עד כמה עלי להתאמץ לכבוד השבת, ומדוע? טיפים לקבלת שבת ברוגע וללא לחץ

בבואי לעולם המצוות, לפלא היתה בעיני העובדה שנשים – אמהות לעשרה ושישה-עשר ילדים, מצליחות להכניס שבת ועוד שבת לתוך בית מסודר ונקי, בית שלו, בית שניכר שגדלים בו. התאוויתי לבנות כזה בית, אך לא היה לי קצה חוט. חיפשתי ספרים בנושא ומשלא מצאתי, פניתי לנשות החיל שנזדמנו בדרכי והן, באדיבותן, הסכימו לשתפני באופן התארגנותן לשבת, צעד-צעד.

לאורך שנים בחנתי "בשטח" את הרעיונות ששמעתי, ומלאת עליות וירידות היתה התקדמותי בנושא. פעמים, הייתי נמרצת ומכוונת לשפר את ביצועי, פעמים מאסתי בהשתדלותי זו וחזרתי לדפוסי הישנים. אין ספק שקשה לשנות הרגלים, אני הראשונה שתעיד על כך. אך לא זו בלבד היתה סיבת מבוכתי.

תשוקתי להכניס שבת "מושלמת" נגוזה, משפגה חדוות החידוש שבדבר. עם הזמן, חשתי שלא לכבודי מאמציי, שכל קשר ביניהם לבין השבת הינו אך מקרי, שלשווא השתדלותי הרבה. מצד שני, ידעתי כי השבת, מלכה היא ועלי לכבדה, אך זאת לא ידעתי:

עד כמה עלי להתאמץ לכבוד השבת, ומדוע? הרי לא ייתכן כי להכביד עלי חפצה המלכה?

בחיפושי אחר תשובה אשר תניח את דעתי, הופניתי, בסיעתא דשמיא, לספרו של הגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצוק"ל, "שבת מלכתא", וכך הוא כותב (עמ' פ"ה):

"וזו עיקר מצות יום הששי, ההכנה בכדי לקבל למחר את הנוראות והנפלאות של שבת קודש. והלמעשה הוא כפשוטו, וכמפורש בתורה, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, לנקות ולצחצח, לבשל ולאפות, פשטידה וחמין, ולקנות מטעמים לרוב, כל זה להראות השמחה והצפיה אל בואו של השי"ת ביום השבת. ולאו דוקא בערב שבת, אלא גם להתכונן בכל ששת הימים שלפני השבת כפי שהיה עושה שמאי הזקן, לזכור הנה באה השבת, לצפות לה, ולבטא שמחתו וצפייתו על ידי שהוא מרבה בהכנות... וכפי מידת הרצון והצפיה, באה אח"כ השראת הקדושה במתנה ממנו יתב'".

השבח לבורא עולם, קבלתי מענה לשאלתי: ריבוי הכנותי לקראת השבת הוא אופן ביטוי לשמחתי בבואו של השי"ת ביום קדשו. ככל שתגדל שמחתי, ככל שירבו הכנותי, כך תרבה השראת קדושת השבת עלי, כך תתעצם ברכתה. הטרחה, אם כן, ראוי שתהא רבה עד כמה שניתן (במסגרת הכוחות, העומס, הזמן, התקציב וכו' – הורה לי הרב שלמה גוטפריד, שליט"א), שכן, כביטוי לציפייתי לבוא השבת, היא המקרבת אותי להשי"ת.

הן ידעתי, לא בהכנעתי חפצה שבת מלכתא; רחומה היא ונדיבת-לב. רצונה היחיד – להיטיב עמי בלי גבול ותכלית, לראות בשמחת לבי. הכנותי הן אך כלי להכלת שאיפתה זו, על כן אהבתיה ועל כן, בעונג ובחדווה תלֻווה טרחתי.

אתכונן לקראתה שבוע מראש על-מנת להיות ערוכה כיאות. אחבל תחבולות ואשתלט היטב על הבישול, הניקיון, הכביסה, הקניות. אכוון לשם מצווה, אלחש "לכבוד שבת קודש" אל תוך הסירים, אשתף את ילדיי בשמחת ההכנה. מסירות הנפש שלנו למען השבת, אין היא חוזרת ריקם!

ואף זאת אזכור – שסגולותיה של השבת הן מעל כל זמן קדוש אחר, ומי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת.

