יסוד יסודות החינוך - "חנוך לנער על פי דרכו"

רבים תמהו על דברי הפסוק חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי "דַרְכּוֹ".[1] וכי על פי הדרך הבלתי מסודרת וחסרת הניסיון של הנער יש לחנכו? והרי יש לחנכו על פי דרכם הברורה והמנוסה של ההורים והמחנכים!

אולם נתאר לעצמנו שני ילדים באותה משפחה, אשר באחד ניכרים סימנים של מידת הקמצנות ואילו בשני ניכרים דווקא סימני מידת הפזרנות. הראשון, נוטל רק לעצמו, מאחסן כל דבר שמקבל ואינו מוכן לשתף עמו שום חבר או אח, ואילו אחיו מחלק מיד לאחרים את כל מה שמקבל ואינו חושב אף פעם על העתיד. ברור לכל, שבמשפחה זו לא יהיה נכון לשוחח עם שני הילדים באותה מידה אודות חשיבות הנתינה לאחרים, כשם שלא יהיה נכון לדבר עמהם ולשכנעם בדבר החיסרון שבבזבזנות ובפיזור. אמנם שני הילדים צריכים לשמוע באופן כללי על החסרונות שבשתי המידות הקיצוניות הנ"ל, אך כמובן שיש להדגיש מאד בשיחה עם כל ילד ולחזק אצלו את החלש שבו.

זאת ועוד. יש ילד עדין ורגיש שדי ברמז המביע אכזבה או מורת-רוח וחוסר שביעות רצון מצד ההורה והמורה, כדי שמיד ישתדל לתקן את טעותו. ויש ילד הזקוק להערה מפורשת ופרטנית. רמז לאחרון, לא יעזור. ואילו נזיפה לראשון, תזיק ותפגע בנפשו העדינה.

ומעתה דברי הפסוק מאירים: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ!" כלומר התבונן והכר את דרכו של כל ילד בפני עצמו - הן ילדך בבית והן תלמידך בכתה - ותחנכו בהתאם לטבעו ואופיו וזאת גם מהיבט בחירת הנושא החינוכי, וגם מהיבט הגישה החינוכית. רק אז תוכל להגיע לפסגת ההצלחה בחינוך: “גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". בכל מצב, בכל מקום, ובכל גיל.

²

עד כאן פשט דברי הפסוק. אולם הגאון מוילנא ז"ל מלמדנו על פי דברי התלמוד להעמיק עוד בכוונת הפסוק, ולגלות יסוד גדול וחשוב בחינוך. בביאורו לספר משלי[2] הוא מביא את דברי התלמוד:[3]

“האי מאן דבמאדים [מי שנולד במזל מאדים, כלומר שלפי טבעו ואופיו נמשך לשפיכת דם] יהי גבר אשיד דמא [יהיה אדם השופך דמים]. או אומנא [נוטל דמים לצרכי רפואה] או מוהלא [מוהל] או טבחא [שוחט] או ליסטים [שודד ורוצח]".

האם חכמי התלמוד התכוונו רק לומר את צפיית עתידו של נולד זה?

מבאר הגאון ז"ל כי יש כאן יסוד גדול והדרכה נפלאה בחינוך. הנולד עם אופי של שופך דמים (ואת זאת ניתן לזהות כבר בגיל הילדות. יש ילד המזדעזע למראה טיפת דם ויש ילד המסתקרן לראות פציעות וחבלות), לא נוכל להפוך את אופיו ולשנותו לאדם רגיש. וכדברי חז"ל: ‘יהיה שופך דמים´. אך נוכל בהחלט לנתב את אופיו לאפיקים חיוביים כגון: גומל חסד באמצעות נטילת דם מחולים או רופא מנתח. מקיים מצוות שחיטה ומספק בכך לאחרים בשר למאכל. מקיים מצוות מילה (מצוה גבוהה יותר) ומכניס בכך את אחיו היהודים בבריתו של אברהם אבינו. ואם לא נשכיל לכוון ולנתב את אופיו מבעוד מועד לאפיק חיובי כל שהוא, הרי הוא עתיד להיות חלילה שופך דמים באפיק השלילי. רוצח.

 

כלומר, מטרת החינוך אינה לשנות את האופי של הילד (וכן את של עצמינו) גם כאשר האופי נראה שלילי. נסיון כזה לא יצליח והוא עלול רק לשבור את נפש הילד. תפקיד החינוך הוא לנתב כל אופי מכל סוג שהוא לאפיק חיובי. משום כך הקפידו חכמי ישראל להשתמש בצמד המילים "מידות טובות" או "מידות רעות" ולא במילים "אופי טוב" ו"ואופי רע" וכדו´. משום שכל תכונה ואופי ניתנים לניתוב תועלתי למקום בו הם יהיו טובים ורצויים ובלבד שגם שם ישתמשו בהם במידה נכונה. אם השימוש ייעשה כראוי על פי ערכי תורת האלהים, הרי זו נקראת מידה טובה והתוצאה תהיה חיובית. ואם לאו הרי זו מידה רעה.וזהו חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ. על-פי אופיו המיוחד לו. וכך, ניתן להביא את הילד לעמידה מוצלחת באתגרי ונסיונות החיים, בכוחות עצמו.

