יומנו של ילד – ככה אמא שלי הפכה להיות חזקה

יום חמישי, י"ז טבת

שלום לכם יקרים. שמי הוא יודי, ואני אוהב לספר על עצמי, על חוויות, רגשות וכל מיני דברים שקורים לי מבפנים. לפעמים אני בעצמי לא מבין מה בדיוק קורה שם, אבל אני שמח לפחות לשתף אתכם בזה, אולי זה יעזור לי לעשות קצת סדר מבפנים. אתם אוהבים לשמוע על חוויות של ילדים? הייתם רוצים לדעת מה קורה אצל הילד שלכם מבפנים? נראה לי שאני יכול לעזור לכם בזה.

תשמעו למשל סיפור מעניין וגם ארוך שקרה לי עם אמא. זה רק התחיל עכשיו, אז אני אספר לכם אותו בהמשכים, זאת אומרת, אשתדל לעדכן אתכם כל שבוע בחדשות שקרו לנו. זה מרגש! אני מבטיח!

אז קצת פרטים עלי, אני יודי, ילד רגיל בן שמונה. זאת אומרת, אני חושב שאני רגיל, אמא שלי כבר לא כל כך יודעת איך להסתדר איתי, כי אני עושה לה המון בעיות, צרחות, התעקשויות, מריבות בלי סוף והתפרצויות זעם. אז היא, אמא שלי, כבר לא בטוחה כל כך שאני רגיל, היא אומרת לאבא שיש לי כנראה בעיות רגשיות עמוקות, אולי עוד מלפני שנולדתי. מעניין, אני לא מרגיש את זה וחושב שאני ילד רגיל. אבל אם אמא שלי תמשיך לחשוב כך כל היום ולדבר על זה עם אבא, אולי גם אני אתבלבל ואתחיל לחשוב כך. אולי, אני לא יודע מה יהיה, בקושי מה קורה עכשיו.

למשל היום, רציתי קצת לעשות "שמח", מה יש? היה כזה מן שקט בבית וכמעט נרדמתי. אתם מבינים? אני פשוט לא רגיל להיות מהצד, בשנייה אחת אני יכול "להרים" את כל הבית בצעקות, ואז יש הרבה יותר אנרגיות באוויר וכולם מסתכלים עלי, בעיקר אמא. נכון שהיא גם צועקת, אבל לא נורא, העיקר שהיא רואה אותי. ת'אמת, יש כזה דבר שהיא רואה אותי גם בלי צעקות, אפילו עם חיוכים. אני יודע, כי זה קרה לי פעם, פעם פעם, כשהתלבשתי בבוקר בזריזות ואפילו עזרתי לשושי התינוקת (בטח קראתם את זה עם חולם, חחח, התבלבלתם כמו כולם, זה באמת עם שורוק, שם מתוק כזה, כי שושי שלנו הכי מתוקה בעולם!), אז אמא שלי ראתה אותי מאד, ואפילו חייכה. אבל מה, זה קשה, מה אתם חושבים, שיש לי זמן להתנהג יפה עוד דקה ועוד שעה עד שאמא בסוף תשים לב לזה? הרבה יותר קל להעיף איזו סטירה למוטי ואמא כבר מגיעה בריצה.

(צילום: shutterstock)

בסוד אני אגלה לכם שדווקא הרגע הזה לא כל כך נעים לי, מה אני חייב להיות הכבשה השחורה של הבית? כולם בפרצופים חמוצים... אבל מה? יש בי משהו שמושך אותי כל הזמן לזה... לא יודע מה זה בדיוק... אני מרגיש לא כל כך רגוע עם עצמי, אתם מבינים? גם אני לא. אבל מה אני אעשה. אולי באמת אני לא כל כך רגיל. לא יודע. מה שכן – אני מבטיח לכם שאם במשך השבועות הבאים אני אקלוט מה זה – אני אגלה לכם מיד. אתם יודעים למה? כי אני רואה שאתם מקשיבים לי בלי לשפוט אותי או לרצות שאהיה אחרת ממה שאני. זה נעים, זה עושה לי חשק שתהיו איתי בחוויה.

אז תודה, ולהתראות שבוע הבא...

יום חמישי, כ"ד טבת

שלום לכם. זוכרים אותי? אני יודי עושה הצרות הקבוע בבית. אז אל תשאלו, השבוע יש דווקא חדשות מסעירות. לא יודע מה קורה, משהו משתנה פה. אמא שלי... לא יודע... היא אחרת כזאתי. אתמול, כרגיל, העפתי בעיטה למוטי, אח שלי שמתחתי, בטח אתם מבינים. הכי קורה זה לריב עם האח שלי מתחתי. למה? כי הוא בתחרות איתי מאז שהוא נולד, אני צריך לשמור על המקום שלי שאני יותר גדול ממנו, וחוץ מזה – מה פתאום הוא נולד ולקח לי את הצומי של כולם. יש לי חברים שרבים יותר דווקא עם האח מעליהם, הם כל הזמן מקנאים בו ורוצים להראות שהם יותר ממנו. ככה זה. אנחנו גם הכי קרובים ביומיום, הולכים ביחד לאותו החיידר וישנים במיטה סמוכה, אז יש לנו גם הרבה הזדמנויות לריב ולהתחרות. אל תבהלו מזה.

