יחסי כלה וחמותה והבן שביניהן

אחד הנושאים החשובים שיש לתת עליהם את הדעת, בפרט בשנים הראשונות לנישואין, הוא הקשר הראוי והנכון בין כלה לבין חמותה. כיצד ינהגו שתיהן זו כלפי זו, וכיצד ינהג הבעל - המוצא עצמו לעיתים בין הפטיש לבין הסדן, כלפי שתיהן.

יצויין כי אף על פי שהנושא נתפס לפני החתונה בעיני רוב הזוגות כשולי, יש לייחס לו חשיבות רבה. שכן חיי הנישואין של זוגות רבים נהרסו לחלוטין רק משום שלא ידעו לזהות ולהגדיר את שרש הבעיה וממילא לא ידעו כיצד לפעול נכון.

²

תחילה יש להכיר ולהבין את השרש הפסיכולוגי הגורם לצמיחת המחלוקת הנוראה המצויה כל-כך בין כלות רבות לבין חמותיהן (אם כי יש רבות שהשכילו לרקום מערכת נפלאה של קשרים בריאים ומעוררי התפעלות כשתי אחיות / כשתי חברות / כאם ובתה). בכחה של ידיעה חשובה זו להוביל לדרכי התנהגות נכונה, אשר יצמיחו שלום ואפילו אהבת אמת בין שני הצדדים.

אם מגדלת את בנה, כדרכו של עולם. מאכילה ומשקה, מחתלת ורוחצת, מכבסת ומגהצת, מטפלת בקביעות במסירות ובטורח. והנה, הבן היקר והאהוב גדל, והאם שואפת מתפללת ומייחלת שימצא בת זוג טובה הראויה לו. סוף סוף נמצאה זו הנראית ראויה ומתאימה לו והנישואין התקיימו ברוב שמחה.

יש לזכור שהחל מיום זה נדחקת ואפילו נמחקת האם מתפקידה. והאשה האחרת, הצעירה והבלתי מנוסה, אמורה למלא את מקומה (!). או אז, באופן טבעי ביותר, עלולה לשאול האם-החמות את עצמה במילים ברורות או בתת-ההכרה: "האם זו הצעירה וחסרת הנסיון, תצליח לטפל בבני אהובי כראוי, כמוני?". והיצר דוחק בה לחקור, לבדוק ולהתערב - מתוך כוונה טובה. והיא שוכחת עד כמה סבלה היא מחמותה כאשר היתה היא עצמה כלה צעירה.

כאן מתחיל ובזה נעוץ ההבדל הגדול בין אֵם חכמה, לאחרת שאינה כזו. החכמה משיבה לעצמה: "בני כבר אינו ילד. הוא בוגר שהקים בית והוא יתמודד עם מצבו החדש. אִם לדעתו רעייתו צריכה לתקן משהו בדרכיה, יעשה זאת הוא. לי אסור להתערב". (והחכמה עוד יותר מוסיפה: "רק אםהוא ינהג כלפי רעייתו שלא כראוי, אתערב ואעיר לו על כך"). בכחה של גישה חכמה ובריאה כזו, להציל ממש את חיי הנישואין של הזוג הצעיר. משום כך גם בעת פיתוי חזק להתערב, על האם להתבונן בהסבר הפסיכולגי שהובא לעיל, להתגבר על המשיכה החזקה "לעזור" לבן, לשתוק ולהתעלם לחלוטין מבקורת על כלתה.

לעומת זאת, אֵם שאינה חכמה אומרת: "אני חייבת לעקוב אחרי הנהגות והתנהגות כלתי ולהדריך את בני. הרי הוא צעיר והיא צעירה, ומחובתי לעזור להם". וכשרואה מעשה או הנהגה שלדעתה אינם בסדר, ובפרט מחדל חמור, היא דואגת "להסביר" או לכל הפחות לרמוז לבנה שאשתו החדשה התנהגה שלא כראוי. והחתן הצעיר שיודע בוודאות גמורה, שאמו אוהבת אותו באמת, מעיר לרעייתו הערות בנושאים שבדרך-כלל לא היו מפריעים לו ללא דברי אמו. הערות אלה פוגעות קשות בכלה הטריה. וכשהיא קולטת מי היא העומדת מאחריהן, הרי היא זועמת על הגורם המסכסך ולעיתים אף מגיעה מיד למסקנה החמורה: "בעלי אוהב את אמו יותר ממני". מסקנה קצרה וחדה זו, יכולה להיות הרסנית  ממש  לחיי הנישואין עד כדי גירושין טעוני  מרירות  ותסכול.

