הלכות אבלות בחתן וכלה

אונן קודם החופה

חתן וכלה שהזמינו אולם שמחות כנהוג, וקודם שעת החופה מת אחד מקרובי החתן ונעשה אונן - אם יש הפסד מרובה בביטול האולם, באופן שיקשה עליהם אחר כך לטרוח שוב בהכנת הסעודה [ובפרט לפי המציאות כיום שרבו ההוצאות, וחתונה ממוצעת יש בה כ-300/400 מוזמנים, והביטול יגרום הפסד עצום של עשרות אלפי שקלים, מלבד תזמורת, צלם, שמלת כלה ועוד. גם ביטול החתונה עתה, יגרום לעיכוב החתונה לזמן ממושך, כי כדי לקבוע שוב אולם וכל הנ"ל, דרוש זמן רב מראש], רשאים לערוך את החופה והסעודה באולם כרגיל עם תזמורת וריקודים, ויאכל החתן בשר וישתה יין, ויברך על אכילתו אף שהוא אונן. ולאחר החתונה ילכו החתן והכלה לביתם, רוחץ החתן, ומקיים בעילת מצוה ופורש, ובבוקר יקברו את המת. ונוהג שבעת ימי המשתה בשמחה ושירים כרגיל. ובסיום ימי המשתה, ישב שבעת ימי אבלות. [ולמעשה, ישאלו חכם הבקי בהוראה, כי פעמים שכל מקרה לגופו.]

כתב מרן השלחן ערוך (סימן שמב): מי שהכין כל צרכי חופתו, ומת אביו של חתן, והוא במקום שאינו מצוי למכור את מה שהכין, ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין. או שמתה אמה של כלה, ויש תמרוקי נשים וקישוטים שאינם מתקיימים - מכניסים את המת לחדר [כדי שלא יראהו החתן ויצטער], ואת החתן והכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש. ואם אין לו הפסד, כגון במקום שמצוי למכור את מה שהכין, או אפילו יש לו הפסד, ומתה אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר קרוביהם "שנשאר מי שיכין להם [לחתן והכלה] לפעם אחרת", לא התירו לדחות האבלות, אלא קובר אותו מיד ונוהג שבעת ימי אבלות, ואחר כך מכניסים את החתן והכלה לחופה מיד ונוהג שבעת ימי המשתה. ע"כ. וכתב הש"ך בנקודות הכסף, ונראה שבזמנינו אפילו מת אביו של חתן ואמה של כלה, דין שאר קרובים יש להם, "שהרי מצוי הרבה ששאר קרובים מטריחים עצמם ומכינים צרכי סעודה ותכשיטים לכלה", לכן בכל ענין נוהג תחילה שבעת ימי אבלות, ואחר כך שבעת ימי המשתה. ע"כ. והנה בחכמת אדם (שער השמחה כלל קנד אות ד) כתב, ונראה לי שאם הוא בעיר קטנה שאינו מצוי למכור הסעודה שהכין ויהיה לו הפסד, והנישואין נעשו על ידי שקיבצו בשבילם מעות, ומת אותו המתעסק, ולא כל אדם ראוי לקבץ ולנסוע מעיר לעיר, נחזור לדין הגמרא שאם אין לו מי שיטרח עבורו ויש הפסד, בועל בעילת מצוה ושבעת ימי משתה ואחר כך אבלות. ע"כ.

ונראה מדבריו, שכל שכן וקל וחומר לפי המציאות בימינו שההוצאות רבו עד מאוד, וחתן היודע שלא תהיה לו אפשרות שוב לטרוח ולהוציא את כל ההוצאות הללו, וגם בלתי אפשרי להתארגן לעוד שבוע, מחמת שבדרך כלל האולמות ושאר הצרכים נקבעים כמה חודשים מראש, הרי דינו כמו שאין מי שיטרח עבורו, ועושה חופה ונוהג ימי משתה ואחר כך ימי אבלות. ודברי הש"ך אמורים על המציאות בזמנם שכל אחד היה קונה עופות ושוחט ובאים הקרובים ועוזרים, שבזה אפשר שיסתדרו שוב [וכמו שמצוי שמתארגנים כמה משפחות לאיזו סעודה, וכל אחד מכין ומבשל משהו ומביא עמו]. ובודאי לא מסתבר שיאמרו לחתן, אם אין לך שוב את כל ההוצאות, די לך שתעשה את החתונה בחצר בית הכנסת עם מנין אנשים ומעט פת ולפתן לסעודת מצוה, כי אין זו צורת השמחה בימינו כלל וכלל, ואין בזה כבוד הבריות.

