פרשת משפטים: חכמת התורה ודרך השגתה

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כ"א, א').

הפרשה הקודמת לפרשת משפטים מסתיימת בציווי: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" (שמות כ', כ"ג). צריך להבין מדוע נסמכה פרשת משפטים לצווי זה? ביאורים רבים נאמרו בעניין, ואחד הביאורים הוא: כשם שבכבש עולים לאט יותר מאשר העלייה על המדרגות, כך צריך כל דיין לפסק כל דין שבא לפניו במתינות ובחכמה, על מנת לראות כיצד להוציא דין אמת ולהציל עשוק מיד עושקו.

אמנם כלל הוא ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", אולם גדולי ישראל השכילו בחכמתם לראות גם מעבר לנראה לעין, להבין דבר מתוך דבר, ולהביא להודאת בעל הדין ולהוצאת הצדק לאור.

ה"סימן" במציאה שלא היה

הגאון החריף רבי שלמה קלוגר זצ"ל, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כמאתיים שנה, כיהן כרבה הראשי של העיר ברודי וכאב"ד שם. ברודי הייתה עיר ואם בישראל, עיר מלאה חכמים וסופרים, גאוני עולם ופיקחים גדולים, ורבים מהם זכו לשני שולחנות, והיו גם עשירים מופלגים.

פעם אחת הגיעו אליו שניים לדין: אחד מהם מצא ברחוב מציאה, אבן יקרה. הוא הרים אותה וזכה בה. מקצה הרחוב התבונן בו אדם אחר, מיד קרע את כיס מכנסיו, והחל לצעק: "אבדה לי אבן יקרה! האבן שמצאת שייכת לי!" זה טען בכה, וזה טען בכה, עד שהחליטו לגשת לדין תורה לפני הרב.

גם במקרה זה לא היו הוכחות ברורות, אך הרב הרגיש בשני שהוא משקר. מה עשה? הורה לו לצאת לרגע מן החדר, כי ברצונו לדבר ביחידות עם המוצא. לאחר שיצא, הורה לשמש בית הדין להשאיר את דלת חדרו פתוחה מעט, כדי שהלה יוכל לשמוע את הנעשה בפנים. או אז קרא למוצא ואמר לו: "ראה, יש באבן הזו סימן. כאן למעלה, בקצה האבן, יש חור קטן. זהו סימן מספיק, ואם בעל דינך יאמר את הסימן הזה, לא יהיה מה לעשות – הרי זו שלו. אם יש סימן, ובעל האבן מכיר בו, אין מה לעשות".

כעבור דקות אחדות קרא ליוצא לשוב אל החדר, ומיד שאל: "אמר נא, האם יש לך איזשהו סימן באבן?".

"ודאי", השיב כשדעתו זחוחה מעט, בקצה העליון של האבן ישנו חור".

"אתה בטוח?" – נעץ בו הרב את עיניו החודרות.

"בטוח במאת האחוזים!".

"הביאו לפני את האבן" – אמר הרב. כשהובאה, התבונן בה ארכות ואמר: "צר לי, אך איני רואה כאן שום חור, אם כן אין זו האבן שלך, אלא של המוצא"...

חכמת התורה - מכח יגיעה ומסירות נפש

איך מגיע אדם לחכמה כזו?

התורה מורה לדיין לשפוט כל דין במתינות גדולה, והחכם מכל אדם אמר: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קהלת ב', י"ד), אך הדרך שבה זוכים לכך, היא על ידי מסירות נפש לתורה. מי שמוסר נפשו על חכמת התורה הקדושה, זוכה לקנות אותה. התורה אינה חכמת מדע חיצונית שלומדים בשביל ידיעות בעלמא, אלא צריך האדם להעמיק בה, ולמסור נפש עבורה - וכך יזכה בה!

אמנם, חכמתו של רבי שלמה קלוגר לא באה לו אלא בעקבות יגיעתו העצומה בתורה. בנו של הגאון, רבי מאיר, מעיד כי אביו חיבר שלש מאות שבעים וחמשה ספרים, כמנין שמו – "שלמה", ובכל ספר טמונה גאונות עצומה ונוראה, וידיעת התורה מרחבת. כל רז לא אניס ליה.

עוד הוא מעיד, כי אביו לא היה ישן יותר משעתים ביממה, ולפעמים היה הולך לישון, ולאחר כחצי שעה מתעורר, נוטל ידיים, מברך ברכות התורה, ויושב לכתב חידושי תורה שהתחדשו לו. כשטענו כלפיו כי לא ישן די הצורך, היה עונה: "מה אעשה? איני יכול. היו לי קושיות רבות לפני השינה, ועתה באו אלי בחלום, ואמרו לי כמה תירוצים, הקשיתי עליהם מכמה מקומות בש"ס, והם ישבו לי את כל הקשיות. מוכרח אני לכותבם כעת, משום שמפחד אני שמא לא אזכור אותם עד הבוקר"...

