הלכות הקשורות לבית הקברות

ברכת הראיה

הרואה בית הקברות, מברך: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והחיה אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם ולהקימכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה', מחיה המתים". (שלחן ערוך אורח חיים סימן רכד ס"ה)

יש להתבונן, במה שאומרים בנוסח הברכה: "ויודע מספר כולכם", וכי מה השבח בזה שהקב"ה יודע לספור? ויש לבאר על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין מד ע"א): "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ", לא שהרגו 36 ממש, אלא הרגו רק את יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של הסנהדרין שהם שלושים וששה. וכן מצאנו בכמה צדיקים שהיו שקולים כרבים. ושיקול זה לכוון את המספר של כל צדיק, רק הקב"ה יודע. לכך בראותנו הקברות, אנו מספרים את שבח המקום ברוך הוא, שהוא לבדו יתברך יודע המספר האמיתי של כולם כערך כל אחד ואחד. ולכן גם כאשר נוסף קבר יחיד בלבד, מברכים שוב. (שו"ת עמודי אור. יביע אומר ח"ה יו"ד ל אות ג)

ברכה זו מברכים כל שעברו שלושים יום שלא ראה את אותו בית הקברות. ואם הוסיפו שם קבר חדש, יברך שוב אף בתוך שלושים יום. ואם ראה בית קברות אחר, אף בתוך שלושים יום, יברך. (א תמז. שו"ת יביע אומר חלק ה יו"ד סימן ל אות ג)

מקום הברכה - אין לברך ברכה זו אלא אם כן נכנס לבית הקברות ממש, אבל הרואה את בית הקברות מבחוץ, וכגון שהוא נוסע במכונית בכביש הסמוך ורואה את בית הקברות, אינו מברך. (א תנב)

שבת ומועדים - אף בשבת ויום טוב מברך ברכה זו. (שו"ת יהודה יעלה אסאד, הרב שבת של מי בספר מתת אלוקים בשם רבו רבי אברהם ישראל, פתח הדביר, החזון איש. א תנא)

שאלת שלום

אין אומרים שלום זה לזה בבית הקברות בעת הלוויה. אבל כשאין שם לוויה, מותר לומר שלום בריחוק ארבע אמות מן הקברות. (הרמ"א סימן שמג ס"ב. א שכד)

צורך מצוה

אין ללכת לבית הקברות אלא לצורך הלויית המת, ובפרט אם לא תיקן עוון קרי, כי החיצונים מתדבקים בו. ואולם, אם הולך להשתטח על קברי צדיקים, או שהולך על קבר אביו ואמו לכבודם, כיון שזה צורך מצוה, עליו נאמר (קהלת ח ה): "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע". (האר"י ז"ל, מגן אברהם, שו"ת מנחת אלעזר. ג ריב)

נשים

מותר לנשים ללכת לבית הקברות בימי ראייתן. ובפרט אם באותם ימים חל יום השנה של קרוב משפחתה או כל יום אחר שרגילים לעלות בו לבית הקברות, ומתביישת שלא ללכת, רשאית לעלות עם משפחתה, ואינה צריכה להחמיר בזה. (ג ריב. "הטהרה בהלכה ובאגדה")

כבוד המקום

מפאת כבוד המתים, אסור לנהוג קלות ראש בבית הקברות, לכן אין לאכול או לשתות או לעשן שם. אולם ברחבה שבחוץ שהיא רחוקה מעט מהקברות עצמם, מותר להביא מעט מיני מאכל, כדי שהציבור יברכו לעילוי נשמת הנפטר. [ובפרט שזו אכילת עראי, שמותרת אפילו בבית הכנסת]. וישימו לב לברך כראוי מילה במילה, שדוקא אז יש נחת רוח ועילוי נשמה לנפטר. (א תלג, תלה. ג ריג)

הכנסת מאכלים ומשקים

ההולך עם תרמיל על כתפו, ובו מאכלים ומשקים, רשאי להיכנס עמו לבית הקברות, ואין צריך להשאירו בחוץ, מחשש לרוח טומאה ורוח רעה השורים שם. (א תלג)

