הלכות אבלות: דיני הפטירה במועדי השנה

אונן ביום טוב

כשם שאין אנינות בשבת (ראה לעיל עמוד 140), כך אין אנינות ביום טוב. אולם מאחר ומותר לקבור את המת ביום טוב על ידי גויים, על כן אם רוצים לקוברו על ידי גויים בלילה, חלים עליהם דיני אנינות בלילה. ואם רוצים לקוברו ביום, חלים עליהם דיני אנינות ביום ולא בלילה. וכן ביום טוב שני [של ראש השנה או של חוץ לארץ] שמותר לקוברו על ידי ישראל, אם קוברים אותו ביום, חלים עליהם דיני אנינות ביום ולא בלילה. אך אם אינם קוברים אותו ביום טוב, אינם אוננים כלל. ובכל אופן, פשוט שאין קורעים ביום טוב. (שלחן ערוך אורח חיים סימן תקמח ס"ה, ונהר שלום שם. סימן שמא ס"א. א קסד, קעד, קעו. ד קעח)

בשר ויין - אונן שקובר את מתו ביום טוב, אוכל בשר ושותה יין, כי מצות השמחה של כל ישראל, דוחה את האנינות של יחיד. ונוהג אבלות בצינעה כמו בשבת. (א קעח, ג קכו. ד קעז)

שהיית הקבורה ליום טוב שני

מי שנפטר ביום טוב ראשון, שאסור לקוברו אלא על ידי גויים, אסור להשהותו למחרת - יום טוב שני, כדי שיתעסקו בו יהודים. אבל אם היה המת אדם גדול ומפורסם, המיקל להשהותו לתחילת ליל יום טוב שני, מפני כבודו של מת, יש לו על מה לסמוך. (א שעט)

כתב הארחות חיים, הטעם שאין לדחות את הקבורה למחרת יום טוב שני, כי אין לכוון לעשות מלאכתו במועד. ועוד, שמוטב לקוברו ביום טוב ראשון על ידי גויים, שאז אין כאן אלא שבות [איסור דרבנן] שאין בו מעשה, דהיינו אמירה לגוי בלבד, מלקוברו למחרת על ידי ישראל, שאז יש כאן שבות עם מעשה, שיעשו מלאכות עבורו. וכן פסקו אהל מועד, הרא"ש מלוניל, ומרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן תקכו ס"ב).

אונן בחג הסוכות

הקובר את מתו בליל חג הסוכות על ידי גויים, הריהו אונן ופטור מכל מצוות הלילה, כתפילת ערבית, קידוש, אכילת פת בסוכה ועוד. אבל אם דעתו לקוברו למחרת ביום, עתה בלילה הוא חייב בכל המצוות עם ברכה. (א קעד)

אונן בחול המועד סוכות, פטור מאכילה ושינה בסוכה. וטוב שיאכל פת פחות משיעור כביצה [54 גרם], שאז בלאו הכי הוא פטור מסוכה. ואם מסר את מתו לחברא קדישא, יאכל בסוכה בברכה, וכן יטול ארבעת המינים עם ברכה. (א קעו)

אונן בחג שמחת תורה

מי שמת לו מת בשמחת תורה, ואינו קוברו עד למחרת, כיון שאין אנינות בחג, רשאי לעלות לספר תורה ככל שאר הציבור, שלא תהיה אבלות בפרהסיא. (ד קפא)

אונן בבדיקת חמץ

אונן אינו בודק את החמץ בביתו בליל י"ד בניסן, מאחר והוא פטור מכל המצוות, אלא ימנה שליח שיבדוק, ויברך השליח "על ביעור חמץ", והאונן יאמר את נוסח הביטול [כל חמירא וכו'] בפיו. ואולם אם מסר את המת לחברא קדישא, רשאי לבדוק בעצמו ולברך. (א קפ)

אונן בליל הסדר

הקובר את מתו בליל הסדר על ידי גויים, הריהו אונן ופטור מכל מצוות הלילה עד שיקברוהו. אבל אם דעתו לקוברו למחרת ביום או במוצאי החג, חייב הוא בכל המצוות: ערבית, ארבע כוסות, מצה, מרור, הסיבה, הגדה והלל. (א קפב, קפד)