²

משום כך, אחד הכללים הבסיסיים בחינוך הוא: תמיכה עם השארת מקום להתמודדות אישית. הענקת עצמאות יתירה לילד, גורמת לנֶתֶק בין הדרכת ההורים לבין מחוייבות הילד ליישמה. לעומת זאת, תלות מוחלטת בהורים גורמת שהילד ינהג ויפעל על פי הדרכת ההורים כרובוט המונהג באורח מכני, מבלי שהדברים ייקלטו בקרבו ויהפכו לפעולה עצמאית שלו הנעשית מהכרה. לכן בכל עניין יש להשאיר בילד מרחב מסויים של התמודדות, בו הוא יישם בעצמו את אשר הנחו אותו מחנכיו. לדוגמא, ילד המבקש עזרה בשיעורי הבית או ששיעורי הבית קשים עבורו והכנתם אורכת זמן רב עד שהוא מואס בהם - דבר המחייב את ההורים להתערב מיוזמתם, ההורה לא יכתיב לילד את התשובות, אלא יסייע לו להגיע אליהן במהירות על ידי רמז והנחיה אל התשובה הנכונה, או ציון היכן לעיין. ילד שחולל אי סדר בחדרו עד שהסידור והאירגון כמעט למעלה מכוחותיו, אמו לא תסדר במקומו אלא תסייע לו לסדר בכוחות משותפים. האב לא יוביל את הילד במכוניתו לכל מקום שעליו להגיע אלא יעזור לו באופן שיוכל להגיע בכוחות עצמו. והכל כמובן על פי גילו ומידת מסוגלותו של הילד.

²

גם בפיתוח חשיבת הילד יש להקפיד על בניית עמידת הילד ברשות עצמו. הנה קטע מהספר הנפלא "אהל יעקב ולאה"[4]:

“יש לענות לשאלות הילד, לקרב הדברים לדעתו, ולא לדחות אותו באמירה: “כשתגדל תבין". הסקרנות של הילד, הוא ניצני בַּקָּשַׁת החכמה של המבוגר. ילד הגדל בעולם תמוה ובלתי מובן, אור שכלו כבה, והחכמה נעשית מיותרת בעולמו. לא נתפלא אם אחר-כך הוא לא יתעניין בלימוד.

 

פיתוח כוחות השכל מתחיל מהילדות ממש, יש לתת הסבר פשוט לילד על הנעשה עמו, לידע אותו במאורעות שהוא בהם, ולא להוביל אותו בעולם סתום ונעלם, ומקרים בלתי מובנים. ילד מרגיש השתתפות עמוקה במאורעות השמחה, או חלילה הצער - שבמשפחה, והוא מבקש להבין את תוכנם. אם לא ניתנת לילד הרגשת שותפות ע"י הסבר ושיחה, הוא נפגע קשות, ונוצר ריחוק מסוכן בינו לבין מחנכיו".

²

בהקשר זה יש לציין שאף על פי שיש לשמור את הילד לבל יהיה בחברה שלילית שיש בה מילים שאינן נקיות, הופעה בלבוש פסול וכדו´, יש לנצל מקרה בו נחשף ברחוב או בחנות לקללה או למילה שאינה נקיה, כדי לחסנו לכך.

 

וזאת באמצעות מילים קצרות אך חדות המביעות הסתייגות ודחיה מוחלטת של סגנון הדברים תוך ציון שבח ומעלת ה´אצלנו´ שלא מדברים מילים כאלה ושומרים על פה נקי וקדוש. וכן לעניין הלבוש יש לציין את מעלת האדם, שבניגוד לבעלי-החיים המתהלכים ללא לבוש, ככל שהאדם יותר שייך למדרגת ה´אדם´ כך מרגיש הוא יותר את הצורך בלבוש צנוע. בגיל מתאים ניתן להסביר לילד כי "לבוש" הוא מלשון "לא בוש".

 

שכן אדם הנמצא במעלת אדם ולא ירד למדרגת בעלי-חיים, בוש להתהלך כאשר אברי גופו חשופים. הלבוש גורם שלא יבוש. לבנות ניתן להוסיף במידת הצורך, שנשים בעלות תפקיד חשוב בעולם כגון ראשי ממשלות וכדו´, גם אם אינן יהודיות, מקפידות שלא ללכת בלבוש פרוץ משום שאף הן חשות שלבוש זה מזולזל ופוגע בכבוד האדם.

 

וקל וחומר לבת-ישראל שעליה נאמר:[5] "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". בנושאים אלה ודומיהם אין לחשוש מעשיית לעג וצחוק מהגישה הפסולה, בבחינת "כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה-זרה, דשריא [כל ליצנות אסורה, מלבד ליצנות מעבודה זרה, שמותרת]."[6] לעומת זאת, בעת מפגש של הילד במחללי שבת, כגון יהודים הנוסעים בשבת, אין מקום לליצנות. אלא יש לדבר עמו בצער ובקצרה על כך שלא ביררו ואינם מודעים לחשיבותה של השבת בעיני הקב"ה, למתיקותה ועונגה אצל שומריה כראוי, לשכר הרב השמור לשומריה בחיי הנצח, ולהפסד הרב של מחלליה, בעולם-הזה ובעולם-הבא.