בעיה קשה לא פחות נוצרת כאשר בביקור בבית משפחת הבעל, מוצאת האשה את עצמה מותקפת על ידי אימו או בני משפחתו. בעל חכם נחלץ מיד להגן על רעייתו במילים ברורות (מתוך שמירה על הלכות כבוד אב ואם!), אפילו בנושאים בהם הוא מסכים עם הביקורת המוטחת באשתו. את אשר עליה לתקן, ישאיר לשיחות פרטיות בינו לבינה בזמן המתאים. וכך המסר הנקלט אצל האשה הוא מסר חשוב ונפלא: "בעלי תמיד לצידי אפילו נגד משפחתו". מסר זה נותן לה כח אדיר להתמודד עם כל נושא שבעלה יעלה בפניה בזמנים אחרים בשיחות פרטיות, ולהשתדל בכל כחה ויכולתה לרצותו.

בעל שאינו נוהג כך, אל יתפלא כאשר יגלה שרעייתו אינה מסוגלת לבקר בבית הוריו, ומפתחת סלידה מכל משפחתו. בעל הנזכר באיחור, משלם מחיר כבד. ועוד נשוב אל הבעל בהמשך הדברים.    

טעות נפוצה אחרת אצל הורי זוג צעיר, היא ריבוי ביקורים אצל בנם/בתם עד שכלתם או חתנם קצים בהם, ולא פעם הם אפילו מגיעים לריב של ממש ביניהם, מיד לאחר עזיבת ההורים את הבית בפנים מחייכות וקורנות מאושר...

על ההורים תמיד לזכור כי הזוג הצעיר עוסק בבניית הקשר שביניהם. וממש כמו באתר בניה, על בית הזוג הצעיר תלוי כביכול שלט המזהיר: "סכנה כאן בונים. הכניסה (כמעט...) אסורה".[1]ומשום כך עליהם למעט בביקורים, ולהימנע לחלוטין מביקורת על חתנם או כלתם. וגם אם מתקשים להתאפק משום שרואים חסרונות ומחדלים של ממש, יחזקו את עצמם בהתבוננות כי לבתם או לבנם יש קשרים אישיים עם בן/בת הזוג בתחומים בהם אין להורים שייכות. וקשרים אלה נותנים להם כח סבל והתמודדות, כח שאינו נמצא בהורים [וכן על בני הזוג לזכור זאת, ולא להתפתות בקלות לביקורות ולטענות הורים וקרובים, או לעצתם הבלתי מחושבת (ברוב המקרים), להתגרש. בגירושין סובלים בדרך-כלל הרבה יותר].

²

ומאידך, על הכלה לזכור תמיד כי עם נישואיה היא תופסת את מקומה של אשה אחרת, ותיקה וחשובה, הלא היא אֵם בעלה. משום כך מוטל עליה לגלות תמיד הבנה לדיבוריה ומעשיה של אשה יקרה זו. אסור לה להיעלב מהתעניינות בנוסח "מה בישלת היום?" כלות רבות מתייחסות לשאלות מסוג זה כהתערבות בוטה בענייני הבית וכנסיון לעקוב אחרי תיפקודה כאשה נשואה. הן שומעות בדרך-כלל בשאלות מסוג זה את השאלה: "האם את דואגת לבני כראוי?" אלא ששאלה זו נעטפה באריזת שאלה אחרת, עדינה יותר. והדבר מקומם אותן עד כדי תגובות חריפות ואפילו סכסוך עם בן הזוג / עם אמו / עם בן הזוג ואמו. יש לזכור שאף על פי שיתכן שהפרשנות נכונה, ולזה בעצם התכוונה החמות, על הכלה לגלות הבנה לדאגת אֵם לבנה ולא להיעלב. אלא אדרבה, לשתף פעולה בחיוך אוהב ושמח, מתחשב ומבין. שהרי "להבין - זה לסלוח". (אמנם כאמור, על החמות להימנע משאלות כאלה).

כלה חכמה במיוחד נוהגת אף יותר מכך. לאחר שהבינה את תחושת חמותה, פונה היא מידי פעם בטלפון לחמותה ואומרת בערך כך: "כשהתארחנו בביתכם בשבת האחרונה, שמתי לב ששמעון (-שם בעלה) אוהב מאד את סלט הגזר שהכנת. איך את עושה את זה?? תוכלי ללמד אותי?" ומוסיפה כלאחר יד: "אמנם אני יודעת שלעולם לא אצליח להגיע לאיכות ולטעם שלך אבל..."

בכח מסרים כאלה שעניינם: "את הבוגרת והמנוסה ואני הצעירה וחסרת הנסיון. נא עזרי לי!" המועברים באמצעות שיחות קצרות ופשוטות, לחולל נפלאות בגישת אם הבעל לכלתה. ברוב המקרים, במקום למתוח ביקורת ולהצביע על חסרונות הכלה בפני הבן - הבעל, היא מאמצת אותה בחום כבת, מייעצת לה מתוך נסיונה, והן יכולות להפוך לחברות אוהבות אהבת אמת בלב ונפש.