תפילין - אם קרובו של החתן נפטר ביום לפני השקיעה, ובלילה היתה החופה, למחרת בבוקר יניח תפילין בברכה. משום ספק ספיקא, שמא הלכה כמהריט"ץ ועוד, שיום הקבורה שאינו יום מיתה חייב בתפילין. ושמא כדעת ענף עץ אבות ודעת קדושים שחייב החתן להניח תפילין, כי ימים אלו הם כחג אצלו.

ואם מת בלילה והקבורה היתה למחרת יום החופה בבוקר, יש אומרים שלא יניח תפילין בבוקר, ככל יום מיתה וקבורה. וטוב שיניח בלי ברכה.

כתב המגן אברהם, לאותם הנוהגים להניח תפילין בחול המועד, אם אירע לו אבל בחול המועד, יניח אפילו ביום הראשון, כי לא שייך במועד שהוא יום שמחה לפוטרו מתפילין בגלל שמעולל בעפר קרנו. וכן פסק הפרי מגדים לגבי פורים שהוא יום משתה ושמחה. ואף שיש חולקים עליהם, מכל מקום שמחת חתן נראה שיותר חמורה וחשובה משמחת פורים וחול המועד, שהרי שבעת ימי המשתה שלו לא עולים לשלושים, ואילו פורים וחול המועד עולים לשלושים. זאת ועוד, הלוא החתן מתירים לו בליל החופה, תזמורת, בשר ויין, רחיצה ובעילת מצוה, והיאך בבוקר הוא נעשה פתאום מעולל בעפר קרנו, ולא יניח תפילין?! מה גם שלדעת ענף עץ אבות ודעת קדושים, חייב החתן להניח תפילין, כי ימים אלו הם כרגל אצלו. על כן, טוב שיניח תפילין בלי ברכה, כדי לחשוש לחולקים. (עי' ב רעג, רעד. חזו"ע פורים קצא)

ההנהגה בשבעת ימי המשתה

אבלות בצינעה - בשבעת ימי המשתה, נוהג החתן אבלות בדברים שבצינעה כתשמיש המיטה בלבד. אבל בדברים של פרהסיא מותר, כמו: תספורת, גילוח הזקן, רחיצה, גזיזת ציפורניים, לבישת בגדים מכובסים ומגוהצים, מאחר וחתן דומה למלך, ונאמר: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ". וכתב בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן שמח), כיון שהכלה מצטערת אם החתן מראה אבלות ולא נראה ביופיו, והלוא היא אינה אבלה, לכך אין רשאים לצערה בימי שמחתה.

מנין השלושים

חתן שנוהג שבעת ימי משתה ואחר כך שבעת ימי אבלות, מונה את השלושים מתחילת ימי האבלות, ולא מיום הקבורה. והטעם לזה, מאחר ובשבעת ימי המשתה לא נהג מנהגי אבלות של שלושים, שהרי מותר לו להסתפר, לגזוז ציפורניים ולכבס. ולכן גם אין זה דומה למי שנעשה אבל בחול המועד, שמונה את השלושים מיום הקבורה ולא ממוצאי החג שאז מתחיל לשבת שבעה, מכיון שימי חול המועד אסורים בתספורת וכיבוס, נמצא שנהג בהם קצת מענייני אבלות. (א רג, רה)

כלה אבלה

בכל הנזכר לעיל, הוא הדין אם מת אחד מקרובי הכלה. ואולם בכלה מקילים יותר, שאף בימי האבלות מותר לה לרחוץ גופה במים צוננים, ופניה, ידיה ורגליה במים חמים. וכן להתקשט ולהתאפר, ולגזוז ציפורניה ושערותיה. (כמבואר לעיל עמודים 204 - 202)

אבלות ואחר כך חופה

יש להבהיר, שאם החתן והכלה אינם מעוניינים לערוך את חופתם כנ"ל, אלא חפצים לקבור את המת, לשבת שבעת ימי אבלות, ואחר כך לערוך חופה ושבעת ימי משתה, בודאי שרשאים לעשות כן. ובסיום ימי המשתה, ימשיכו לנהוג אבלות עד סוף יום השלושים מהקבורה.

כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שמח) וזו לשונו: ונראה שעל כל פנים, אין הנישואים מבטלים ממנו גזירת שלשים, אלא לאחר ימי הנישואים חוזר להשלים ימי אבלו הנשארים. וימי הנישואים עולים לו לשלושים. ולא דומה לחג שמבטלו לגמרי מדיני שלושים [בשאר קרובים], כי שם אמרו הטעם, שהחג מבטל מהנשמה דין שמים ואינה חוזרת לדין אחר החג, וזה שייך בחג של רבים, אבל כאן שזה יום טוב שלו פרטי, אין הדין מתבטל מהנשמה. ע"כ.