מדי לילה בלילה נהג רבי שלמה קלוגר לסיים את ספר התהילים במשך כשעתים, ולאחר מכן היה יושב ולומד כמה דפי גמרא ושו"ת. אחר כך היה מתפלל, ולאחר התפלה נגשו ושאלוהו שאלות בהלכה. כשסיימו השואלים להציג את שאלותיהם, וספקותיהם התבהרו, נהג לשוב לביתו ולהעלות על הכתב מחידושי תורתו, ומיד לאחר מכן היה יוצא לבית הדין לדון בענייני אנשי העיר.

אם תבקשנה ככסף

שלמה המלך ע"ה אומר: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא" (משלי ב', ד'-ה').

על כך מובא במדרש (שיר השירים רבה א', ט'): "רבי פינחס בן יאיר פתח: 'אם תבקשנה ככסף' - אם אתה מחפש אחר דברי תורה כמטמונים הללו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרך".

"משל לאדם, אם מאבד סלע (מטבע) או כילרין (תכשיט) בתוך ביתו, הוא מדליק כמה נרות, כמה פתילות עד שיעמוד עליהם, והרי דברים קל וחמר - ומה אלו שהם חיי שעה של עולם הזה, אדם מדליק כמה נרות וכמה פתילות עד שיעמוד עליהם וימצאם, דברי תורה שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, אין אתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו?! הוי 'אם תבקשנה ככסף'".

כאשר נאבד לאדם מטבע של זהב או של כסף, הוא מדליק נרות ומחפש בכל כוחו כדי למצוא אותו. הוא עושה חיפושים אחר חיפושים, מדליק נר אחר נר – עבור מטבע אחד! והתורה, אומר רבי פינחס, שהיא עמקה מני ים, כמה חיפושים ומסירות נפש צריך אדם לעשות כדי למצוא אותה!

המטבע הוא קנין חולף של העולם הזה. אלו הם "זוזים" – היום אצלך, ומחר אצל מישהו אחר, ובכל זאת אדם אינו מותר עליהם, ואלו התורה הקדושה נותנת לאדם חיים ואשר בעולם הזה, ונשארת עם האדם גם בחיי הנצח. חיי עולם נטע בתוכנו, ותומכיה מאשר - על אחת כמה וכמה שצריך אדם למסר את נפשו בשביל לדעת ולהבין אותה!

חשיבות האמונה בחכמים ובתורתם

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (כ"א, א'-ב').

בעת מתן תורה נתן לנו הקב"ה את כל תרי"ג המצוות, כדברי רבי סעדיה גאון כי בעשרת הדברות כלולות כל המצוות, ללא יוצא מן הכלל. לאחר פרשת יתרו העוסקת במתן תורה, באה פרשת משפטים העוסקת בכמה ממצוות ה'. אולם מכל תרי"ג המצוות, לא מצאה התורה הקדושה לנכון, אלא לפתוח במצוות דינים ומשפטים. מתוך הדינים הרבים והענפים בחרה התורה לפתח דוקא בדין עבד עברי.

לכאורה זה פלא עצום! וכי זהו המשפט הראשון שעל התורה לבוא וללמד את עם ישראל? ומה גם שדיני עבד עברי נוהגים רק בזמן שבית המקדש קיים, רוב ישראל נמצאים על אדמתם, וזמני היובל ידועים!

יתרה מזו, למרות שמדובר במצווה כה נדירה, התורה מרחיבה עליה את הדבור באורכה, ומפרטת את כל דיני עבד עברי - מי נמכר, כמה שנים עליו לעבוד, מתי יוצא לחופשי ודין ההענקה ביציאתו. לעומת זאת על מצות תפלין, שכל יהודי מחויב לקימה דבר יום ביומו, ואם אינו עושה כן, הוא מפושעי ישראל בגופם שאינם זוכים לעולם הבא, ואינם נכנסים לגן עדן, נאמר בתורה בקצרה: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו', ח'), מבלי לפרט מה יש לכתוב, על מה יש לכתוב, ובאיזו דרך וצורה יש לעשות את התפילין.