הספר המוגש לפנייך אוצר בתוכו שנים של התבוננות בנושא המהווה, לעניות דעתי, עמוד תווך בבניין הבית היהודי, והוא נכתב מתוך תפילה שיסייע, ולו במעט, לנשות ישראל הקדושות, המבקשות להוסיף אהבה על אהבתן את השבת. בקשה אחת לי אליך, אשת-חיל יקרה: רצונך להכניס את השבת ברוגע – מעלה גדולה היא ותדרוש היא ממך מאמץ והתמדה. אל תטעי לחשוב שבן-לילה יתרחש השינוי המיוחל; אל תתייאשי כשהתוצאות תאחרנה להופיע. המשיכי להתפלל, המשיכי לעבוד: ידיעותיך יהוו בסיס איתן לשכלול התארגנותך – עם הזמן. שאבי עידוד מעצם העובדה שאת מתקדמת ובסופו של דבר, בסיעתא דשמיא, תתגשם שאיפתך הטהורה.

מוטיבציה להתארגנות נכונה

כוח הדלקת הנר

רגע הדלקת הנרות מבליח בתוך שאון החיים, אם כי אינסוף שפע גנוז בו. כמה פעמים שאלת את עצמך איך ייתכן הדבר ששבת שנכנסת בארבע ושבת שנכנסת בשבע – שתיהן תיכנסנה בלחץ? – פשוט: מלך אחד, זקן וכסיל (יצר הרע), יעשה כל שביכולתו למנוע אותך מלהשיג את אינסוף השפע הזה.

מהו, בעצם, הכוח הטמון בטוהר תפילתה של אם יהודיה המדליקה נרות שבת? על מה ולמה דאגתו וטרחתו הרבה של אותו זקן?

נתחיל ברמת ההלכה הבסיסית. אנו מקיימות מצוות עשה מן התורה כאשר אנו מקבלות את השבת בהדלקת הנר, ושלושה טעמים למצווה: כבוד השבת, עונג שבת, ושלום בית. הדלקת הנר מכבדת את השבת, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור, מענגת את השבת, שאינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, ומכניסה שלום לבית, שבמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל באפילה.

אשה הנזהרת בהדלקת הנר – דהיינו, מדליקה היא בעצמה, מבעוד יום, בידיים נקיות, בשמחה ובכוונה – שכרה רב. הזוהר הקדוש אומר, שהיא נותנת לבעלה חיים ארוכים ומזכה אותו בתורה (ובל נשכח, תורתו - תורתנו היא!), וכן, שהיא זוכה לבנים וחתנים קדושים ותלמידי חכמים. זכייתה בחתנים מעולים מעידה על כך שזהירותה בהדלקה פועלת ישועות, בע"ה, גם על עתידן הרוחני של בנותיה, שתהיינה כלות ראויות.

צילום: shutterstock)

מתוך הכרתה בגודל הכבוד והזכות שניתנו לה – לסובב לעולם ולעצמה את כל השפע הנזכר, אומר הזוהר הקדוש, חייבת מצוות ההדלקה להיעשות "בחדוא דלבא ורעותא" – בלב שמח ובתענוג. נוסיף לכך את דבריו של היסוד ושורש העבודה על "עוצם גודל השכר של הדלקת נר שבת כמבואר בזוה"ק", ונבין עד כמה מתבקשת מסקנתו, "צאינה וראינה בנות ציון איך ראוי להדליק הנרות בשמחה עצומה".

רז"ל מאיצים בנו לשאוב מרגע ההדלקה, המסוגל הן מצד קדושת הזמן והן מצד עצם המצווה, כפי שראינו, גם את כוחו הרב לתפילה, שכן נאה תפילה להתקבל ביותר בשעת קיום המצווה. מצוות הדלקת הנר קשורה ישירות ללימוד התורה, שכתוב "כי נר מצווה ותורה אור" (ע"י נר המצווה בא אור תורה), ולכן שעת הדלקת הנרות מהווה עת רצון אדיר להתפלל על כל דבר, ובפרט על תורתם ורוחניותם של בני הבית.

