רחל קיציס, ציירת ירושלמית ותיקה, מציגה: "עולם שנה נפש, ציור וחיבור"

קיציס, ציירת ירושלמית ותיקה, הוציאה את ספרה לאור לרגל מלאת לה 70 ומכרה אותו תוך שבועיים דרך פלטפורמת הדסטארט.

318 עמודי הכרומו הצבעוניים של הספר מציגים נביעה של עשרות שנות יצירה, הן בציור והן בכתיבה. בהקדמה לספרה מתארת רחל את הציור שלה כ"ציור מתפלל" להורדת מטר השמים, באקוורל של מים על הארץ (על המצע המונח לפניה), ומצפה מתוך מקום חפשי לבריאה חדשה. זהו ציור המשרת קודם כל את העין המתפעלת. השפה והטכניקה אינם כלל עיקר בו; הם משרתים המבקשים להיות בהלימה עם רגע הציור. חלילה לה לטכניקה לגנוב את ההתגלות ולקלקלה ב- piece of ego.

"כבת חסידים ותמימים וכבעלת תודעה חסידית" היא כותבת, "למדתי להיות מחויבת לחושים היוצאים מחיפוש כן ונקי אחר נשמת כל חי שהפיח 'הַצַּיָּר הגדול' בכל. חיפוש מודע ומכוון ו"חסידי" זה, מוליד רישומים וציורי מים נושמים החיים את הפער שבין היש לכאורה לחסר בעצם, בין הנתפס ונבחן לרגעים לבין הגעגוע המובנה, התמידי והבלתי ניתן למימוש".

הספר מציג לקורא מעט מזעיר מתוך שפע של רגעים נושמים ציור, שנשזרו לכלל יומן מסע, המספר לצופה הקורא בהם סיפורם של מפגשים מרתקים שהיו לה עם הנוכחות החיה באדם ובעולם.

בין ובתוך שלושת חלקי הספר שזורות כתיבות המשוחחות עם הציורים ומקרינות עליהם ערך מוסף של  משמעות. הכתיבות משובצות בתוך שלושת חלקי הספר: בחלק העוסק בעולם (=במקום), בשנה (=בזמן) ובנפש (=באדם). שלוש הוויות ובהן חוויות שחוותה רחל במהלך שנותיה ונתנה להם ביטוי בציור ובכתיבה.

הכתיבות ברובן הן תוצרים של לימוד בית מדרשי ומכאן נובע העושר והעומק הטמון בהם וגם לא מעט מן ההומור.

אודות הכתיבה היוצאת מתוך הלימוד היא כותבת: "לימוד זה הפגיש אותי ביתר שאת עם התורה המפכה בתוכי. הוא הכריח אותי למולל בה ולמלל אותה, לברור ולברר, לנפות ולזקק, עד אוכל לדלותה לא ממוריי ורבותיי בלבד אלא גם מתוך כליותיי, ולהשקותה לאחרים. אכן, עיקר החתירה בבתי לימוד אלה הייתה לא רק ללמוד את הדברים, כמו גם ובעיקר לשימם על הלב עד אוכל "לדבר בם".

רחל קיציס כותבת על קורות חייה

נולדתי בירושלים, לפני 70 שנה, בשכונת גבול, שהייתה ממוקמת עד מלחמת ששת הימים בנקודה הצפונית ביותר של העיר החדשה. אותם רגעים גדולים של מלחמת ששת הימים, ואני אז כבת 19 בתום לימודיי בסמינר בית יעקב בירושלים, נתפסו אצלי (ועדיין) כרגעים של שיא בחיי. בבת אחת נפתחו בפנינו כל מרחבי השטח הירדני האסורים, שאליהם נשאנו עיניים חולמות משך כל שנות הילדות. שכונתנו הקטנה הפכה משכונת קצה נידחת ל"מיד טאון" המוקפת (זמן מה לאחר מכן) שכונות חדשות מכל סביבותיה.

השיכון, שיכון פאג"י סנהדריה, נוסד סמוך ללידתי ב1947 ע"י חברת פאג"י (פועלי אגודת ישראל), שאבא ז"ל, אליהו כי טוב, נמנה על מייסדיה. בתוך שכונה מבודדת זו התפתחו תנאים של לכידות חברתית מיוחדת במינה עם מרקם אנושי מרתק (בספרי ישנן כתיבות העוסקות בילדות המוקדמת שלי בשיכון – עמודים 38, 161 246, , 173, 240). אותן שנים של עד מלחמת ששת הימים הטביעו בי חותם ועיצבו את דמותי בתוך הבית המיוחד החסידי שגדלתי בו, כבת לאמי שהייתה מורה עוד בקראקוב אצל שרה שנירר, ולאבי, שהיה "חסיד עתיק", איש מעשה וסופר מחונן.