²

עוד חשוב לכלה להדגיש לעצמה השכם וערב, כי אהבת הבן את אמו ואהבת הבעל את רעייתו, הם שני מסלולי אהבה השונים לחלוטין זה מזה. ומקום רחב יש בלב הבעל לשתי אהבות אלה, מבלי שהאחת תבוא על חשבון חברתה. משום כך אינה צריכה וגם לא כדאי לה להלחם כדי להשיג את ניתוק הבעל-הבן, מאמו. הדבר בדרך-כלל לא יצליח, וגם אם יצליח המחיר שהיא תשלם יהיה כבד: קרע רִגְשִי עמוק בין בעלה לבינה. שהרי איזה בן יאהב את מי שמנסה לנתקו מאמו?

²

הצלע השלישית במשולש, הוא מי שמוצא עצמו לא פעם בין הפטיש לבין הסדן, הלא הוא הבעל. בעל המוצא עצמו בסערת קרב גלוי או סמוי בין רעייתו לבין אמו, נוטה ברוב המקרים להצדיק את אמו, או לשתוק. בעלים רבים מנסים לפייס ולהרגיע את נשותיהן באמצעות הסברת אמירות האֵם ופעולותיה, ואינם מבינים מדוע הם משיגים בכך את ההיפך הגמור: כעס, מרירות ותסכול ההולכים וגוברים אצל רעייתם, ככל שפעולות ההסברה שלהם נעשים רחבים ומנומקים יותר.

 

והסיבה פשוטה. אחד המבחנים והמדדים העיקריים בהם האשה בוחנת ומודדת את מדת אהבת בעלה אותה ועד כמה הוא קשור אליה - בפרט בשנים הראשונות לנישואין, זוהי מדת הנכונות שלו להקריב את קשריו ואהבתו למשפחתו, למענה. וככל שהוא מנסה להסביר את עמדתם במחלוקות שהתרחשו בינם לבינה, כך היא מבינה שהוא מצדיק אותם נגד עמדתה - ואפילו במקרים בהם האמת היא שאינו מתכוון לכך, אלא כל מטרתו להשכין שלום באמצעות הבנת מניעי הצד השני.

 

על הבעל לזכור שבאותה תורה בה נאמר:[2] "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", נאמר גם:[3] "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". מצד אחד הוא חייב בהלכות כיבוד אב ואם. עליו לכבדם כהלכה ואסור לו להתריס כנגד אמו או אביו ואפילו לא להעיר להם - גם במקרים שאינם צודקים, אלא על פי כללי ההלכה לאחר שילמדם היטב. ומאידך, עליו לגלות הבנה תמידית למצוקתה ולקשייה של רעייתו ביחסיה עם משפחתו, להתמיד במאמציו לעמוד להגנתה, ולא להפריז בביקורים בבית משפחתו כאשר הדבר מציק לאשתו.

 

אמנם מותר לכל בעל לבדוק אם רעייתו מעוניינת בהסבריו למען השלום ומקבלת אותם. אך אם הוא מגלה כי היא שייכת לרוב הנשים ששיחה כזו רק מקשה עליהן, ופוגעת בקשר עמו, עליו לחדול מכך מיד ולעבור לעמדת גילויי הבנה למצוקתה.  אמנם מלבד גילויי ההבנה בשיחותיו עם רעייתו, על הבעל לפנות למשפחתו (בעדינות - בפרט כאשר מדובר בהורים), ולדאוג בחכמה להשגת מצב בו תופעת הפגיעות ברעייתו תפסק. הדבר יכול להיעשות באמצעות הבהרה כי התנהגותם עם רעייתו פוגעות בה וממילא בו ובשלום-הבית שלו, או בכל דרך אחרת עדינה וברורה, שתוביל להשגת התוצאה החשובה - שלום ושקט.

 

אשה שחיה בתחושת אמת כי בעלה תמיד לצידה ומגן עליה אפילו נגד משפחתו, מתמסרת כל כולה לבעלה ואוהבתו כנפשה. או-אז כל חסרון שיש בה, יוכל לשוחח עליו עמה בדרכי נועם והיא תעשה כל מאמץ מתוך שמחה, להשתנות למענו.[1] האמור כאן מתייחס לביקורים. אבל כאשר מדובר במריבה שפרצה בין בני הזוג, שיתוף ההורים במריבה אסור בתכלית! לעניין זה הכניסה לזרים אסורה לחלוטין כמובא לעיל בפרק העצות לבני הזוג, שהתערבות בחילוקי דעות וכעסים הדדיים מותרת רק לאנשי מקצוע. בני המשפחה נשארים בדרך כלל כעוסים ומקפידים על חתנם/כלתם גם לאחר שבני הזוג השלימו ביניהם, והם עשויים לעורר שוב את הריב מבלי לחוש בנזק הגדול הנגרם בכך.