התבונני בדבר – ילדים שגדלו על ברכי החילוניות חזרו לגבולם רק מתוקף הדלקת הנרות של אמהותיהם החילוניות, והמדובר הוא בהדלקה ללא תפילה. ואם כך, שערי בנפשך איזה שפע יכולה לסובב הדלקתה של אם יראת שמים, הדלקתך – את, ואח, איזה שפע רב, בלתי-נתפס, יכולה להוליד הדלקתה של אם יראת שמים המתפללת, בדמעות חמות, על עתידם הרוחני של בני ביתה. הרי אין לדבר גבול. על כן, הגם שעייפה את, גייסי את תמצית כוחותייך והתפללי מעומק לבך. מצויה את עתה בבית גנזיו של מלך, וברשותך זמן קצוב למלא את שקך באבנים טובות. נצלי כל רגע, טובה תורה מכל סחורה (ומסופר על מרן החזו"א, זי"ע, שכשהיה מדבר בלימוד עם בחור ורואה שהוא יודע ללמוד, היה מתבטא שרואים שהיתה לו אמא שידעה להתפלל בהדלקת נרות שבת).

ועם כל האמור לעיל, השפעתה של מצוות ההדלקה מרחיקת-לכת עוד יותר. המאמר "נר ה' נשמת אדם" יוצר הקבלה בין נר לבין נשמה, ואכן, גם במבט השטחי ביותר ניכרים קווי דמיון רבים בין השניים. למשל, בדומה לנשמה ובניגוד לכוח המשיכה, שואף הנר כלפי מעלה. אפילו אם נטה אותו מטה, לא 'תיכנע' האש אלא תשאף בכל כוחה לעלות. הנשמה אף היא שואפת למעלה, לחיבורה עם שורשה העליון. עוד – כמו הנשמה, המקיימת את הגוף הגשמי על אף רוחניותה המוחלטת, כך גם האש. מצד עצמה, חסרת משקל היא, אין לה כל ערך חומרי. עם זאת, השפעתה הגשמית עצומה: ביכולתה לחמם, להאיר ולהחיות, ומאידך, לשרוף ולכלות. עוד, כפי הנשמה, שביכולתה להאיר נשמות עד-בלי-די בלא להיגרע, ביכולתה של האש להוליד אשים חדשות בלא שתפחת עוצמתה. להיפך, היא משכפלת את כוחה והאור מתרבה.

ולעצם ענייננו. כתוב, "ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת, אמר לה, על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת" (מדרש רבה, בראשית י"ז, ח'). בכך שהכשילה חוה את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת, היא הורידה אותו ממעלתו הרוחנית, ונתערב בו יצר הרע. ככפרה על כך, נתן לה הקב"ה את מצוות הדלקת הנר. ומה בין האמור לבינינו? – כל הנשים, כולנו, ניצוצות מנשמת חוה (וכל הגברים הינם ניצוצות מנשמת אדם הראשון). כולנו "השתתפנו" בעוון. כשאנו מדליקות נר של שבת, אנו מעוררות את אור נשמתו של הבעל שלנו, כלומר, את שאיפתו הטבעית לעשות את רצון ה' בשלמות, להיות כלי קודש. להתנגד ליצר הרע שנסתפח אליו ולעצלות, עצבות, כעס, גאווה, תאווה וכו' הטבועים בו בשל כך. בכך אנו מתקנות את אשר קלקלנו, בונות את ביתנו, מתקרבות להשי"ת.

יצה"ר – טוב הוא יודע מה הוא עושה. לרגע לא יעלה בדעתו לאפשר לך גישה לכל השפע העצום הזה. שמחתו בחוסר יישוב הדעת שלך אל מול הנרות – גדולה היא עד מאוד ואין דבר שהוא לא יעשה כדי להביא אותך להדלקה מאוחרת וחפוזה. אבל את – אל תתני לו. היי חזקה והתארגני לשבת בתחבולות. הדליקי נרות לאחר מנוחה – כראוי, בשמחה עצומה, והעתירי על בני ביתך בכוונה נאצלת. שכרך יהיה הרבה מאוד.

ואם עשית כמיטב יכולתך להדליק בנחת ובכל זאת לא עלה בידך הדבר – אל תתעצבי, אל לך לכעוס; מאת ה' היתה זאת. הרי תדעי ש"לא עליך המלאכה לגמור", והשתדלותך – כל רגע ורגע, כל חלקיק וחלקיק, רצויה ואהובה היא עד מאוד לפני המקום יתב' ובע"ה עוד תגיעי. את עוד תראי.

טעימה מתוך הספר "איך להתכונן לשבת ברוגע (ולמה)", מאת תמר כהן / המייל של תמר כהן -  tamarcohen@shabatberoga.co.il

לרכישת הספר "איך להתארגן לשבת ברוגע (ולמה?) בהידברות שופס, לחצו כאן.