מבואר במשנה (מסכת עירובין כו ע"ב) שמותר להניח מאכל לצורך העירוב בערב שבת על הקרקע של בית הקברות [כי קרקע עולם אינה נאסרת בהנאה]. והרי העירוב צריך להיות ראוי לאכילה, אלא ודאי שאינו נאסר. ומה שאסור לאכול בבית הקברות, הוא משום כבוד המתים. והנה, יש מי שרצה להביא ראיה מהמדרש: מעשה באחד שהיה מוכר את כלי ביתו ושותה בדמיהם יין, אמרו בניו, הרי אין אבינו משאיר לנו כלום ליורשו. מה עשו, השקוהו יין ושיכרוהו והוציאוהו והניחוהו בבית הקברות. באותו זמן עברו מוכרי יין, וכאשר שמעו קול הומיה ורעש בעיר, פרקו את משא היין מעל חמוריהם בבית הקברות, והלכו לראות מה הקול הזה. תוך כדי כך פג יינו של האב והתעורר וראה נוד יין למעלה מראשותיו, נתן פי הנוד לתוך פיו ושתה מן היין. לאחר שלשה ימים אמרו בניו: וכי אין אנחנו נלך לראות מה אבינו עושה? הלכו ומצאוהו שנוד היין נתון בפיו, אמרו: אף כאן לא עזב אותך בוראך והמציא לך יין. אמרו: הואיל ובוראך נתן לך, אין אנו יודעים מה נעשה לך עוד. גמרו הבנים ביניהם שכל אחד מהם ישקנו יין יום אחד. ע"כ. הרי לך שנתנו את המאכלים והמשקים שלהם בבית הקברות. ודחה ראייתו, שכיון שלא היה היין מגולה אלא בתוך הנוד, אין בו רוח רעה כלל. (הגאון רבי יצחק וייס, הובא בירחון וילקט יוסף שנה טז סימן קלב)

לועג לרש

מפאת כבוד המתים, אין לקיים מצוות בגלוי בבית הקברות, כי נראה כלועג לרש, דהיינו שלועג למתים שהם רשים, שאינם יכולים לקיים מצוות והוא יכול לקיים. על כן, הלובש טלית קטן על בגדיו, או המוציא ציציותיו בחוץ, לא יכנס כך לבית הקברות, אלא יכסה אותן תחילה. (סימן שסז סעי' ב, ד. א תלג)

כמו כן, אין לקרוא תהילים או ללמוד תורה בבית הקברות, אלא אם כן מכוון שקורא ולומד לעילוי נשמת הנפטרים, שאז אין בזה משום לועג לרש. (סימן שסז ס"ג. א תלג)

ארבע אמות

כיון שהרחיק ארבע אמות [2 מטר] מהקברות, אין בזה לועג לרש, ומותר לקרוא וללמוד ולקיים מצוות שם, ואף שהוא בשטח בית הקברות. ואם יש מחיצה בינו לקבר, מותר ללמוד, אף בתוך ארבע אמות לקבר. (סימן שסז ס"ו)

על הפסוק (דברי הימים ב לב לג): "וַיִּשְׁכַּב יְחִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד, וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ כָּל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָיִם", דרשו חז"ל (מסכת בבא קמא טז ע"ב): מלמד, שהושיבו ישיבה על קברו. וכתבו התוספות: "ולא על קברו ממש אלא בריחוק ארבע אמות שאין בזה משום לועג לרש".

הליכה על מצבות

לא ידרוך ברגליו על מצבות. אולם כשאין דרך אחרת, וכגון בבית הקברות בעיר הקודש צפת תובב"א, שישנם הרבה קברים ישנים צפופים אחד בשני, יש להתיר לעבור ברגליו אף שדורך על הקברות, כל שאינו עושה כן בדרך ביזיון. (א תלו)