וכשהעפתי את הבעיטה, חיכיתי שאמא תופיע בפתח הסלון, חיכיתי וחיכיתי כבר. הצרחות של מוטי נשמעו מצוין בכל הבית, מבטיח לכם. אבל אמא? מוזר. לא הגיעה. פשוט כך! בסוף כנראה מוטי התייאש ממנה והלך לחפש אותה בעצמו. אל תדאגו, הוא לא שכח לבכות תוך כדי לאורך כל הדרך למרפסת השרות. הלכתי אחריו, ומה אנחנו רואים? את אמא! כן, אמא לא בטלפון, לא בשום מקום, ואף על פי כן היא עומדת ומקפלת כביסה כאילו לא קרה שום דבר. בטח גם לכם זה מוזר מאוד, אבל לי עוד יותר, כי אני פשוט מכיר יותר ממכם איך מפעילים את כפתור ההזמנה לאמא שלי לבוא לראות מה עוללתי. מה, היא לא שמעת שמוטי בוכה?! הוא גם כנראה שואל את עצמו את זה, כי עכשיו הוא כבר ממש צורח!!! יותר בקול, ויותר בקול!!! ויותר!!!

אמא לא ממש זזה אלינו. זה מעניין. היא לא מסתובבת אלינו עם הפנים ולא אומרת שום דבר. אבל היא כן זזה קצת. זאת אומרת, הידיים שלה זזות מהר מאוד, היא תולה כביסה ב-איך אומרים? בקדחתנות. לא, מצחיקים שכמותכם, זה לא שהיא ממהרת להספיק לתלות את הכביסה. זה בגלל הכפתור, מבינים? כן, הכפתור הזה שאני תמיד לוחץ עליו ואמא מגיבה לו. טוב, היא לא מגיבה כרגיל, אבל לפחות מגיבה. טוב, לפחות הידיים שלה זזות מזה.

ומוטי צורח והתינוקת גם כן מצטרפת לחגיגה, ויוסי הקטן בא למשוך בחלוק של אמא. אמא חושקת את השפתיים, אבל עדיין לא זזה אלינו. מבטיח לכם, אני רואה את הגב שלה! בסוף מוטי קצת נרגע, אולי גם הוא היה בהלם ממה שקורה. מוטי נשען על אמא ואמא ליטפה לו את הפנים, והתנועות שלה היו כמעט רגילות. אני?! אני ממש לא נרגע ולא מוכן להירגע על זה! מה זאת אומרת? ואיפה אני בתמונה?! מה, אמא שכחה שאני הרבצתי למוטי? שאני הכבשה השחורה? שכל העסק היה בזכותי? היא אפילו לא מסתכלת עלי!!! זה לא יתכן, ומה עם הכפתור שלי? אני צריך לבדוק אותו עוד פעם... חכו חכו מה יהיה כאן, אני עסוק מידי עכשיו, אעדכן אתכם בהקדם.

יום חמישי, ב' שבט

שלום קוראים יקרים וחשובים. זוכרים איך הכפתור שבו אני קורא לאמא לבוא לראות אותי לא עבד פעם כשהיא תלתה כביסה ולא באה אפילו שמוטי צרח עד השמים?! אז כמובן שאני דאגתי לבדוק שוב את הכפתור. תמיד אני לוקח אותו צמוד אלי במחזיק מפתחות מיד כשאני נכנס הביתה. אני רגיל אליו ולא יכול להסתדר בלעדיו. אי אפשר שפתאום הוא לא יעבוד! כך אני חשבתי. אבל אמא לא הבינה כמה הוא חשוב.

בקיצור, אז אני מתחיל להעיף חפצים לכל עבר, להרביץ על ימין ושמאל, לא משנה הסדר, הוא ממילא נעלם עם כל החפצים שהעפתי לכל כוון. כ---ולם צרחו, מבטיח לכם, כ---ולם כולל אני, כמובן. זה עבד, נראה לכם? ראיתי איך הוא מהבהב, ונכבה, מהבהב, ונכבה, ושוב. הפנים של אמא האדימו, אבל הפה שלה נשאר סגור. התנועות שלה היו קשות כאלו, חזקות ובולטות, אבל הרגליים שלה נשארו במקום. אני יודע גם שהלב שלה דפק, אני מכיר את זה, זה הולך ביחד עם הפנים האדומות והתנועות החזקות. חשבתי שאם זה מהבהב אולי אפשר עוד לתקן את זה, אז צרחתי עוד יותר וגם אמרתי שאשבור את השולחן. אמא לא ענתה וגם לא הסתכלה. בלית ברירה הוצאתי את הנשק האחרון שלי והפלתי את שושי התינוקת מהעגלה.