הטעם שאונן חייב בהסיבה, אף שהוא בצער ולכאורה אין ענין בהסיבה זו: א. כי אם ימנע מלהסב, הרי זו אבלות בפרהסיא. ב. מצות הסיבה היא להראות דרך חירות, שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עתה יצא ממצרים, והרי זו מצוה של רבים שדוחה לאבלות של יחיד. ג. מאחר ומי שחייב בהיסבה ולא היסב, לא יצא, יש לחשוש לזה גם כאן. (א קפה)

אונן בימי העומר

האונן יספור את העומר בלי ברכה או שישמע מאחר ויצא ידי חובה, וזה יועיל לו שבלילה הבא לאחר הקבורה, יוכל להמשיך לספור בברכה. כי יש כאן ספק ספיקא, שמא האונן רשאי להחמיר על עצמו ולברך, ואם כן ספירתו הועילה. ושמא גם מי שלא ספר כל יום, לא הפסיד את הספירה, כדעת האומרים שבכל יום יש מצוה בפני עצמה לספור. וכל שכן כשמסר את מתו לחברא קדישא. (א קפו, קפח)

אונן בכיפור

אם נפטר המת בכיפור, מאחר שאין קוברים בו ביום כלל, אין לקרוביו דין אנינות, וחייבים בכל המצוות ובכל תפילות היום, ורק במוצאי כיפור יהיו אוננים. והאונן ישים לב שלא להתפלל ערבית במוצאי כיפור, כי הוא פטור מכל המצוות. ונראה גם שלא יתפלל מבעוד יום, כי מאחר ומתחילים תפילת נעילה חצי שעה לפני השקיעה, מצד המציאות לא יוכל להתפלל ערבית מוקדמת, כמו במוצאי שבת. וכל שכן שלא יעשה הבדלה מוקדמת, כי אסור בשתיה. על כן, רק בלילה לאחר הקבורה יתפלל ערבית ויאמר אתה חוננתנו, ויבדיל על היין והנר. ובצאת הצום, רשאי לאכול מיד ללא הבדלה. (ד קעט)

אונן בחנוכה ופורים - עיין להלן (עמוד 304).

מדיני אבלות בחול המועד

קריעה

על אב או אם - קורע, ולאחר מכן מחליף את החולצה בבגד אחר, מפני כבוד המועד שאין נוהגים בו אבלות בפרהסיא. על שאר קרובים - לבני אשכנז, קורע במוצאי החג [כדעת הרמ"א]. ולבני ספרד - למנהג ירושלים בלבד, קורע במוצאי החג. אבל בשאר ערי הארץ וחוץ לארץ, קורע בחול המועד [כדעת מרן השלחן ערוך ורוב הפוסקים]. (א רמב)

קטן - אין קורעים לקטן בחול המועד אפילו על אביו או אמו. משום שאף הקריעה לקטן בשאר ימי החול היא מפני עגמת נפש, כדי שיבכו הציבור וְיִרְבֶּה כבוד המת, אבל במועד אין ראוי לעשות דבר שמרבה את הבכי והצער. (א רנח)

ברכת "דיין האמת"

אף במקרה שלא קורע במועד כנ"ל, חייב לברך "ברוך... דיין האמת", שאין הברכה קשורה לקריעה כלל. (א רמב. ג קלג)

סעודת הבראה

מפני כבוד המועד, מברים בעוגות וקפה או תה, ולא בביצים ועדשים.

מנהג ירושלים בלבד, שעל פטירת אב או אם - מברים בעוגות וקפה, ואז מצטרפים גם שאר הקרובים האבלים. אבל על פטירת שאר קרובים - לא מברים כלל, אלא דוחים את ההבראה למוצאי החג כשמתחילים לשבת שבעה. ובמקרה זה, הרוצה להקל שלא להברות כלל אף במוצאי החג, יש לו על מה לסמוך. וכן מנהג בני אשכנז. (א תצד, תצז, תצח, תצט)

ברכת המזון

האבל שאוכל לחם במועד, אינו מברך ברכת המזון של אבלים. (ד רפח)

צידוק הדין

יש נוהגים לומר צידוק הדין בחול המועד, ויש שלא אומרים. וכל מקום יעשו כפי מנהגם. ועל תלמיד חכם בעת הלוויה אומרים. (א צא)

