דיני הספד במועדי השנה

אין להספיד בימי חול המועד, ראש חודש, חנוכה ופורים, מפני מעלתם וקדושתם של ימים אלו, שימי שמחה וקדושה הם לישראל. (א רפח, ג קלג)

וזכורני לפני 30 שנה באזכרת השבעה של רבי יעקב עובדיה, אביו של מרן זצוק"ל, שנערכה בישיבת "אור החיים" בירושלים עיר הקודש, וליל השבעה חל בליל ראש חודש מנחם אב ה'תשמ"ז, וההספדים החלו מבעוד יום [כ"ט תמוז] קודם השקיעה, על ידי רבנים מגדולי הדור זצוק"ל, ועד שעמד מרן לדבר כבר הגיע הלילה - ראש חודש, ואז מרן הקדים שכיון שכבר הגיע ראש חודש אינו רשאי להספיד, ודיבר רק דברי מוסר והתעוררות מענייני השעה.

בפורים שאין מספידים, היינו בשני הימים י"ד וט"ו, ובכל מקום [בין בירושלים בין בערי הפרזות]. ובשנה מעוברת, אין מספידים גם בי"ד וט"ו שבאדר ראשון.

תלמיד חכם - מותר להספיד תלמיד חכם בעת הלוויה בלבד. אבל לאחר הקבורה, אין מספידים. (א רפח, רצ. ג קלג

מלמד תינוקות שקובע עיתים לתורה, דינו כתלמיד חכם ומותר להספידו. (חנוכה י, יא)

חודש ניסן

המנהג שלא מספידים בחודש ניסן, ומכל מקום מותר להספיד על תלמיד חכם אפילו שלא בפניו כאשר עורכים את האזכרה במלאת השבעה או השלושים. והוא הדין לנשים חשובות, כמו אשת תלמיד חכם, וכיוצא בהן. (א רצ)

ומעשה ששאלו את מרן הראשון לציון זצוק"ל, אם מותר להספיד בחור ישיבה שנפטר בחודש ניסן? והשיב, שיש להקל לומר דברי הספד בעת ההלוויה, כי בן ישיבה יש לו קצת דין של תלמיד חכם לפי ערך הדור שלנו לענין זה, אך יש לקצר את ההספד עד כמה שאפשר. (ד רסט)

יום טוב

אם קברו את המת ביום טוב ראשון על ידי גויים או ביום טוב שני על ידי ישראל, אין אומרים דברי הספד אפילו לחכם בפניו, אבל דורשים בעניני תוכחות ומוסר לעורר את העם. (א רצא. ג קלד)

הרמב"ם כתב לאסור להספיד ביום טוב. וכתב המהרימ"ט, אף שאין להספיד ביום טוב, וכמו שהזהיר הנביא: "וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם", מכל מקום מותר לעורר את העם בדברי מוסר למען נחדל מעושק ידינו, ולתקן את אשר עוותנו. וכעין מה שמצינו ברבי עקיבא שפגע במטתו של רבו רבי אליעזר והיה מכה בבשרו עד שהיה דמו שותת, והלא התורה אמרה "לא תתגודדו"? אלא כתבו התוספות, שעשה כן מפני כבוד התורה. וכן צריך לומר בדעת הגר"ח פלאג'י שכתב, בעירנו איזמיר נהגו לדרוש ביום טוב על תלמיד חכם בפניו, או על מי שהיה שר וחשוב. וכן עשה מעשה רב, רב אחאי הרב דרש אברהם נר"ו, שדרש בבית הקברות ביום טוב ראשון של חג השבועות על גביר אחד שהיה בגדר למדן, הן נבון וחכם. וכן כתב בספר מנחם אבלים, שכאשר נתבקש בישיבה של מעלה אבי התעודה הרה"ג רבנו יום טוב בנבנישתי, ביום טוב שביעי של פסח, דרש עליו הרה"ג כמהר"ם הספד גדול. וצריך לומר שיש הבדל בין דרוש שיש בו תוכחות מוסר וחיזוק לעם שמותר, לבין הספד ממש שאסור ביום טוב.

מוסר והתעוררות

בכל הימים הנ"ל [חול המועד, חנוכה, פורים, חודש ניסן וראש חודש] שאין מספידים בהם, בזמנינו שעיקר ההספד הוא בדברי שבח ותהילה במעלת המידות הטובות שהיו לנפטר, וכן בשבח מעלת הקדישים שמעלים את הנפטר ממדרגה למדרגה בגן עדן. יש להתיר להספיד כך, כי הזדמנות נאותה היא להחדיר בלב האבלים יראת שמים טהורה, ולהטות למוסר אוזנם בשמירת תורה ומצוות, ובחינוך בניהם לתורה. והנסיון הורה שכמה פעמים אחר שהקשיבו לדברים אלו, חזרו בתשובה שלימה, וגידלו בניהם לתורה. [וכתב רבנו ירוחם, בית האבל נקרא 'בי טעמא', על שם שדורשים שם ונותנים טעם על מה אירע להם, כדי שיחזרו בתשובה, והאבל ישוב אל ה' וירחמהו, וכן לנחם אותו ולדבר על לבו]. (א רצ)

שלושים יום לפני החג

מי שמת לו אחד מקרוביו קודם שלושים יום הסמוכים לשלש רגלים [פסח, שבועות, סוכות], למשל: עד י"ג לחודש אלול, לא יספידוהו לאחר מכן קודם חג הסוכות. לפי שההספד יעורר צערו ויבוא להספידו גם בחג עצמו. אולם אם מת בתוך שלושים יום לרגל [י"ד אלול ואילך], מותר להספידו, כי בלאו הכי המת זכור אצלו היטב. ומכל מקום באזכרה שעושים בתשלום השנה [י"ב חודש], מותר להספיד בתוך שלושים יום הסמוכים לחג.

כתב מרן הבית יוסף: ונראה לי שלא נאמרו דברים אלו אלא למנהגם שהיו מספידים מתיהם באמצע השנה לעורר בכי ומספד ויללה, שאותו עצב וצער אינו נשכח מן הלב עד שלושים יום. אבל מה שנוהגים בזמנינו שבתשלום השנה מספידים, כיון שאין זה מעורר את זכרון המת, אלא אדרבה דעתם להפסיק עתה את אבלותם, הרי זה מותר. ע"כ. ולפי זה, האזכרה וההספד שעושים בי"א חודש, אינו בכלל היתר הזה, כיון שממשיכים את ימי האבל עד סוף י"ב חודש. (א רצג, רצו)

כל האמור הוא רק כאשר קרובו של המת מספיד, שלבו מר עליו הרבה. אבל לאחרים מותר להספידו בכל אופן, כיון שאין צערם מתעורר בזה כל כך. (א רצד)