זה לא עזר!  צרחתי ובעטתי בכל הכוח עד שאבא הגיע. אז השתתקתי קצת ובדקתי מה קורה. אתם לא תאמינו, אמא שלי קיבלה את אבא בחיוך רחב ולא סיפרה לו במילה אחת או ברמז על הפוגרום שהיה פה לפני שנייה. אני בהלם, זה מתחיל להיראות כאילו באמת לא אכפת לה! מה? היא נהייתה באמת כל כך חזקה? מצד שני כשאבא לא היה בבית היא בכל זאת הזיעה, אני צריך עוד לבדוק מה קורה, מבולבל פה קצת. אז אחזור אליכם אחרי שיהיה פה קצת יותר ברור. להתראות יקרים.

יום חמישי, ט' שבט

שלום וברכה. עכשיו קצת יותר רגוע פה מהפוגרום שערכתי שבוע שעבר בשביל שאמא תסתכל עלי ותרגיש אותי. העניינים נכנסו קצת למסלול. זה מסלול חדש אמנם, ואני פוסע בו אחרי אמא בזהירות רבה, אבל בינתיים זה נראה בסדר. דווקא נחמד ללכת אחרי אמא בלי להיות צריך כל היום להוביל ולהתאמץ לשלוט על המצב פה.

אמא שלי באמת כבר לא מגיבה לכל בעיטה שלי למוטי, וגם לא למילים לא יפות. נראה לכם שלא ניסיתי? הייתי צריך לבדוק טוב טוב את הכפתור של השלט שלי. בתחילה ניסיתי ללחוץ עליו יותר חזק, ובמקומות הכי רגישים לאמא, ובמקומות הכי מאתגרים. אפילו ב"סופר" ניסיתי! טוב, בסוף ראיתי שזה ממש מקולקל אז שמתי בינתיים את השלט בצד, אולי פעם אצטרך אותו בכל זאת.

הבית שלנו חדש קצת. כאילו, אין ספה חדשה או משהו, אבל האווירה אחרת כזו. אני מרגיש את אמא שלי אחרת. משהו מהסוג של עוצמה, חוזק. אני כבר לא יכול לנהל אותה, היא מנהלת את עצמה בדיוק איך שהיא מחליטה. אני חווה את זה כמשהו טוב בשבילי. למה? כי זה אמא שלי! מה, אתם לא מבינים שאני צריך אמא חזקה? ככה אני לא צריך לדאוג אם היא תהיה פעם חולה ולא תוכל להביא לי אוכל. אני לא צריך לבדוק שוב ושוב אם היא לא התבלבלה בשעה של האוטובוס ואני גם יכול להיות בטוח שאם יבואו שודדים כמו בסיפור יהיה מי שיעיף אותם.

יש לי אמא חזקה!!! זה חדש וזה מרגש.

אולי עכשיו אני יכול קצת לנוח מהמאבקים שלי כל השנים. אולי אני יכול קצת להישען על אמא שלי. כבר בדקתי וזו משענת מספיק חזקה כדי לסמוך עליה וגם כדי לנוח או סתם להתפנק. ת'אמת, פתאום גם מעניין אותי איך אפשר ליצור את החיות בספר שמלמד לעשות חיות מפלסטלינה. אתם חושבים שזה קשור? אני מרגיש שזה קשור קצת. מצד אחד ממילא אני לא אקבל צומי אם אעשה בלאגנים. מצד שני אני גם לא צריך כבר את הבלאגנים האלו, לאמא שלי התפנה המון כוח אלי כי היא כבר לא מותשת מהמריבות האינסופיות שלי. היא יכולה לראות ולהרגיש אותי גם דרך הפלסטלינה. זה רעיון, כשאסיים אבוא להראות לה איך עשיתי יפה. משהו בי נרגע ויכול להיות פנוי יותר ליצירה, לדמיון. חוץ מזה, אני מתפלסף קצת, אבל אתם גדולים ובטח יודעים, אם אמא שלי היא כזו חזקה וחכמה ויודעת לנהל בעצמה את כל העניינים, אז המחמאה שלה באמת שווה לי. היא האמא שלי. אני הילד שלה. אולי הגיע הזמן באמת לזרוק את השלט. אני פשוט כבר לא צריך אותו. יש לאמא שלט ששווה פי אלף והרבה יותר טוב משלי.

אל תחשבו, אני עדיין לא כמו מוטי הצדיק של המשפחה. יש לי קטעים, כי אני כזה, קצת, איך לומר? נולדתי עם מזג סוער כזה ועדיין באים אלי עניינים שלא מגיעים למוטי אפילו שהוא ממש פה לידי. אבל זה כבר לא מפריע לי וגם לא לאמא שלי. אז מה זה משנה, בעצם?

אסתי זקס, MA, היא מטפלת רגשית, בעלת תואר שני בטיפול באומנות לנשים וילדים, ומדריכת הורים. מייל לפניות: estyzax@gmail.com