אבלות בצינעה

האבל בחול המועד נוהג אבלות שבצינעה [ועיין פרטי הדינים בהערה]. ומכל מקום רשאי ללמוד תורה בכל נושא שלבו יחפוץ. (ג קל, קלו)

תלמוד תורה - הטעם שרשאי ללמוד תורה, כי יש אומרים (שאילתות, הלכות גדולות, הרי"ף, [הרמב"ם, הריטב"א,] בעל המאור, ר"י מפריש ור"י מווינא) שאפילו אבלות שבצינעה לא נוהגת בחג, ויש אומרים שלימוד תורה אינו נחשב כדברים שבצינעה. וכתב בשו"ת חכם צבי, ולענין לימוד תורה שאין למעלה ממנו, אנו סומכים על המקילים, כי לא מסתבר שילמד בדברים הרעים ובדיני אבלות במועד, אלא ב"פקודי ה' ישרים משמחי לב", שגם האבל מצווה במצות "ושמחת בחגך". (ג קל. ב רח. שו"ת יביע אומר חלק ד יורה דעה סימן לא אות ו)

תספורת, רחיצה, כיבוס - אבלות שבצינעה הנוהגת במועד, יש אומרים שאינה אלא באיסור תספורת, שבלאו הכי נוהג איסור זה במועד, אבל רחיצה ולבישת בגדים מכובסים, מותרים. ובמקום צורך, יש להקל. כי אמנם הרמב"ן החמיר בזה, וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שצט), אך הרא"ש התיר, וכן דעת השאילתות, רש"י, רבנו יצחק בן גיאת, אור זרוע, ורבנו ירוחם. ואפשר שאילו ראה מרן הבית יוסף את דברי הראשונים הללו, היה מסכים להקל, שהרי הלכה כדברי המיקל באבל, וכל שכן שרבים הם. (ג קלג)

תשמיש - אבל בשבעת ימי החג כשיש חשש לאיסור הוצאה לבטלה, בשעת הדחק כזו, יש להתיר לו לשמש בימי החג בלבד. וגם אם האשה אבלה, יש להתיר לה לטבול בשעת הדחק כזו ולשמש. וכל שכן אם עלולים להכשל באיסור נידה. (מהרש"ם, גנזי יוסף, פתחי שערים. בצירוף שלדעת רבים מהאחרונים הלכה כדברי המיקל באבל אפילו נגד מרן. ובצירוף דעת הרמב"ם והריטב"א שלא נאסרו דברים שבצינעה כלל בחג, ואפילו תשמיש. שו"ת יביע אומר חלק ד יורה דעה סימן לא אות ו. ד תער)

ניחום אבלים

מי שמת לו מת במועד, הגם שאינו יושב על הארץ אלא במוצאי החג, מכל מקום מתחילים כבר לנחמו בחג עד שבעה ימים מהקבורה. וטוב לנחמו גם לאחר מכן עד כלות ימי השבעה שיושב על הארץ. (שו"ע או"ח סימן תקמח ס"ו. ג קל, קלג)

סוכה ולולב

מכיון שלאחר הקבורה מתחייב האבל בכל המצוות, על כן, בחג הסוכות חייב לאכול ולישון בסוכה, ויתאמץ להסיח דעתו מצערו ויגונו. ובתפילת שחרית, גומר את ההלל בברכה, אפילו אם מתפללים בביתו [כגון שהביאו לשם ספר תורה], ונוטל ארבעת המינים ומנענע ומקיף את התיבה. [ואם חל יום טוב ראשון של סוכות בשבת, אז ביום הראשון של חול המועד מברך גם "שהחיינו" על הלולב]. ובמוצאי החג שמתחיל לשבת שבעה, מניח תפילין למחרת בבוקר [אסרו חג]. (ב רעג. ג קלד)

המנהג אצל חלק מבני אשכנז שאבל אינו מקיף את התיבה עם הלולב, וכן כל י"ב חודש על אביו ואמו. והטעם כתב הגר"א, משום שבלולב נאמר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", וההקפות למזבח היו משום שמחה, והאבל אינו בשמחה. אך רבים מהאחרונים תמהו על מנהג זה. גם בשו"ת דברי מלכיאל כתב, היכן מצינו שיהיה אבל אסור בשמחה של מצוה כזו. והיעב"ץ כתב, שאבל שאינו מקיף התיבה, הפסיד מצוה בחינם. ומכל מקום אף למנהג זה, אם הרב מרא דאתרא אבל, כיון שבדרך כלל הוא צועד לפני כל הקהל המקיפים בלולב, לא ימנע מלהקיף כדרכו, משום אבלות בפרהסיא. (ערוך השלחן, חמדת שאול, מנחת יצחק, אגרות משה)