נשאל הרשב"א: מהו לשבת על גבי מצבות של קברים, שרוב בני אדם אינם נזהרים בכך? תשובה: מסתבר שהוא מותר, לפי שאין מציבים אותן מצבות עכשיו אלא לכבוד בלבד, וכמי שהתנו עליהן מראש שלא יאסרו בישיבה. גם הרא"ש כתב להתיר, שאינן אלא לציון וסימן בלבד. וכתב בשו"ת מכתב לחזקיהו, שאף מי שאסר, דיבר רק בבנין מאבנים שבונים על מקום המת ממש, לצורך המת שלא תגררנו חיה, אבל המצבות שאינן אלא לאות וסימן ולא לצורך המת כלל, כולם מודים שמותר. והט"ז כתב, שמהרשב"ם משמע שאין איסור במה שדורכים על גבי הקברים לפי שעה לעבור דרך שם. וכן דעת מרן הבית יוסף. וכתב בערוך השלחן, ודע, שראיתי לגדולים שאסרו להישען על המצבה ולדרוך על הקברים, כי חששו לסברת רבי ישעיה שהעפר שעל המת אסור בהנאה. ובאמת שרוב הפוסקים חולקים עליו, ואפילו לדעתו לא ידעתי אם ההילוך על הקברים נקרא הנאה, שהרי אם לא היו שם הקברים, היה יותר נוח ללכת. ולא מצאנו בשום מקום שיהיה אסור לדרוך במקום האסור בהנאה, ומי לנו גדול וקדוש ממקום המקדש, שמותר ללכת ולדרוך ברצפת הר הבית והעזרה. ורק המדיר את חברו מנכסיו שהוא כאוסר במפורש דריכת כף רגלו אסור, אבל בשאר כל איסורי הנאה לא מצאנו שיהיה אסור לדרוך ולעבור דרך עליו. ורק לדרוך דרך דריכה ורמיסה, אסור משום בזיון המת. ע"כ. וכן דעת הרמ"א להתיר. וכתב בספר ימי שלמה קמחי, צא וראה שכמה אנשים וחברים מן המנין שמהלכים על גבי המצבות וקברים ואין פוצה פה לאסור.

זריעת פרחים

בכל ענייני בית הקברות, אין לשנות מן המנהגים המקובלים בישראל. על כן, אסור לזרוע פרחים על גבי הקברות עצמם, שזהו מנהג בורות והתדמות לגויים. ואולם, מותר לזרוע באדמה שבין הקברות, ומותר להריח וליהנות מהם. (סימן שסח ס"א. א תלג, תמ, תמג)

כתב שאינו בולט

האותיות שעל המצבה תהיינה שקועות ולא בולטות, כי הקורא כתב בולט שעל המצבה, יקשה עליו להבין את לימוד התורה. ויש להמנע אפילו מלהרהר את הכתב הבולט שעל המצבה. (א תנח)

הליכה מן הקבר

בהליכתו מן הקבר, יקח אבן ויתן על המצבה, ומכבוד המת הוא זה להראות שהיה על קברו. (מנהגי מהר"ש, תוספות יו"ט, אליה רבה ועוד. וכן ראינו מעשה רב אצל מרן הראשון לציון זצוק"ל כשבא על קבר רעייתו הרבנית מרגלית ז"ל) ואחר כך יניח ידו השמאלית דוקא על המצבה, ויאמר (ישעיה נח יא): "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ, וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו", תשכב בשלום, ותישן בשלום, עד בוא מנחם מבשר שלום, "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב יג). וינשק את המצבה בדרך כבוד. (א תנח, ג ריג)

נטילת ידים

היוצא מבית הקברות, ירחץ ידיו שלוש פעמים, משום רוח טומאה. ועיין פרטי דינים בזה לעיל (עמוד 166).

ביקור פעמיים בקבר

אין ללכת על קבר אחד, שתי פעמים ביום אחד. (ר' יהודה החסיד, רבנו האר"י, אליה רבה, מגן אברהם. א תנב)

לא בא עשר שנים

מי שלא הלך עשר שנים על קבר הוריו, שוב לא ילך, שמא יקפידו עליו שלא בא זמן רב, ומנע מהם את ההנאה שיש להם בביקורי קרוביהם. על כן, הנכון שישלח שליח על הקבר להודיעם שרוצה לבוא להשתטח על קברם, ואחר כך ילך הוא עצמו. וטוב שיעשה כן אפילו אם היה אנוס שלא יכל ללכת על קברם. וטוב גם שבאותו מעמד יקבל על עצמו לתת צדקה לעילוי נשמתם. (הגר"ח מצאנז, אבני צדק, תירוש ויצהר, דודאי השדה, מהר"ם בריסק, אפרקסתא דעניא, משמרת שלום, אבן יעקב. ג ריג)

פתיחת קבר

קבר שקברו בו מת וסתמוהו, אסור לפותחו לבד ממקרים מסויימים. (סימן שסג ס"ז. א ת והלאה)