דיני התפילין כוללים תילי תלים של הלכות. יש לכתב את פרשיות התפילין בדיו שחורה על גבי קלף שנעשה מבהמה כשרה. דינים רבים ומפרטים נאמרו לגבי צורת כתב הפרשיות. על האותיות להיות ברורות ומובדלות, מבלי שאחת דבוקה בחברתה. כאשר אות אחת נמחקה, חלילה, אין אפשרות לתקן את התפילין, כיון שעל הפרשיות להיכתב כסדרן, ואין להקדים את המאוחר לפני המוקדם. רצועות התפילין צריכות להיות שחורות. על בתי התפילין להיות בתבנית מרובעת ולא מעוגלת. את ארבע פרשיות התפילין של ראש, יש לכתוב על גבי קלפים נפרדים, ולהניח כל פרשיה ופרשיה בבית המיוחד לה. ואילו את ארבע פרשיות תפלין של יד, יש לכתב על גבי קלף אחד, ולהניחן בבית אחד. מלבד כל הדינים הללו, ישנם דינים נוספים המלמדים כיצד ובאיזה מקום יש להניח את התפילין... למרות כל זאת, מזכירה התורה את מצות תפלין בקצור נמרץ, כאשר כל הלכות התפילין ודקדוקיהן בארו רק על ידי חז"ל.

כאשר מתבוננים בכך, הדבר נראה כפלא עצום ותכף עולה השאלה: מדוע התעלמה התורה הקדושה כליל מכל פרטי מצות התפילין שחובה על כל יהודי לקימה בכל יום, בשעה שהאריכה רבות בדיני "עבד עברי" התקפים רק בזמנים נדירים, כאשר בית המקדש קיים ורוב ישראל יושבים על אדמתם, וזמני היובל ידועים.

חיינו מושתתים על אמונת חכמים

התשובה לתמיהה זו היא, כי בכך באה התורה לאמת את התורה שבעל פה, ולצוותנו להאמין בחכמי ישראל ובדבריהם. לכן, דווקא לגבי מצוה יומיומית ותדירה, קצרה התורה וכתבה מילים בודדות, ללמדנו כי כל חיינו מדי יום ביומו מושתתים על אמונת חכמים ועל הציות לגדולי הדורות, אשר התורה מסורה בידם, והם המורים לעם ישראל את דבר ה'.

האמונה והדבקות בחכמים ובתורתם – היא הנותנת לנו את העצמה והכח לקיים את מצוות התורה, לשמר על גחלת היהדות, ולא להיות, חלילה, ככל הגויים בית ישראל ולהתבולל בין האומות. העמידה של העם היהודי במשך כל הדורות עד ימינו אנו, מתבססת על אמונת החכמים.

משום כך, דווקא כאשר הקב"ה בא לצוות אותנו על מצוה הנעשית דבר יום ביומו, הוא כתב בתורה מילים קצרות, שאותן ניתן לקיים רק על ידי ציות לדברי חכמים המבארים את כל הלכות התפילין ופרטיהן. מזאת נלמד, שכפי שאי אפשר לקים את מצות תפלין בלי לשמע לקול חכמים – כך בלתי נתן לצעד בדרך ישראל סבא, מבלי לסור למרותם של גדולי ישראל וחכמי הדורות!

התורה מסורה לחכמים!

אחד מחשובי הרבנים בדורנו נפגש עם אחד מגדולי המדינאים בארץ, שביקש לשוחח עמו על עניני השעה. במהלך הפגישה שאל המדינאי את הרב מה הוא אומר לאנשים על מנת שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, ובאיזה אופן הוא משכנע אותם לשמוע לקול חכמי ישראל.

אמר לו הרב: "ראשית אני מלמד אותם שיש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה, אבל התורה שבכתב היא מצומצמת, והעיקר הוא התורה שבעל פה, שבלעדיה לא היינו מוצאים את ידינו ורגלינו בתורה שבכתב!".

המדינאי לא הבין את הדברים ותהה: "מדוע אי אפשר להתבונן בתורה שבכתב, ולהבין ממנה בלבד כיצד צריך האדם לנהג?".

"כאשר לומדים את התורה שבכתב בפני עצמה", השיב הרב, "אי אפשר לדעת כיצד לקיים את מצוותיה. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא מצות תפילין, שהוזכרה בתורה בכמה מלים בלבד, וכל הלכותיה נלמדו והונחלו לנו על ידי חכמינו זיכרונם לברכה. אם לא נאמין לדברי חכמים, לא נדע איך לקים את המצוה בפועל, שהרי כל שנאמר הוא: 'וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ'. כיצד נדע מה ואיך לקשר. אולי עלינו לחרוט את הפסוקים על אבן ולעטר בה את ראשנו?!... בהכרח שהיהדות מסתמכת על התורה שבעל פה, הנמסרת ביד חכמי ישראל מדור לדור!".

מתוך ספרו של הרב ראובן אלבז שליט"א, "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלו.