מהי הצלחה בחינוך?

יש הנוטים לראות במשמעת המוחלטת של הילד, בצייתנות ובביצוע מיידי של כל הוראה הניתנת על ידי ההורה או המורה, את פסגת ההצלחה בחינוך. לאמיתו של דבר, ראיה זו אינה נכונה. שהרי צייתנות כזו, אשר הושגה באמצעות הפחדה ועונשים, אינה מוגדרת בשם חינוך אלא אילוף ואף גרוע מכך. שהרי אין כאן הבנה והזדהות של הילד עם הערכים אותם אנו מנסים להקנות לו, אלא פעולה המתבצעת כדי שלא תגיע המכה או יבוא העונש. והרי אין זה שונה בהרבה מכפי שלהבדיל מאלפים בעלי-חיים שיבצעו כרובוט את רצון מאלפם. בל נתפלא במצב כזה, שכאשר הילד אינו נמצא בטווח ראיה ושמיעה של הוריו ומחנכיו, התנהגותו הפוכה לחלוטין מהערכים שאליהם שאפו להגיעו.

 

תורת ישראל מגדירה את ההצלחה בחינוך במשפט קצר וברור:

“חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה".[1] החלק הראשון של הפסוק עוסק ב"איך לחנך", והחלק האחרון בהגדרת היעד של פעולות החינוך. כלומר, המדד להצלחה בחינוך, הוא מצב והתנהגות הנער בזמן שאינו נמצא עם הוריו ומוריו שחינכוהו (ימי הזיקנה מסמלים מצב זה יותר מכל). אם השכלנו לחנך את הילד לערכים ולהתנהגות הנכונה באמצעות הדרכה והוראה המשולבות בהסבר המובן לשכלו, עד אשר הוא הזדהה עם הדברים, הסכים לנכונותם והפנים אותם, הרי זו היא הצלחה בחינוך.

 

והמבחן לכך: התנהגותו בהתאם לערכים שחינכוהו אליהם גם כאשר אין אנו נמצאים עמו. אלא ברחוב, בבית החבר, בהפסקת בית הספר, ו... בעתיד לאחר שיתבגר ויהיה לאיש ולזקן.

למעשה, כל הטבה אמיתית היא כאשר מביאים את המקבל לעצמאות. כלומר למצב שבו יעמוד בכוחות עצמו ללא תלות באחרים. משום כך הטבה נקראת בלשון הקודש "גמילות חסד". 

גמילה משמעה יציאה מתלות ועמידה בכחות עצמו (גמילה מיניקה, גמילה מהרטבה, גמילה מעישון וכדו). ואילו ‘חסד משמעו קבלה מאחר ותלות בו. הצירוף גמילות-חסד בא לומר שמידת החסד האמיתית היא כאשר הנותן מסייע למקבל לעמוד בכוחות עצמו ולהיגמל מחסד (כגון שמסדר לו מקום עבודה קבוע).זוהי המטרה של כל מערכת הפעילות בחינוך. להביא את הילד לעמידה בכוחות עצמו.

 

וכיצד מגיעים לכך?

המפתח נמצא בתחילת הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל פִּי דַרְכּוֹ!" כלומר בהתאם לאופיו. ועל כך בפרק הבא.

[1] משלי כב, ו.