"אין זה תלוי בי. זה תלוי בך, עליך להתפלל", אמר לי הבעל שם טוב

צחוק מתגלגל של תינוקות רכים אינו מן הקולות השכיחים בבית זה. הרצפה בו נקיה תדיר. הרצפות מבריקות. לא תמצאו כתמי קטשופ על הספות ולא רביבי שוקולד על המפה הצחורה. דובונים אינם זרוקים בפינה זו או אחרת. בובות הן לא חלק מתפאורת חדר הילדים. זה השומם, דומם, מצפה שיבקעו ממנו קולות עדינים של תינוק גועה, בוכה. תינוקת פועה. צוחקת.

קרוב לחמש שנים שהזוג הזה מחכה ומצפה לישועה. לחבוק בן. בת. להאכיל בבקבוק קטנטן. להניח בעדינות מוצץ בינות לשפתיים הזעירות. להניח על הכתף ולהמתין למנת ה"פליטה" שתפרוץ החוצה לאחר השיהוק הצפוי. מה הם לא עשו. מה לא ניסו. מה לא עברו. תפילות קורעות שמים בקברות צדיקים. ברכות חמות מרבנים ידועים ומפועלי ישועות מוכחים. סגולות ועצות. ריצות וטרטורים. והנה, הישועה הגיחה מכיוון בלתי צפוי. ואולי כן.

יום שישי. השעה קצת אחרי שתים-עשרה בצהריים. אחד מראשי הישיבות החשובים בירושלים כבר התיישב אחר כבוד והדר על כס הסנדקאות. חובק את הילד בזרועותיו. למולו, בעיניים מזוגגות מדמעות חמות, מורתחות, בוקעת תפילת "שמע ישראל" ו"ה' מלך", מפי אבי הבן הנרגש. בקול רוטט הוא מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו...", ולפתע נאלם דום. משתתק. דמעות זולגות בשטף משתי עיניו. בכי קורע לב בוקע מגרונו. ויחד איתו הקהל.

"... להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", הוא ממשיך. ולאחר מכן משחיל בלב הומה את ברכת ה"שהחיינו". או או. איזו ברכה. לא סתם ברכה. "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".

כוס היין מורמת לברכת "אשר קידש ידיד מבטן". בקול רוגש נפלטות המילים.

"קיים את הילד הזה לאביו ולאמו, וייקרא שמו בישראל...".

שמעון.

לא משה. לא אברהם. לא דוד. לא יונתן. לא אוריאל.

שמעון.

המנה העיקרית העשירה כבר מונחת על השולחנות הערוכים. עוברת בין המוזמנים. היין נמסך אל כוסות הקריסטל העדינות. שמחה ורגש משמשים בערבוביה.

אבי הבן נעמד לדרשה. תודות וברכות לכולם. ואז, בחשיפה ראשונית לקהל, מספר בהתרגשות רבתי מדוע החליט לקרוא לבנו הנולד לו דווקא בשם "שמעון".

"מדי מוצאי שבת אני נוהג להדליק נר לכבוד הבעל שם טוב, ולקרוא חידוש תורה משמו או מעשיה אודותיו. באחד הפעמים, במוצאי שבת, בעודי ישן על מיטתי, והנה חלום. אני נמצא בבית מדרשו של הבעל שם טוב. רחש. המולה. תכונה. החסידים מסתודדים. הבעל שם טוב אמור לצאת בכל רגע מחדרו לתפילת המנחה. פניתי אל החסידים ושאלתי אם אוכל להתברך מפיו. אמרו לי, אם תצליח להתלוות אליו בזריזות עד שיגיע לתפילה, זכית. אם לא, לא הפעם.

הדלת נפתחה, והבעל שם טוב, כפי שנצטייר בעיני רוחי בחלום, יצא. רצתי לעברו. נעמדתי מולו. ביקשתי. 'אנא, רבי, ברכני'.

הבעל שם טוב

'במה אברכך, בני?'.

'אני רוצה בן זכר עוד השנה', השבתי.

'לא. לא אוכל לברך אותך', ענה.

נחילי דמעות החלו זולגים משתי עיני ללא הפוגה. מבין לחלוחית הדמע, סיננתי: 'מדוע לא יברכני הרבי?!'.