עת לנחם

חתן או כלה הנוהגים שבעת ימי המשתה ואחר כך שבעת ימי אבלות, אין לנחם אותם בימי המשתה. ואין זה דומה למי שמת לו מת בחול המועד שמנחמים אותו, כי חתן וכלה ימי המשתה שלהם אינם עולים לשלושים, אבל מי שמת לו מת במועד שעולים לו הימים למנין השלושים [אף שיושב שבעה רק ממוצאי החג], ראוי לו גם לקבל נחמה באותם ימים, כי שייך הוא מעט באבלות שהרי הוא אסור בתספורת וכיבוס. (בית חתנים ח"ב עמוד תפ)

חג בתוך ימי המשתה

חתן או כלה הנוהגים שבעת ימי המשתה קודם, וחל חג [פסח, שבועות, ראש השנה, כיפור, סוכות] בתוך ימי המשתה, מבטל החג את האבלות, ואינם צריכים לשבת באבלות לאחר החג. (א רטז)

אונן לאחר החופה

חתן וכלה שנכנסו לחופה, ולאחר החופה מת אחד מקרובי החתן, בין בלילה הראשון בין בשאר ימי המשתה, בין שקיים בעילת מצוה ובין שלא קיים, קוברים את המת. ומאחר שכבר החלו ימי המשתה, הרי הוא כמי שמת לו מת בחג, ואינו קורע אלא ממשיך את שבעת ימי המשתה בשמחה ובשירים בתוף ובכינור, ונוהג אבלות רק בדברים שבצינעה כנ"ל, ואסור בתשמיש המיטה ואפילו בבעילת מצוה. ובסיום יום השביעי [מימי המשתה] כולו עד הלילה, קורע ומתחיל לשבת שבעת ימי אבלות, ומעתה מתחיל למנות את ימי השלושים ולא מיום הקבורה. [והוא הדין בכל זה אם אירע כן לכלה וכנ"ל]. (א קצח, רו)

יחוד - אם קיים החתן בעילת מצוה קודם שמת לו מת, מותרים החתן והכלה בייחוד. אבל אם לא קיים בעילת מצוה, אסורים להתייחד כל ימי המשתה עד גמר שבעת ימי האבלות, שאז יהיו מותרים אם היא טהורה. אבל אם איננה טהורה, עדין אסורים עד שתטהר. (סימן שפג ס"ב. ב קפ) וטוב לעשות שאלת חכם, כי יש כמה פרטים בזה.

סיום ימי האבלות - אם בסיום שבעת ימי המשתה עדין יושבים אחיו וקרוביו באבלות, יכול החתן להצטרף אליהם, ואז כשיסיימו הם את האבלות גם החתן יסיים, ולא יצטרך לשבת שבעה ימים דוקא. למשל: חתן שהתחתן ביום שלישי, וביום רביעי מת קרובו, הריהו ממשיך את שבעת ימי המשתה עד יום שני בצאת הכוכבים. ואז בליל שלישי הוא מתחיל לשבת באבלות יחד עם קרוביו, וכיון ששאר הקרובים מסיימים את השבעה למחרת ביום שלישי בבוקר, גם החתן מסיים עמהם, ונמצא שישב באבלות רק לילה אחד ומעט בבוקר. (א רז)

יציאה ללויה - החתן והכלה רשאים ללכת ללויה [כמו שיוצאים לשאר צורכיהם]. אך לא ילכו אחר המיטה עד בית הקברות, מפני כבודם. (א שי)

נישואין שניים

נישואין שאין בהם שבעת ימי המשתה, אלא שלושה ימי שמחה, כגון: גרוש שנשא גרושה, וקודם החופה מת לו מת, נוהג שבעת ימי אבלות תחילה, ואחר כך נושא ונוהג שלשה ימי שמחה. אבל אם אחר החופה מת לו מת, נוהג שלושה ימי שמחה ואחר כך שבעת ימי אבלות. [ולמעשה, ישאל חכם הבקי בהוראה, כי פעמים שכל מקרה לגופו.]

ומכל מקום, אלמון שנשא אלמנה וערכו את החופה, ואחר כך מת לו מת, הרי זה כדין מי שמת לו מת בחג, ונוהג שלשה ימי שמחה, ואחר כך שבעת ימי אבלות. כן כתבו מהריט"ץ, היעב"ץ, לחם הפנים, מזבח אדמה, שדי חמד. [וכן דעת הגאון רבי עקיבא איגר (סימן שמב)] ומה שבשו"ת רבנו יוסף מסלוצק העלה שאלמון שנשא אלמנה ולמחרת מת לו מת, עליו למנות תיכף שבעת ימי אבלות ואחר כך ימי משתה, זה שלא כדברי האחרונים הנ"ל והעיקר כדבריהם. [וכל שכן בצירוף דעת המאירי ועוד, שתמיד נוהג ימי המשתה קודם].