הלכות אבלות סמוך לחג

חג מבטל שבעה

מי שנקבר מתו לפני החג [דהיינו לפני פסח, שבועות, סוכות, ראש השנה, יום הכיפורים], אפילו ישב באבלות שעה אחת קודם החג, החג מוציאו מהאבלות, ואינו צריך להשלים את ימי השבעה לאחר החג. ואפילו נפטר ממש סמוך לחג וקברו אותו כמה דקות קודם שקיעת החמה, כל שהספיק האבל אפילו רק לחלוץ נעליו, הרי זה נחשב שישב באבלות, ויוצא מהשבעה. כיון שמצות "ושמחת בחגך", שכל ישראל מצווים בה, דוחה מצות אבלות של יחיד, ומבטלת את אבלותו. ומפאת קדושתם של ימי ראש השנה ויום הכיפורים, השוו אותם לחגים לענין זה, וכמובא לעיל (עמוד 289). (ג צא, קיג, קיז)

לא ישב בשוגג או במזיד

מי שנקבר מתו בערב החג, ולא נהג אבלות כלל, בין בכוונה [מזיד], בין מחוסר ידיעת ההלכה [שוגג], וכל שכן אם לא הודיעוהו קודם החג שמת לו מת, צריך לשבת שבעה ימים לאחר החג [ובינתיים בימי החג, ינהג אבלות בדברים שבצינעה כמו בשבת]. (ג צב)

לא ישב מחמת אונס

מי שנקבר מתו בערב החג, אך לא נהג אבלות מחמת אונס, כגון שהיה חולה ולכן לא חלץ נעליו ולא ישב על הארץ, אינו צריך להשלים שבעה לאחר החג. כן פסקו החתם סופר, ישועות יעקב ועוד. ובצירוף דעת המאירי שכל שנקבר לפני החג, אפילו לא ישב כלל, פטור מלשבת לאחר החג, וכן נראה מהרמב"ם. (ג צג, צד)

קבורה בבין השמשות

מי שנקבר מתו בערב החג בבין השמשות, אף שלא נהג אבלות כלל, אינו צריך להשלים שבעה לאחר החג. כי אולי בין השמשות יום, ונמצא שנקבר ביום, וספק דרבנן להקל. ומה שלא נהג אבלות אפילו מעט, הוא מחמת אונס, שהתורה עכבתו מלנהוג אבלות בספק יום טוב. וכתב הרב בית אהרן, שכן פסק הלכה למעשה עטרת ראשנו כמהר"ר דוד אמאדו (בעל עיני דוד), בפטירת מהרי"ו וינטורה בערב חג השבועות. וכן פסקו הרדב"ז, חכמת שלמה קלוגר, שו"ת בני יהודה עייאש, שו"ת חיים שנים, טהרת המים ועוד. (ג צד, צו)

קבורה ח"י דקות אחר השקיעה

גם מי שנקבר מתו בערב החג עד שמונה עשרה דקות וחצי [זמניות] מהשקיעה, ולא נהג אבלות כלל, אינו צריך להשלים את השבעה לאחר החג. (ב צז)

על פי מה שבארנו שיש אומרים ששיעור בין השמשות הוא 18.5 דקות זמניות, וכיון שהלכה כדברי המיקל באבל, הרי נחשב שנקבר ביום שקודם החג, והיה אנוס מלשבת.

יושב בארץ והקבורה בחו"ל

הגר בארץ ישראל וקיבל ידיעה שנפטר קרובו בחוץ לארץ בערב החג, ונהג אבלות שעה אחת קודם החג, אף על פי שבפועל קברוהו בחו"ל לאחר כניסת החג לפי שעון ארץ ישראל, מכל מקום כיון שהאבלות חלה עליו מיד כשקיבל את הידיעה, הרגל מוציאו מהאבלות, ואין צורך להשלימה לאחר החג. (ג צב)

בדומה לזה פסק מרן השלחן ערוך (סימן שצט סי"ד): מי שמת לו מת בערב יום טוב, והתיירא שמא לא יספיק לקוברו מבעוד יום, ומסרו לגויים שיוליכוהו לקוברו, כיון שהוציאוהו מהעיר ונתכסה מעיני הקרובים, חלה עליו אבלות. ואם נהג אבלות מעט קודם החג, בטלה לה גזירת שבעה, אף על פי שנקבר ביום טוב. ע"כ.

