פרשת תרומה
במחשבה תחילה לפרשת תרומה: מתפשטים נגד הטבע ומצילים את האנושות
החולה היהודייה סיפקה הסבר פיזיקלי מופלא לשאלה: מדוע מבקרים אותה רבנים חשובים. הגוי לא הבין, אתם בטח תבינו
- ישראל קעניג
- פורסם ל' שבט התשע"ח |עודכן
(צילום: shutterstock)"סבא, אני רוצה לקנות מתנה לחבר שמאושפז", ביקש נכד מסבו, "אתה מוכן להשתתף איתי?".
הסבא מתעניין לסכום המתנה והנכד משיב "180 שקלים".
"וכמה אני צריך לתת?" שואל הקשיש.
"180 שקלים", משיב הנכד השובב בחיוך.
"וההשתתפות שלך", תהה הסב, "היכן היא?!".
- "אה, אני משתתף בצערך"...
* * *
כלי המשכן ניתנו עם הוראות מדויקות עד הפרט האחרון. חכמינו לומדים מכל מילה ומכל שינוי בהוראות עשייתם - לימוד לחיי המעשה, כיצד ראוי לאדם שיתנהג ומה עליו לעשות כדי שיזכה לנאמר בפרשתנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו", בתוך המשכן, "לא נאמר, אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד".
במלאכת עשיית השולחן מצווה התורה לעשות לו מסגרת בגובה טפח, למסגרת זו יש לעשות זֵר זהב. רבים מאוד הם גדולי ישראל שכתבו בדרך הדרוש והרמז את הרעיון הבא: השולחן הוא רמז לתענוגי העולם הזה עבור האדם, לכל שולחן ולכל תענוג יש לעשות מסגרת, גבול. ליהנות בדרך המותרת.
ומה שנותר לנו להבין הוא: מה עניינו של ה"זר" מעל המסגרת...
רבנים, עסקנים חשובים ואנשי ציבור נכנסו ויצאו מהחדר הקטן בבית החולים בגרמניה בזה אחר זה. הנהירה לא פסקה לרגע. בשלב מסוים החליט מנהל בית החולים להיכנס ולעמוד על טיבו של המאושפז שם. מאושפזת ליתר דיוק.
הייתה זו בתו של רבי ישראל סלנטר שאושפזה בשל מחלה, ורבים ממעריציו של רבי ישראל הגיעו לבקרה. לשאלת מנהל בית החולים האם היא אישיות חשובה, השיבה בשלילה. אך ציינה שאביה הוא רב גדול.
המנהל הגוי ניסה להבין: הוא כבר הספיק להכיר רבנים. אפילו אליהם לא מגיעים כל כך הרבה מבקרים כמו לבת של רב. "במה גדול כוחו של אביך?", שאל.
לך תסביר לגוי מיהו רבי ישראל סלנטר...
הבת השיבה שהוא חכם גדול מאוד. לא סתם רב.
כמובן שאת המנהל הגוי זה לא סיפק, ואז היא העניקה לו דוגמה: חוק מחוקי הטבע הוא, שהקר מתכווץ והחם מתפשט. אלא שבמים הכלל הוא הפוך. דהיינו, הם אמנם מתכווצים בקור, אך כשמגיעים המים לדרגת קפיאה, הרי שהם מתפשטים בניגוד לכלל האמור.
מהי הסיבה לכך?
אילו היה הקרח מתכווץ, הרי שבחורף, עת קפיאת הנהרות, הייתה שכבת הקרח מצטמקת ונבלעת במים. המים שמעליה היו קופאים גם כן וכך כל הנהר היה קופא. בצאת השמש באביב הייתה מפשירה רק שכבת הקרח העליונה והופכת למים, שאר הקרח היה נותר קפוא במעמקים. העולם היה מאבד כמות מים ניכרת ולא יכול להתקיים.
לכן הטביע הבורא יתברך שהקרח יצוף למעלה, המים שתחתיו לא יקפאו כי הוא מבודד בין הקור לבינם, בעת ההתחממות הקרח יפשיר והכל על מקומו בא בשלום.
"את זה", הסבירה בתו של רבי ישראל למנהל, "חידש אבא שלי. אתה מבין למה באים כל כך הרבה אנשים לבקר אותי?"...
את המעשה הנדיר הזה שמענו מתלמיד חכם ששמעו מפיו של רבי משה סולובייצ'יק בשווייץ לפני שנים רבות. נרשה לעצמנו להניח שהגוי לא הבין מיהו גאון המוסר, אבל את הלקח מהמסר העמוק שבמעשה הזה אנחנו רוצים לרתום להבנת פנינה נפלאה בדברי הרה"ק רבי שמואל בורנשטיין, ה"שם משמואל", בנוגע לזֵר שעל מסגרת השולחן.
המים קופאים ומתרחבים – במקום להתכווץ – נגד טבע הבריאה, הם תופסים כביכול מקום שאינו שלהם, דווקא כדי להציל את העולם. להעניק לו חיים.
כנגד תכונה זו של המים מבאר ה"שם משמואל" את מטרת זר הזהב דווקא על מסגרת השולחן: יהודי יקר, אתה רוצה ללמוד ממסגרת השולחן לשים גבול להנאותיך? אשרי חלקך! אולם זכור, אל תעשה זאת על חשבון השני. אל תצמצם אותו יחד איתך. עבורו תדאג לטוב ביותר. משום שעל אותה המסגרת שתחמה את גבולות השולחן, היה זר עשוי זהב טהור. סמל לשלמות השפע...
* * *
אותו רבי ישראל סלנטר לימד אותנו כלל חשוב ביחס לזולת: דאג לעולם הבא שלך ולעולם הזה של זולתך. (שים לב: לא להיפך...)
כאשר אדם מחליט לצמצם את עצמו בכל תחום, בין אם זה במותרות והנאות, בין אם זה בקבלות רוחניות שונות, עליו לשים לב שהזולת לא ייפגע ממעשיו, שלא יצטרך "להשתתף בצערו"...
אדרבה, יש לפרגן לו כמה שיותר בהרחבה.