הטעם בזה משום חרדת ואימת הדין בעת פתיחת הקבר. כמסופר בנביא (שמואל א כח), שכאשר באו הפלישתים להילחם בישראל, שאל שאול המלך את הקב"ה בחלומות, באורים ותומים ובנביאים, ולא ענה לו. אז הלך שאול אצל בעלת אוב שעל ידי כישופים היתה מעלה את המת ומדברת עימו. וביקש ממנה שתעלה לו את שמואל הנביא שנפטר לא מזמן. ופתאום עלה שמואל יחד עם משה רבנו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי [החרדתני] לְהַעֲלוֹת אֹתִי, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה". ומבואר בגמרא (מסכת חגיגה ד ע"ב) ששמואל הנביא פחד שמא הוא נקרא לתת דין וחשבון על מעשיו, ולכן הלך אצל משה רבנו ואמר לו: שמא חס ושלום אני נתבע לדין, לכן בוא עמי יחד ותעיד עלי, כי אין דבר שכתבת בתורה שלא קיימתי. ורבי אלעזר כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה ואומר: "ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנחנו על אחת כמה וכמה!"

ובענין זה נשאל מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל מיוצאי תימן, וזו לשונו הטהורה (שו"ת יביע אומר חלק ט יורה דעה סימן לו): אודות השערוריה שנעשתה בעוונות הרבים לפני כארבעים שנה, בעת העלייה לארץ ישראל מתימן, ויש קול שלא פוסק שנציגי השלטונות של אז, היו לוקחים תינוקות מחיק הוריהם לבית החולים כשהיו חולים קצת, ואחר איזה ימים היו אומרים להם שמתו ונקברו. אבל האמת המרה היתה שהיו לוקחים אותם לאימוץ אצל חשוכי בנים, בארץ ובחוץ לארץ, והנבלים האלו היו משקרים על ההורים לומר שבניהם מתו, והראו להם במרמה מקום קבורה, אך מקומות הקברים היו ריקים. ועתה לדרישת ההורים, הוקמה על ידי השלטונות ועדת חקירה לברר אם נכונה הידיעה הזאת, ונדרשו לפתוח הקברים האלה לראות אם הם ריקים, האם מותר להסכים לדרישה זו, כדי לברר את האמת.

תשובה: כתב מרן בשלחן ערוך (סימן שסג ס"ז) אסור לפתוח קבר, משום חרדת אימת הדין בעת פתיחת הקבר. ואמנם, יש אומרים שדוקא בתוך י"ב חודש אסור, כי אז שייך ניוול וחרדת הדין שרוב גופו ופרצוף פניו קיימים. ולפי זה, כאן שעברו יותר מארבעים שנה מהזמן שנעשתה הרעה הגדולה הזאת, אפשר שמותר לפתוח הקברים כדי לברר האמת. ויש להוסיף מה שכתב הגאון רבי דוד אופנהיים, במעשה שהיה אצל הגאון רבי גרשון אשכנזי (אב בית דין מֵץ, מחבר שו"ת עבודת הגרשוני), בשני מתים שנקברו, ושכחו החברא קדישא להלבישם מלבוש אחד מהתכריכים, ומת אחד היה קטן בן שלש שנים, והשני היה גדול יותר מעשרים שנה, והורה להתיר לפתוח את הקבר של הקטן להלבישו, ושלא לפתוח קבר הגדול, רק לבקש מחילה על קברו, כי איסור פתיחת הקבר הוא משום חרדת הדין, והגדול יש עליו אימת הדין, כיון שבא לכלל עונש של מעלה, אבל הקטן שלא הגיע לכלל עשרים שנה ואינו בר עונשים, ומורא לא יעלה על ראשו, מותר לפתוח הקבר שלו. אולם הנודע ביהודה כתב שאף בתינוקות שלא הגיעו למצוות שייכת חרדת הדין על מעשיהם שעשו בגלגול הקודם. ועל כל פנים, לצורך גדול כזה כדי לברר הדברים, ולהוקיע בשער בת רבים עושי רשע גדול כזה, אנשי דמים ומירמה, ואולי נזכה לבער הרע מקרב ישראל, נראה שיש להתיר לפתוח הקברים. והשם יתברך יבער הקוצים מן הכרם, ויחיש לגאלנו ישועת עולמים, אמן ואמן.