כיבוס בגדים

מי שנקבר מתו לפני החג והתחיל באבלות, מותר לו לכבס בערב החג לכבוד החג. וטוב שיכבס לאחר חצות היום, כדי שיהיה ניכר יותר שמפני החג הוא מכבס. (עיין ג צו, קטז)

רחיצה בערב החג

אבל מבני אשכנז, רשאי להתקלח בערב החג מבעוד יום. אולם, לבני ספרד אין להתקלח בערב החג, אלא בליל יום טוב. ורשאי להתקלח כל הגוף במים חמים [שהתחממו לפני יום טוב או מדוד שמש] באמבטיה פרטית ולא בבית מרחץ. (אורח חיים סימן תקמח ס"ו. יורה דעה סימן שצט ס"ה. ג צו, קטז. ב שכא. ד תרס) ובערב פסח בלבד, גם לספרדי יש להקל להתקלח בערב החג, וכדלהלן.

גם אם חל החג בשבת, אין להקל לבני ספרד להתקלח ביום שישי ערב החג. ואולם, בליל שבת יתקלח בצונן. ומותר לפתוח מעט את המים החמים של הדוד שמש, כדי להפחית מהקור. וכן מותר לרחוץ פניו, ידיו ורגליו ושאר אבריו במים חמים [מדוד שמש או מיחם מים], כל שבסך הכל אינו רוחץ את רוב גופו בחמים. כמבואר בחוברת "השבת הלכה ובאגדה". [ואולם, כבר כתבנו לעיל (עמוד 236) שאם הוא מצטער מאוד אם לא יתקלח, מותר לו להתקלח בביתו אף במים חמים של דוד שמש.]

כתב הטור, מותר לכבס בגדיו בערב החג, אך אסור לו לרחוץ עד הלילה. ובאר הבית יוסף, שלא התירו לרחוץ בערב הרגל, מפני שאפשר לו לרחוץ בלילה, אבל כיבוס בגדים שאסור לעשותו בלילה, מותר לכבס בערב הרגל, ולא ילבשם אלא בלילה. וכתב המשנה ברורה (סימן תקמח ס"ק לח): אסור לרחוץ עד הלילה, אפילו בצונן, כיון שאפשר לרחוץ בלילה בצונן. ומכל מקום, בני אשכנז מקילים ברחיצה, כמו שכתב המגן אברהם (סימן תקמח סקי"ד), שבכיבוס ורחיצה התירו בערב החג, כיון שבאים הם לכבוד הרגל, שכשמכבס ורוחץ עכשיו, נהנה ממנו ברגל. אבל שאר דיני אבלות, כישיבת קרקע וחליצת מנעל, נוהגים עד שתחשך.

יציאה מאבלות

האבלות בערב החג נוהגת עד סוף היום, וכמבואר לעיל (עמוד 195) לגבי ערב שבת שבתוך השבעה, שאינו מחליף בגדיו, ולא חולץ נעליו, ולא יושב על כסא, אלא מעת שקיבל עליו את החג, ולא לפני זמן "פלג המנחה".

כן כתבו נימוקי יוסף ומגן אברהם. וכתב האליה רבה (סימן קלב סק"ד): אבל תוך שבעה בערב שבת, יש קצת נוהגים להקל באבלות לאחר חצות, וזה אינו נכון, אלא יש לנהוג אבלות עד שתחשך. וכן מבואר בסימן תקמ"ח סעיף י, ובסימן תר"י בערב יום הכיפורים. והוא הדין בערב יום טוב. ע"כ. (ג פד)

יציאה מאבלות בערב פסח

בערב חג הפסח בלבד, נהגו בני אשכנז לצאת מהאבלות כבר מזמן חצות היום, מאחר ובזמן שבית המקדש היה קיים, היה זה זמן הקרבת קרבן הפסח, שיש בו מעלה קצת כמו יום טוב. וספרדי הרוצה להקל בזה, רשאי, ובפרט שהטרחות וההכנות רבות עד מאוד ביום זה. וכמו כן, רשאי לאפות בעצמו "מצות מצוה".

מי שנקבר מתו בערב פסח לאחר חצות היום, לבני אשכנז - מן הראוי שיחלוץ נעליו וישב זמן מה על הארץ ויקום, וינהג אבלות בצינעה [כמו בשבת] עד כניסת החג. ואם רוצה להחמיר ולנהוג אבלות רגילה עד כניסת החג, רשאי. (אבן ישראל פישר, הגרש"ז אוירבך, פסקי תשובות ח"ה רב) וספרדי הרוצה להקל כבני אשכנז, רשאי.

ליל הסדר

אבל שפסקה אבלותו מחמת חג הפסח, ברור שחייב לאכול ולשתות בליל פסח בהסיבה דרך חירות ככל השנים, וחייב במצות שמחת החג. (ג קטז)

ערב כיפור

רחיצה וטבילה - גם לאבל מבני ספרד מותר לרחוץ ולטבול בערב כיפור. (אורח חיים סימן תרו ס"ד. ג קיג) מאחר ובכיפור הרחיצה אסורה. וכמו בכיבוס, שכיון שאסור בחג, הותר לו בערב החג. וכן כתבו ערך השלחן, ימי שלמה קמחי, וכף החיים. גם כי נהגו רבים לטבול בערב כיפור, ונחשב כאילו קבעו טבילה זו כחובה.