הושענא רבה

יכול האבל לבוא לבית הכנסת בהושענא רבה וללמוד ברוב עם את התיקון המסודר ללילה זה. כי אם ימנע מלבוא, הרי זו אבלות בפרהסיא. (מזבח אדמה, שלחן מלכים, רבני ירושלים, מחזיק ברכה, שלמי צבור. שו"ת יביע אומר חלק ט יורה דעה סימן מה. ג קלו. ב ריא)

מוצאי חג שחל בשבת

אבל שצריך להתחיל לשבת שבעה במוצאי החג, ומוצאי החג הוא שבת, הרי שיום שבת עצמו נחשב לו ליום ראשון מהשבעה, ונוהג בו אבלות בצינעה כדין שבת שבתוך השבעה, ונמצא שיקום מאבלותו ביום שישי בבוקר. כן מבואר ממה שפסק מרן השלחן ערוך (סימן תב ס"ז): השומע שמועה קרובה בשבת, השבת עולה לו ליום אחד, ולמחר קורע, ויום שישי הוא השביעי לאבלות. (ד תערה)

למשל: מי שמת לו מת בחול המועד פסח, וחל שביעי של פסח ביום שישי, מתחיל למנות את ימי השבעה משבת, אף שבפועל יתחיל לשבת על הארץ רק במוצאי שבת. ונמצא שקם מהשבעה ביום שישי בבוקר.

תחילת השבעה בחו"ל

אבל בחוץ לארץ שצריך לשבת שבעה במוצאי החג, מתחיל למנות את היום הראשון של השבעה מיום טוב שני האחרון [שהוא "אסרו חג" בארץ ישראל], ומונה אחריו עוד ששה ימים. (סימן שצט ס"ב)

למשל: מי שמת לו מת בחול המועד פסח, וחל שביעי של פסח ביום שני, אזי בארץ ישראל מתחיל לשבת על הארץ ולמנות את השבעה מיד במוצאי החג -ליל שלישי, וקם ביום שני הבא בבוקר. אך בחוץ לארץ, אמנם מתחיל למנות מליל שלישי שהוא יום טוב שני שלהם, אך בפועל אינו יושב על הארץ אלא למחרת בערב מוצאי החג - ליל רביעי, וקם מהשבעה ביום שני הבא בבוקר.

זמן האזכרה

במקרים שיושבים שבעה במוצאי החג, בכל זאת יערכו את האזכרה [הלימוד והסעודה] של השבעה בגמר שבעת הימים ממש מיום הקבורה, אף שהם באמצע ימי השבעה שיושבים באבלות. וכמבואר לעיל (עמוד 295) שעיקר האזכרה בליל השביעי מהקבורה דוקא. (ג קמ)

מנין השלושים לנפטר בסוכות

מי שנפטר קרובו למשל ביום שלישי של סוכות, אף שיושב שבעה רק לאחר החג, מכל מקום למנין השלושים, הריהו מונה 5 מימי החג, וחג שמחת תורה נחשב כ-7 ימים, הרי 12 יום, וממתין עוד 18 יום, ומסיים את השלושים. (ג קיז)

מנין השלושים לנפטר בפסח

מי שנפטר קרובו למשל ביום שלישי של פסח, אין לו קיצור ממנין השלושים, כי "שביעי של פסח", אינו חג בפני עצמו, ועליו להמתין שלושים יום שלמים. (ג קיז)

וכבר בארנו שבכל האופנים הנ"ל שמתקצרים ימי השלושים, הוא רק בשאר קרובים, אבל באב ואם, ממתין שלושים יום ממש מיום הקבורה. [ואף שאינו יושב ממש מיום הקבורה, בכל זאת מאחר ובמועד עצמו נוהג בדברים השייכים לשלושים כאיסור תספורת ועוד, לכך מצטרפים הם לו למנין השלושים.] (ג קל, קמא)