'אין זה תלוי בי. זה תלוי בך, עליך להתפלל'.

'אבל אני מתפלל', הצטדקתי. 'משתדל בכל כוחי. האמן לי'.

'לא', הפטיר. 'אינך יודע איך להתפלל'.

ניעורתי משנתי בבהלה. לבי הלם בחוזקה. שטוף זיעה. רטיבות כיסתה את גופי. ספק מדמעות, ספק מזיעה.

לא ידעתי את נפשי מצער. למה התכוון ה'בעל שם טוב' באומרו: 'אינך יודע איך להתפלל'? וכי איך צריך אני להתפלל? מניין לי לדעת? מה עלי לעשות?

עם תחושת כאב והחמצה זו הילכתי מספר שבועות, עד אשר צדה עיני סיפור מיוחד, פירוש ייחודי למעשה המובא בגמרא במסכת ברכות (ל"א), אודות חנה, אמו של שמואל הנביא.

'וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. ויחשבה עלי לשיכורה'. (שמואל א', א' י"ב). ומדוע לשיכורה? וביארו שם, כי כשם שהשיכור בהתגוללו באוהלו מחמת יינו, אחוז אדי שכר ויי"ש, אינו מבחין בסובב אותו, לא שם על לבו מי מתבונן בו, מי נועץ בו עיניים. הוא עושה את מה שעושה ללא גבולות, ללא מחיצות. באותו אופן נהגה חנה. כשהיא מתפללת לקב"ה, היא כמו שיכורה. איננה שמה על לב מי מביט בה, מי מבחין במעשיה. תפילה מעומק הלב, ללא גבולות וללא מחיצות.

כעת הבנתי כיצד צריך להתפלל. אמנם כיצד ואיך איישם זאת? חשבתי לעצמי כי המקום הראוי להשתפכות שכזו הינו בציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון. כמדי שנה ושנה, עליתי גם הפעם למירון, אך מראש התארגנו מוקדם בעיר הקודש טבריה, בציפייה ובייחולים להספיק כמה שיותר לשהות במחיצת התנא האלוקי. אך רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. עיכובים, פקקים. הגענו סמוך לשקיעה, כחצי שעה קודם לה, למקום בו שוכן 'עיר וקדיש מן שמיא נחית'.

במהירות ובחופזה טיפסתי על גג הציון הקדוש, והחילותי להתפלל. להשתפך. דמעות חמות זלגו ללא הרף. הרגשתי שיכור בתפילתי. עוד ועוד ועוד. הוצאתי כל מה שבלבי. 'בורא עולם', זעקתי, 'אנא, זכני לבן זכר בזכות הצדיק הקדוש, התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, הטמון כאן'. פניתי לרבי שמעון בקול בוכים. 'אנא, התפלל עלי לפני אבא שבשמים, ומבטיח אני כי אם תישמע תפילתי, אקרא לבני שמעון'. וכך המשכתי לעמוד לפני קוני ולשפוך שיחי מעומקא דליבא. 'גם בשנה שעברה הייתי כאן. גם בשנה הבאה בע"ה אהיה כאן. אך, אנא. שהדמעות שאזכה להוריד בשנה הבאה, יהיו דמעות של שמחה, של הודיה. לא דמעות של ציפייה ואכזבה'.

והנה, לאחר שסיימתי את תפילתי הארוכה, חשתי חום פנימי בלתי מוסבר. שמחה עצומה החלה מתפשטת בכל אברי. הרגשתי באותו הרגע כי תפילתי התקבלה.

כמעט שנה חלפה מאז. והנה אני כאן, עומד מולכם.

קיימתי את הבטחתי לבורא עולם. לרבי שמעון.

עכשיו אתם כבר מבינים לבד מדוע קראתי לבני 'שמעון'...".

זכותו תהא מגן וצינה על כל עם ישראל. אמן.

רוצים לכתוב למדור החדש "סלפי – תוכן גולשים", באתר הידברות? שלחו יצירות, טורים, סיפורים ומכתבים למייל Debi@htv.co.il. אתר הידברות אינו מבטיח לפרסם כל תוכן שיתקבל, אלא אך ורק לפי שיקולי המערכת.