שיכון פאג"י היה שונה מכל המוכר בשכונות החרדיות של העיר. הייתה בו גאוות יחידה של חברי הילדות שלי, שהתפתחה מתוך מציאות של בידוד גיאוגרפי. בין הילדים הרבים שנולדו בשיכון, להורים שהיו ברובם שרידי שואה וחפצי חיים נוצר הווי מיוחד בתורה, בחסידות, בעשייה, בבניין וביצרנות של המבוגרים שחברת פאג"י דגלה בה וגם עליצות וחופש, תסיסה שוקקת חיים והמולת ילדים ששררה על השבילים והחצרות של פאג"י. הללו היו מוקפים "חומות מגן" של הבלוקים הארוכים של השיכון ששמשו חיץ בינינו לבין הירדנים, ונסכו עלינו למרבה הפלא תחושת ביטחון. בתוך הבתים קיימנו, הילדים בינינו לבין עצמנו, חוגי העשרה – אני לימדתי ציור, וכשאך למדתי לנגן בחלילית בכוחות עצמי הפכתי מיד "מורה לחלילית"... כזאת הייתה ההדדיות התרבותית חברתית ששררה בפאג"י.

ביתנו היווה צומת. היה בו המקרר החשמלי הראשון ששימש את השכנים. התקיימו בו קידושים מידי שבת. אבא היה מכין חמין גדול עם כוונות מופלגות ברוח חסידות פשיסחא. את הטשולנט הגיש בעצמו   בצלחות מיוחדות, שקנה לצורך העניין למתפללים שהגיעו לביתנו לאחר התפילה, ואבא אברהם עומד עליהם לשרתם מתחילה ועד סוף. לאחר שקינחו בניגון קבוע, היו החברים הקרובים נשארים יושבים בשיח מתובל בחסידות ובסיפורים שסופרו ביידיש עסיסית, וגם בעניינים שברומו של עולם ואדם, של  משפחה ומדינה.

שנות לימודיי בסמינר בית יעקב לא מנעו ממני לשוט בארץ ולהתהלך בה עם חברות, וגם להשתתף בחוגי התעמלות וציור. עד היום אני משתאה על החופש בעניינים אלה באותם ימים שאפשר לי ביתי החסידי, ואולי העולם החרדי בכללותו.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים טסתי לניו יורק ולימדתי בתיכון יהודי בניהולו של יהודי ירושלמי הרב טיטלבוים ז"ל, שבילדותו למד בבי"ס שילה אותו יסד אבא ז"ל בשנות ה-50 בירושלים. בארץ המשכתי בהוראה. במקביל למדתי במכללה בבית וגן תנ"ך ולשון ואף השלמתי את הקורסים החסרים לתואר ראשון באוניברסיטה העברית.

במהלך שנות לימודי התחתנתי עם גרשון קיציס מגבעתיים, בוגר מדרשית נועם בפרדס חנה ותלמיד ישיבת סלבודקה בבני ברק.

התגוררנו בקריית משה בקרב חמולה של בני משפחתי - משפחת כי טוב שהתפרשה על פני השכונה, ובה הקמנו את משפחתנו. משגדלה המשפחה (8 ילדים ב"ה, שנולדו בזה אחר זה) עברנו לדירה גדולה יותר בשכונה שנבנתה זה עתה בירושלים – שכונת הר נוף.

בלובי של בניין המגורים שלנו הקמנו את "בית כנסת קיציס" בה שימש גרשון מעין רב (לא מעט מהציורים בספרי צוירו במהלך 23 שנות מגורנו בהר נוף).

עד לפרישתי לפנסיה, לפני למעלה מ-8 שנים, שימשתי מורה לתנ"ך ומחנכת בתיכון אוולינה דה רוטשילד בירושלים. מדי סוף שנה, לצד מרוץ ההכנות הקדחתניות לבגרות, קיימתי תערוכות בביה"ס, ובהן הצגתי יבול שנתי עשיר של ציוריי את התלמידות והמורים, אירועים שהתקיימו בבית הספר וטיולים שנתיים שהשתתפתי בהם.

במהלך כל השנים למדתי ציור כמעט באופן כפייתי (לרוב עם אחותי הגדולה רותי בן ארזה, ציירת גם היא).

עשרות שנים של לימוד ציור אצל "כל המורים" שפעלו בזמני בירושלים ואף מחוצה לה תוך קיום והשתתפות בתערוכות. תמריץ משמעותי, אם לא קנאה... קיבלנו רותי ואני נבל"ח מאחותנו נעמה נוטמן ז"ל שנחשבה לגרפיקאית מהוללת בארץ ואחר כך גם ציירת נודעת בדרום אפריקה ומחוצה לה.

ב-20 השנים האחרונות הציור שלי קיבל את האופי המיוחד שלו, חופשי, בלתי תלוי, עצמאי, תמידי, המלווה את חיי ומהלכיי ביומיום של חיי בד בבד עם צמיחת הציור צומחות אצלי גם הכתיבות שאף הן "מעשה אומנות" לעצמן.

בשמונה השנים האחרונות עם התרוקנות הקן, עברנו לנווה דניאל שבגוש עציון, ורבים ביותר מהציורים והכתיבות שבספר מתייחסים ופועלים בתקופה זו.