז דפק לילה אחד אברך חסידי. כששאל רז למבוקשו, השיב האברך שהוא רוצה לברר האם נכונה השמועה שאחד מראשי המדינה החילונים העניק את העולם הבא שלו – בעת ששירת בצבא – לשמחה רז.

רז סיפר דברים כהווייתם: התווכחנו רבות, אני ואותו קצין, בנושאי יהדות. יום אחד אמרתי לו "קצין מוכשר שומר תוכנית חלופית לנסיגה ומילוט, במקרה שהתוכנית המקורית נכשלה. מה תעשה אם ייוודע לך אחרי 120 שטעית בכל מהלך חייך?"

הקצין הרים טישו מהרצפה וכתב עליו: אם יש לי עולם הבא, חלקי בו נתון לשמחה רז...

האברך החסידי הזדהה כבנו של הקצין, וסיפר שלאחרונה החל אביו להתקרב ליהדות. "אבא לא ידע מה זה עולם הבא", התחנן הבן לשמחה רז, "אני יודע מה זה. אני מבקש שתחזיר לו את הפתק".

רז אמר שהוא רוצה לילה לחשוב על כך. אבל האברך התחנן: "אבא שלי לא צעיר. אם חלילה וחס הלילה הוא מחזיר את נשמתו לבורא – הוא יגיע עירום ועריה. האם אין לך לב להפקיר יהודי לנצח נצחים?!..."

למחרת בבוקר ניגש רז לרבי שמחה לוין, בנו של רבי אריה לוין, וסיפר לו את מאורעות ליל אמש. רבי שמחה אמר שבביתו של אביו היה ספר עתיק ובו סיפור על יהודי שרכש עבירה מחברו ולאחר מכן, בעולם הנשמות, פסקו שהעבירה אכן שייכת לו והוא יישא בעונשה.

ליתר ביטחון ניגשו שניהם אל הגרי"ש אלישיב, שר' שמחה לוין היה גיסו, והציגו בפניו את הסיפור. הגרי"ש קבע מיד שלא חל שום קניין וממילא אין אפילו צורך להחזיר, כי מאומה לא נלקח...

רז הסביר לגרי"ש שאינו רוצה שהאישיות ההיא תחשוב שעולם הבא נותנים ולוקחים בלי מחשבה, אלא שיבין שהדבר הזה הוא בעל ערך ושווי גם כלפיו. "אלך לאורי זוהר", הציע רז, "חברו מנוער של אותו יהודי. הוא יגלגל עמו דברים אודות העולם הבא ואמונתו בו, אם הוא אכן יכאב את נתינת החלק שלו בעולם הבא והדבר יהיה אכפת לו – אוותר".

הגרי"ש שיבח את הדברים מאוד, וכך נעשה.

בעל ה"דברי בינה" מסביר יסוד נפלא: בני ישראל נוכחו לדעת שהמן ירד ללא כל השקעה מצידם, יתר על כן כמה שהם לוקחים – לאף אחד אין יותר ולאף אחד לא חסר. במצב שכזה, כולם פרגנו אחד לשני, כולם הרגישו אחווה גדולה – "ויאמרו איש אל אחיו"...

* * *

כאשר יש לדבר ערך בעינינו, ככל שהערך עולה אנו ממהרים פחות לוותר עליו. ככל שערכו זול בעינינו – איננו מייחסים לו חשיבות. אולם יש דברים שהם יקרים וחשובים, ואנחנו בכל זאת מוכנים להעניק אותם בלא כל מחשבה נוספת: מה שלא שייך לנו...

בכסף זה אכן מורגש בכיס, אבל הדבר נוגע גם לדברים אחרים: כבוד, חכמה, יכולות והישגים. לעיתים יש צביטה בלב, גם אם מפרגנים כלפי חוץ, למה פלוני קטף את ההישג ההוא או קיבל את הכבוד מאלמוני - ואני לא?

מפרשת המן נלמד: מה שלא נועד עבורך, לא שייך לך ולא הפסדת; מה ששייך לך, לא תפסיד גם אם כל העולם ינסה לקחת ממך. כשחיים בתחושה שכזו, קל יותר להעניק ולפרגן לשני את כל ההצלחה שבעולם.

כשזה לא "שלנו" – אנחנו מוכנים לתת הכל.