וידוי - אף שאין אומרים וידוי בבית האבל, מכל מקום בתפילת מנחה בערב כיפור, יאמרו את הוידוי שבתפילת לחש, כי זהו צורך השעה. (הגר"ח פלאג'י. ב שיד)

סעודה מפסקת - יאכל על הארץ. ובמקום צורך, רשאי להקל לשבת על כסא.

כתב המגן אברהם (סימן תרו סק"י), ופשוט ששאר דיני אבלות כגון ישיבת קרקע, נוהגים עד שתחשך, כי ערב יום הכיפורים לא נחשב יום שמחה, ולא עדיף מפורים שיש אומרים שנוהגת בו אבלות. ואפילו יום כיפור עצמו, יש מחלוקת בגמרא אם מפסיק את האבלות או לא, אבל ערב יום כיפור, פשוט שלא נקרא יום טוב כלל. ומן הדין מותר בהספד ואין בו מעלה אלא שמצוה לאכול בו. ע"כ. ומשמע שגם סעודה המפסקת אינו אוכל אלא על גבי קרקע. וכן דעת האליה רבה. ומרן החיד"א כתב בשם שו"ת דברי יוסף אירגאס שהמיקל לאכול סעודה המפסקת על כסא או ספסל לא הפסיד. וכן כתב בשו"ת שמש צדקה. (ג פד. ד תרפז)

זמן האזכרה והדלקת הנר

אף שהחג מבטל את דיני השבעה, מכל מקום ימשיכו להדליק נר נשמה בכל שבעת הימים (נחלת שבעה, רבי אהרן שמעון שפירא גאב"ד פראג, ונכדו האליה רבה, ומשנ"ב. ג נו). ואת האזכרה [הלימוד והסעודה] יעשו בליל השבעה, אף שהיא חלה בחול המועד. (ג קלו)

לדוגמא: מי שנקבר בי"א תשרי, אף שהאבלים קמים מהשבעה בי"ד בתשרי ערב חג הסוכות, בכל זאת יעשו את האזכרה בחול המועד ליל י"ז בתשרי שהוא ליל השבעה, ולא בליל י"ד בתשרי ערב חג הסוכות.

כמו כן: מי שנקבר בכ"ו באלול, אף שהאבלים קמים מהשבעה בכ"ט באלול ערב ראש השנה סמוך לכניסת החג, בכל זאת יעשו את האזכרה במוצאי ראש השנה ליל ג' בתשרי שהוא ליל השבעה, ולא בליל כ"ט באלול ערב ראש השנה.

ומעשה באחד שנקבר ביום רביעי בערב [ליל חמישי] כ"ו באלול, וערכו את האזכרה של ליל השבעה כבר למחרת ביום חמישי בערב. ובודאי שלא נהגו נכון, ועליהם היה לערוך את האזכרה במוצאי ראש השנה שהוא ליל השבעה ממש.

ויש ליידע את הציבור על כך, כי לא רבים יֶחְכָּמוּ, ואם יחול ליל השבעה במוצאי שבת או חג, מקדימים את האזכרה כמה ימים קודם, ובזה מונעים מהנפטר נחת רוח ועילוי נשמה כיאות. ומכל מקום, אם מוכרחים להקדים, ישתדלו לערוך עוד אזכרה גם בליל השבעה ממש, ואפילו שיבואו מעט אנשים, והעיקר שיאמרו דברי תורה וחיזוק לעילוי נשמתו בלילה זה.

כתב בשו"ת נחלת שבעה, מה שהחג מבטל את האבלות, משום שנאמר: "ושמחת בחגך", וזהו דוקא בדבר הנוגע לכבוד החיים ושמחתם בחג, לא כן בדבר הנוגע לכבוד המת ועילוי נשמתו, לא שייך שהחג יבטלו, כי עדין הוא בשבעה ובשלושים וזקוק לכפרה זו ביותר, ואין לגוזלו. וכן דעת הט"ז, מהר"ר אהרן שמעון שפירא, הש"ך ועוד רבים. (ג קלו)

עליה לקבר

אף שהמנהג לעלות לקבר ביום השביעי, מכל מקום בחול המועד לא יעלו, אלא לאחר החג. כי כאשר רואים הקבר, מתעוררים לבכי ולהספד, וכן לא יעשה במועד. (ג קמ)

בניית מצבה

אם נפטר כמה ימים קודם החג, יקימו את המצבה ביום השביעי מיום הקבורה, אפילו הוא בחול המועד. (א תנג. ג קמא) וראה לעיל (עמוד 237) במעלת והכרח בניית המצבה ביום השביעי דוקא, ולא יאוחר מזה הזמן.